הצלחתי לסגור תיק שהיה פתוח במשך
עשרים שנה”” אומר בגאווה עו”ד צעיר
לאביו” לאחר שהצטרף למשרדו של האב.
“אם היית קצת יותר חכם”” משיב האב”
“יכולת גם אתה להתפרנס עוד עשרים
שנה מהתיק הזה”…
שאלתי פעם את אחי הצעיר שיחיה” מנהל מוסך קבוצת כנרת: מדוע מתח הרווחים שלך נמוך כל כך בהשוואה למוסכים אחרים באזור והוא השיב: “דע לך שמי שלא מסוגל להעיז וליצר לפחות 100 ₪ מתקלה פעוטה של עשרים ₪ אין לו מה לעשות בתחום זה” ומה לעשות שאני לא מסוגל להרוויח על חשבון לקוח תמים?”
כך אמר ולא יסף אחי שיחי’ה.
השיח בין האב לבנו מייצג שני מיני תפיסות הפוכות זו מזו בתכלית. ה’אני מאמין’ של האב אומר שבעיות הזולת קיימות כדי להרוויח מהן כמה שרק ניתן ולא למהר לפותרן כל עוד לא הניבו רווחים נאים” ועד אז יש למרוח את התיק גם עשרים שנה” ומה לי עוגמת נפשו של הלקוח הלא הוא ככלי ביד היוצר ש”ברצונו מאריך וברצונו מקצר”. ותפיסת הבן – שעדיין לא אבדה תמימותו – גורסת שבעיות קיימות במרחב החברתי כדי לפתור אותן מהר ולשביעות רצונו של הלקוח ומבלי לנשוך את כיסו וממונו ללא צורך ורק כפי ההכרח. תפיסת האב מייצגת ליקוי חמור במידת החסד. כי מהו חסד? בקשת טובת הזולת על ידי השלמת חסרונותיו” ובעל החסד האמיתי תכף כשהוא מבחין בחסרון מזדמן של זולתו בגוף בנפש או ברוח” הוא מזדרז לסלקו ולהעבירו מן העולם ושכר מצוותו בעיקרו הוא המצווה שאותה קיים בנדבת לבו ודי לו בזה. אבל כשחסרה לאדם אהבת חסד” לא ירגיש כמוצא שלל רב בעצם מעשה החסד כנ”ל” ויחפש לו רווחים שאינם ממין הסיפוק הרוחני ו”ימירנו טוב ברע: מ”כיסופים” לדבר מצווה ואהבת חסד לתאוות “כסף” והתעשרות גסה בגנבת דעת הזולת וניצולו מבלי להניד עפעף.
