כלב עמד בסמוך לעורב והאזין לקריאותיו בעניין רב
‘למה אתה מאזין כל כך לקריאותי?’ שאל העורב
‘אני לומד את שפתך’ השיב הכלב” ‘כי בימינו אי אפשר להסתדר בלי ‘שפה שניה’.
העורב והכלב נבדלים לגמרי בתכונותיהם בפי חז”ל. העורב מיצג אכזריות” על עצמו ועל צאצאיו” וכן פסקו דוד המלך ושלמה בנו ע’ה בפרקי שירה המיוחסים להם את פסוקו של העורב: ‘מי יכין לעורב צידו כי ילדו (ילדיו) אל אל ישוועו” יתעו לבלי אוכל.’ וכן מצטיין העורב בחוסר נאמנות” הן לעצמו והן לאחרים. לעצמו: שאינו שמח בחלקו וכמשלי ‘בן סירא’ שנימק את ההילוך המרקד של העורב – כי נתקנא פעם בהליכתה היפה של היונה” ביקש לילך כמותה והיו עצמותיו משתברות זו בזו. ביקש לשוב להליכתו הראשונה ולא עלתה בידו לא זו ולא זו” ונשאר כמרקד וכפוסח על שתי הסעיפים. ושמו ‘עורב’ מעיד עליו שהוא ‘מעורבב’ ואינו על טהרת אופיו. ואין לך אכזריות גדולה מזו שאדם הוא ‘אך-זר’ לעצמו. וכן אינו נאמן לשולחיו” והשולח בידו כשולח ביד הכסיל והוא כקטן שאין לו דעת ופסול לשליחות. ובמדרש אמרו ששלח נח את העורב להודיעו אם כלו המים אך קילקל שליחותו ונמצא אוכל נבלה על ראש אחד ההרים.
הכלב לעומתו ‘כולו לב'” נאמן לבעליו ומכיר טובה. ובפרקי שירה פסוקו ו’אומר חייו’ מצד שורשו הוא: ‘נכרעה נשתחווה נברכה לפני ה’ עושינו'” היינו שכולו ביטול של כריעה” השתחוויה וברכה.
העורב והכלב מייצגים שני מיני שפות בשיח האנושי: ה’שיח הישר’ וה’שיח הפתלתל'” ‘שיח התום’ ו’שיח העורמה והנכלים’.
הישר” פיו וליבו שווים” ולעומתו הפתלתל – אחד בפיו ואחד בליבו. גונב דעת העליונה ודעת הבריות ותמיד ‘ציד בפיו'” לטמון מוקש וללכוד ברשתו תמימי דרך כדי להפיק רצונו על חורבות תמימותם.
אם כן מדוע מאזין הכלב לקריאותיו של העורב הרי היה צריך להיות שמח בחלקו?!
רמז יש כאן לדרכו של יעקב אבינו עליו השלום המאמץ לו לעיתים ‘ידי עשו’ אבל קולו נשאר ‘קול יעקב'” תם וישר ‘שאינו חריף לרמות'” וכן הכלב אף ‘שכולו לב’ לומד לעיתים שפת ה’שניות העורבית’ רק לצורך ‘עם עיקש תתעקש …’ולא כדי לפגום טהרת ישרותו חלילה.
וכל זה לימוד גדול אודות מצב העולם בעת הזו ש’שושנת האמת’ צריכה עצה ותחבולה כדי להתקיים בין הקוצים הסובבים אותה ומאמצת לה לעיתים בדרך ארעי את שפת השקר” כקליפה השומרת על פרי אמיתתה” אף ששפתה העצמית היא ‘שפת אמת תיכון לעד’.
