בדיחידוש
משורר הגיש ל”הוצאה לאור” קובץ משיריו הכתובים בכתב ידו
“עליך להגיש לנו את שיריך מוקלדים ומודפסים” נאמר לו.
הביט בהם המשורר בתימהון ואמר:
“אילו הייתי יודע להקליד ולהדפיס לא הייתי משורר היום!
מוצאה של השירה הנעלה קרוב יותר לטבעה הפנימי של הנפש” מקום שם לא שוררת מלאכותיות כלל אלא פשטות מלבבת ובתולית בבחינת: “איש לא ידעה”. על כן לא תחפוץ השירה בהתהוותה להתהדר באמצעים שמקורם בהמצאות האדם” הלוקח את חומרי יצירתו מן העולם החיצון כדוגמת הדפוס” אלא תעדיף את “קולמוס הלב” הנטבל ונספג בדמו והנאחז בכתיבת ידו של האדם” שהיא כ”ידה הארוכה” של הנפש. אבל בהיכנס ה”דפוס” לתוך שרשרת הופעת השירה אין זה הולם את מעמד היצירה בשעת התהוותה ועוד עשוי להשליט בה פאר חיצוני בבחינת “כל המוסיף גורע” “ושירה שכזו כבר תאבד כוחה להמשיך את לב הוגיה. אם כן מי שחפץ ששירתו תצא מ”מקדשו הפנימי” דווקא” ימעט בסדרי הדר חיצוני בעת “הורתה ולידתה” כי לא ברעש ה’… אבל אחר שכבר יצאה השירה לאוויר העולם ברטט הלב וכתיבת היד – שתי “מילדותיה העבריות” – כבר יוכל מי שירצה לצקת אותה אל תוך אותיות הדפוס. אבל הרגשתו הישרה של המשורר לא תחפוץ לערב מין בשאינו מינו בעת המיוחדת של מעשה היצירה:
“אילו הייתי יודע להקליד ולהדפיס לא הייתי משורר”” ויעיד על טיב הרעיון הזה גודל הערך שאנו רוחשים לטיוטות שיריהם של גדולי המשוררים הכתובים בכתב ידם דווקא… והם נמכרים בהון עתק לכל המרבה במחיר. ופעם פגשתי את שלמה בר מייסד להקת ה”ברירה הטבעית” מאחורי הקלעים” בטרם עליתי לבמה וגיטרה חשמלית בידי. אמר לי שלמה בנזיפה חביבה ורועמת כאחת: “מתי כבר תפסיקו עם הכלים המחושמלים האלה? עוד לא הבנתם שהצליל הטבעי הוא קולה של הנשמה…”
