ישראלים שואלים “מי אחרון בתור?” אומרים “אני אחריך” והולכים לעיסוקיהם.
די לו לבן ישראל בדריסת רגלו במקום הפנוי בתור המשתרך וכבר הוא בעלים עליו” ואז כשכבש לו את מקומו יוכל לפרוש בבטחה לעיסוקיו ולשוב אליו כשיחפוץ מבלי שתהיה לאיש רשות לבטל חזקת מקומו” ברצונו יצא ממנו וברצונו ישוב אליו ואין מערער. “כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה” (יהושע א ג).
זוהי הרגשתו הטבעית של בר ישראל המכיר שה”רשימוֹ” הנשאר מפעולתו המעשית אין לה הפסק ומטביעה חותמה במציאות כקניין ממשי:
” אני אחריך” נקודה!!
ובדמיון רחוק רחוק נראה גם אצל בעלי חיים רבים שדי להם להותיר את רושמו של ריח גופם בלבד כדי לסמן את קווי המתאר של שטח מחייתם” ואוי לו למי שינסה לערער על גבול רך ואוורירי זה שהותירו אחריהם. ובדומה לזה לעילא ולעילא די אף לנו ב”מעשה אבות” ממשי שנעשה על ידם בשעתו” ומיד “הוא סימן לבנים”. גם אם יבוא זמנם של הבנים שנים רבות לאחר מכן” בכל זאת יועיל מעשה האבות ומטענו הרוחני המחוֹלל הֹ”שרִיר וקיים” לתמוך גוום של הבנים לעשות חיִל מכוח “זריעת” ה”רשימו” של האבות. מה שאין כן הנפש הגויית שלא יעלה בידה להטביע חותם בל ימחה שיתנחל לדורי דורות גם אחרי גמר פעולתה הממשית” וממילא יחשוב הגוי שרק נוכחות פיזית מקומית קבועה היא הקובעת את “מקומו בתור” ואם רק יפקד ממנו לרגע כבר אבדה חזקתו” כי הרי תיכף שהלך משם לא נותר שום רושם קבוע שיוכל לטעון עליו: “זהו מקומי”. ואילו האיש הישראלי חש יפה את טבעו הסגולי ונראה לו כה פשוט לתבוע את חזקת מקומו בתור אף אם דרך בו לשבריר שניה ואחר כך חלף הלך לו לעיסוקיו הרבים לעסוק בתיקונו של עולם: כי “….לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ…” (ישעיה מה יח)
