מנהג ישראלי: מאמר קצר וקולע מאת הרב יואב מלכא

הישראלי אוהב להיות בדרך כלל במרכז העניינים” להשמיע דעתו בכל מקום ובקול רם” ולדעתו תמיד הצדק אתו וכולם טועים
להיות במרכז העניינים. כי אין דבר או תוכן בעל ערך שאדם מישראל יגלה כלפיו אדישות” העדר התענינות או יחס שולי” שהרי ישראל הם כ”לב באיברים” הנתון במרכזם” ממנו זרימת הדם להחיותם ואליו מוּשב דמם העכור לרעננו” לנקותו מרעליו ולהזרימו אליהם בלא הפוגה.
תכונת מרכזיות” איכפתיות” כוללת זו” היא היא הדוחקת בבן ישראל “להשמיע דעתו בכל מקום ובקול רם” כי ירגיש כבר עתה שסגולת נשמתו לוחשת לו שכל עוד לא נשמעה דעתו-דעת אלוקים “תורה דיליה”” ממילא חסרה המציאות איזה סעיף וענף מִדְבַר ה'” לכן גם ירים קולו ו”יצעק בגרון גדול” כי דעה כזו ראויה להישמע “…בכל מקום ובקול רם”… כמשפט הנבואה שהיו הנביאים צוֹוְחִין אותה כי שכינה דיברה מגרונם בתוקף של ודאות שאין עמה ספק כלל” ואף שלא הגיע עדיין עִתהּ של מעלה זו להיגלות מה יעשה בן ישראל ונשמתו דוחקתו??
ועוד פלא אחד נגזר מתכונה ישראלית זו – בשלבי הופעתה הבוסרית – שבן אומה זו בבואו להתווכח על צדקת דרכו ירגיש כי הצדק עימו” ושדעתו שלמה מצד עצמה” וממילא אינו נזקק לדעת זולתו כדי להשלימה ויחשוב אותה לשלמות כזו ש”עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע”… וקשה להתווכח איתו” כי “הצדק אתו וכולם טועים.”
ואף שכוונתו זו רצויה אך מעשהו אינו רצוי” אף על פי כן רמז יש בהנהגה זו לכמיהת העתיד לבוא שאז באמת “יהא כל אחד בוֹסר בתורת חבירו”
שנאמר:וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר וְגוֹ’
שֶׁהוּא בּוֹשֵׂר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ
שיהא כל אחד בוסר וממאס
בחלק חברו ואינו חפץ בחלקו
מפני החן שיהיה לו במקומו”
כי לעתיד לבוא כל אחד ימצא בקרבו דעה שלמה ממקור נשמתו ולא כמשפט ימינו. אלא שיפַה יותר המידה של “איזהו חכם הלומד מכל אדם”.
אבל הנח להם לישראל שאם לא נביאים הם בני נביאים הם…