“הרגע הזה שמישהו שואל אותך שאלה ואתה יודע את התשובה אבל לא יודע להסביר אותה…”
הוי מחשבותי העשוקות! כותב הרב קוק” וכוונתו על אותם נטיפי אור הדוחקים בקרבו להתגלם בהכרה סדורה ובמילים ממללות” אבל אין בו כוח להולידם. חסרון ישוב הדעת ושאר סדרים השייכים לעולם הכלים שבלעדיהם לא יוכלו האורות לבוא לכלל תובנות סדורות ומוסברות הנאמרות בפה מלא. מרחפות הן באוויר ערטילאיות וחסרות גוף כציפורי גן עדן בשמי מעלה” רחוקות מהישג יד ועינינו רואות וכלות ואין להושיע. הלב מתמלא צער על אותו שפע שמימי המבקש להרוות צחי צמא אבל קצרה היד להטות אפיקו אל שדות חיינו” והאורות ממשיכים לרחף בחלל עולמנו. עיתים חוזרים הם” נבלעים במקורם” וענן שִכְחַתם גובר זולת רושם דק שהותירו בנו ועמו געגוע עז לזכרם. עיתים מתחלפת אִלמותינו בהגה רפה ורצוץ האוחז בשולי האורות ומבטא שמץ מהם” ועיתים מתיישבת דעתנו כל כך עד שהכבוד העליון ממלא את היכל דעתנו. כִּמְעַט” שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם” עַד שֶׁמָּצָאתִ י” אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו” וְלֹא אַרְפֶּנּוּ–עַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי” וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי.( שיה”ש ג)
כל כך הרבה תשובות מבקשת נשמתנו” הצופה מסוף העולם ועד סופו” לגלות לנו. זורמות הן אלינו” מתדפקות על דלתי הכרתנו” אך דל כוחנו מלפתוח להן הפתח. יודעים אנו את התשובות” הרי קולן מנסר היטב בחלל עולמנו הפנימי אבל פּה אין לנו להשיב. טיפין טיפין של אמרי פה אנו דולים מבארה הפנימי ומתנחמים בם נחמה פורתא על אף קטנותם” אבל הרי דבר קטן מדבר גדול הם. אבל לא יוכל מצב זה להימשך. “עושק המחשבות” הנדחקות במצרי הגרון ונתקעות בו ירחיבו להן הדרך באפיקי גילוין וסוף סוף נתנהל בהרחבה ובלא עיצור עד כדי היכולת להשיב ברורות על שאלת “איכּה”” אשר כובד דינה ותביעתה מופנה אלינו מאז חטא אדה”ר.
