איש אחד ישב עם אשתו לארוחת צהרים. הגישה לו האשה קציצות. “למה כל קציצה בגודל שונה?” התפלא האיש” “הרי ביקשת לגוון ענתה האשה”…
שני מיני גיוון ישנם. האחד הוא מגוון פרטים השייכים לאותו מין בסיסי” אבל לא יכנס בכללם כל מה שאינו ממינם הנושא אופי שונה אך משלים. תפיסה כזו לא תרהיב עוז” למשל” לכלול בתפריטה את החמוץ והמתוק יחדיו כי לא יעלה על דעתה כלל שיוכלו הפכים כאלה לדור בכפיפה אחת” וקצה גבול יכולתה יגיע רק עד צירוף פרטים שממין אחד הם ונבדלים זה מזה בגודלם ותו לא – “קציצות קטנות וגדולות”. כי רק רעיון “מגדרי” כזה של צירוף תוכל קוצר דעתו להכיל. אבל האופן הנבחר של הגיוון הוא כשיבקש לכנס את הניגודים כולם תחת קורת גג של השקפה מאחדת המביטה בעין יפה גם על תכנים מנוגדים בתכלית למראית עין” אלא שבמבטה החודר ורדיפת השלום שלה תכריע בצדק שאין דבר הנמלט מהשפעתה של האחדות העליונה וממילא סופם של הניגודים להתמתק ולהפוך לניגון הרמוני. “למנצח בנגינות מזמור…” שהוא ית’ “מנצח” על כל הניגודים ומעלה מתוכם מנגינה ערבה ו”מזמור” ה”הזומר” את עורלת הניגודים שבהתגברותה מעמיקה את הקנאה היוקדת בין מעשי בראשית” ומביאה בסופה לייאוש מן השלום”שנאה עמוקה לשונה” חמדת המלחמה ושפיכות דמים.
