שלום לכולם,
אנחנו אחרי החגים עכשיו, אנחנו חוזרים גם כן אל הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
שהסוגיות עכשיו הן עוסקות במסכת פסחים,
כבר בפרק עשירי, פרק ערבי פסחים.
בפרק הזה יש כמה סוגיות שהן מרכזיות וחשובות
לעניין החשוב שאפשר לומר של הקידוש בשבת,
ואני על זה רוצה לדבר היום, על מצוות הקידוש, לפחות בשיעור אחד, נראה אולי
נמשיך הלאה גם בהמשך עוד כמה שיעורים על כך.
כי הנושא הזה באמת,
יש עליו גם כן כמה בירורי דברים שיש צורך לבררם.
אנחנו פה למשל נתחיל במקור,
הגמרא אומנם עוסקת בעניין של הקידוש בפרק הרבה פסחים כבר בדף קא ודף ק ודף קא,
אבל כאילו המקום שאפשר להתחיל את העניין הוא דווקא נמצא בדף קו.
שם הגמרא אומרת
"תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין.
אין לי אלא ביום בלילה מניין תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו בלילה".
הגמרא אומרת אחר כך
"זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו"
וזה בעצם המקור הפשוט והידוע
לעניין של מצוות הקידוש בשבת,
ועל כך יש כמה ברורי דברים.
בגמרא בעצמה, בסוגיות שיש קודם ואחר כך,
אנחנו מוצאים כמה שאלות.
יש שאלה אם עושים קידוש דווקא במקום סעודה, או יכולים לעשות את הקידוש גם שלא במקום סעודה. אנחנו יודעים שההלכה נפסקה
כדעת שמואל, וזו סוגיה בדף ק"א,
שאין קידוש אלא במקום סעודה.
יש דיון נוסף, האם זה דווקא על היין או יכול להיות גם כן על הפת, כפי שהגמרא אומרת וניתן להבין בגמרא בדף כ"ו עמוד ב',
כל השאלות האלה קשורות בסופו של דבר לעניין היסודי והעיקרי של עצם העניין של מצוות הקידוש,
מצוות הקידוש.
האם זו מצווה מן התורה ממש?
ואם זו מצווה מן התורה,
האם זו מצווה מן התורה לעשות על היין או שזה לאו דווקא התוספת הזו שעל היין
אולי היא כבר לא מצווה מן התורה.
"זכור את יום השבת לקדשו" בפסוק עצמו,
הרי לא נאמר במפורש עניין של היין,
ובכל זאת זה תמיד בא ביחד,
"זכור את יום השבת לקדשו" זוכרו על היין.
אז פה, כשאנחנו לומדים את העניין הזה ורוצים לדעת
את הגדר של חיוב המצווה הזו,
כפי שהיא מוכרת לנו כל כך,
אנחנו רואים מדבריה הראשונים שיש בזה חילוקי דעות.
כפי הנראה, ישנה הסכמה שעצם המצווה של הקידוש היא מצווה מן התורה.
גם על כך צריך להבין מה זה המצוות הקידוש הזו.
מה, הרי השבת באה מעצמה, גם אם אנחנו לא מקדשים הרי השבת באה מעצמה, שלא כמו החגים שעל זה נאמר ישראל דקדשינו לזמנים,
דהיינו שאם אתה לא בית הדין או אנחנו לא קובעים את התאריך של החגים לפי הלוח,
אז לכאורה אין מקום לחלוט ותוקף הזמן של החגים.
אבל שבת, מה שנקרא, קביע וקיימא משש שעת ימי בראשית.
זה לא תלוי במה שאנחנו קובעים.
בכל זאת, יש מצווה לקדש.
יפה, אני חושב, מדגיש את זה ומסביר את זה כדרכו בעל ספר החינוך, במצווה ל"ד, מצוין פה בדף המקורות,
שיש עניין לקדש מצידנו את השבת.
לא רק להסתמך כאילו על מה שהשבת באה מעצמה,
אלא יש עניין לקדש את השבת, כי זה מעורר אותנו לקחת את העניין הזה בצורה הנכונה והמושלמת יותר.
לא רק שיש בה שבת, אלא שאנחנו מקבלים את השבת.
ולא רק מקבלים את השבת, אלא גם מקדשים את השבת.
אז זה נראה שזה די מוסכם שזו מצוות עשה מן התורה.
לעומת זאת, המצוות, העניין הנוסף של זוכריהו על היין,
זה כבר אנחנו יכולים לראות את דבריה הראשונים שנחלקו בדבר.
האם היין כתוספת לקידוש, כדבר נלווה לקידוש,
זה גם חלק מן המצווה מן התורה,
או שזה דבר בעצם שלא קשור דווקא למצווה מן התורה, אלא כאילו אולי תוספת של דברי חכמים?
ואת זה אנחנו יכולים לראות בדברי הראשונים,
כמובן בדף המקורות.
אנחנו יכולים לראות שיש סוגיה אחת מצד אחד במסכת נזיר דווקא,
שם מדובר על הנזיר שאסור בשתיית יין,
ומתעוררת שם השאלה האם היין של הקידוש הוא גם נאסר על הנזיר או לא ואז בעצם בגמרא כפשוטה משמע שהנזיר אף על פי שהוא אוסר על עצמו והיין אסור עליו בכל אופן היין של מצווה כמו יין של קידוש לחורא שם בגמרא שהיין של הקידוש לא נאסר עליו מדוע מפני שהגמרא אומרת עליו שהוא מושבע ועומד מהר סיני
זאת אומרת שהחיוב של שתיית היין בקידוש זה כאילו חיוב מן התורה מושבע ועומד מהר סיני כלשון הגמרא וממילא כיוון שכך אז אפשר בהחלט להבין שהגמרא שם כפשוטה סוברת שהיין כמצווה זה מצווה מן התורה ככה משמע שיהיה הדין שנזיר הוא לא יהיה להפך מחויב בשתיית יין בקידוש לפי פשוטה של סוגיה
אבל בדברי הראשונים האחרים אנחנו רואים שהם לא הסכימו על כך והם באיזשהו מקום, זה מובא שם בתוספות המצוין בדף המקורות במסכת נזיר,
שהם דווקא לוקדים שכאילו לשון הגמרא שם וכי מושבע ועומד מהר סיני,
זאת אומרת יש שם כאילו איזה מין סגנון שאומר שכי,
כאילו זה הגמרא אומרת את זה שם בלשון בתמיהה,
האם זה מושבע ועומד מהר סיני?
זאת אומרת כאילו ברור שלא ולכן ברור שהנזיר גם כן אסור בשתיית יין,
כיוון שחיוב היין של הקידוש הוא לא חיוב מן התורה, וככה פוסק הרמב״ם, כמצוין בדף המקורות, גם לגבי הנזיר.
הוכחה נוספת ישנה בגמרא במסכת שבת,
גם זה מצוין בדף המקורות,
ששם אנחנו דנים בגמרא במסכת שבת,
דנים על אדם אין לו כסף להשיג רק אולי או נרות או יין לקידוש.
אז השאלה מה יעדיף?
יעדיף לקחת את הנר,
ישקיע בנרות,
כי זה אולי יותר חשוב,
או דווקא ביין.
ועל זה אומרת הגמרא, אומר רבא פשיטא לי שישקיע דווקא בנרות, משום שזה עניין של שלום בית וזה שלום בית עדיף.
באים הראשונים ואומרים,
רגע, אם אנחנו אומרים דבר כזה, זה אפשר לומר אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שמצוות היין היא רק מדרבנן.
אז ממילא אפשר להבין שגם הנר שהוא מדרבנן דוחה,
וחשוב יותר מן היין.
אבל אם אנחנו נאמר שמצוות היין היא חלק מהמצווה מן התורה של הקידוש,
אז לא מסתבר,
אומרים הראשונים,
שהנר יהיה עדיף על היין, שהנר, מצוות הנר בשבת,
שזה בוודאי מצווה רק מדרבנן,
המצווה הזו תדחה את המצווה של היין.
ככה אומרים הראשונים ומוכיחים,
אם כן, שהיין זה רק מדרבנן.
אבל מיוחד הוא דווקא, ושונה בכיוון הזה,
זה דווקא הר"ן.
הר"ן במסכת שבת כמצוין בדף המקורות הוא דווקא אומר שזה לא ראייה מפני שכשהגמרא אומרת שהנר עדיף על היין זה לא מוכיח שמצוות היין עצמה היא רק מדרבנן
מפני שאפשר להמשיך ולומר שבעצם זה מצווה מן התורה אלא שכפי שמבואר בגמרא בדף קו' עמוד ב'
שזה אחד מהסוגיות הקשורות לעניין הזה של מצוות הקידוש כפי שאמרנו שם אנחנו מוצאים
שמי שאין לו יין יכול לקדש על הפת.
זאת אומרת שאפשר בהחלט להבין,
וזה מה שאומר הר"ן,
שהפת היא שקולה ליין. זאת אומרת, יש על זה דיון בפני עצמו,
האם תמיד אפשר לקחת פת או אי אפשר תמיד לקחת פת, האם זה תלוי ברצון של האדם או במה שהאדם מחבב,
אבל אפשר בהחלט להבין, כמו שהר"ן אומר,
שכאשר בכל זאת אין לאדם כסף לקנות יין,
אבל יש לו פת,
אז על זה נאמר שהנר עדיף על היין,
לא בגלל שהיין זה רק מצווה מדרבנן, בעצם זה מצווה מן התורה,
אלא בעניין של היין עצמו זה לאו דווקא יין,
אלא גם הפת,
אפשר לקדש את הקידוש על הפת.
ומשום כך אפשר להבין מדוע מצוות הנר דוחה את
היין כפי שמבואר שם בגמרא.
אם כן, כפי שאנחנו רואים,
יש כאן באמת שיטות שונות.
האם המצווה עצמה של הקידוש היא דאורייתא, כפי שאמרנו, זה נראה דבר מוסכם?
ולגבי העניין הזה של היין,
אנחנו רואים שיש מחלוקת בין הראשונים,
האם זו מצווה מן התורה או לא.
מיוחד הוא דווקא שיטת רבנו תם,
כל מה שאמרנו עכשיו בשם הר"ן,
שאפשר להסביר שהנר דוחה את היין בגלל שיש אפשרות בפת,
זה רק אם אתה באמת סובר שאפשר לעשות קידוש על הפת.
וזו באמת שיטה של הרבה ראשונים, על פי הגמרא בדף קו עמוד ב',
בתוספות שמה, בדיבור המתחיל דמקדשא ריפתא,
כי רבנו תם חולק על כל העניין הזה.
הוא סובר שאי אפשר לקדש בכלל על הפת.
זה בכלל לא דבר נכון לקדש על הפת.
ולפי דעתו, הוא מסביר שם את הגמרא בדף קו"ו עמוד ב' בצורה שונה לגמרי. המעיין שם יראה בתוספות את העניין הזה,
וממילא לפי דבריו, בוודאי שאי אפשר לתרץ
בוודאי שאי אפשר לתרץ את התירוץ שהנר דוחה את היין בגלל שיש פת, כי באמת אין פת.
זאת אומרת שלפי דעתו אתה מוכרח לומר שמצוות היין היא רק מדרבנן.
ושוב, לפי רבנו תם יוצא שמצוות היין היא רק מדרבנן,
ושוב רק יין ולא פת.
בעצם כשלומדים את העניין הזה אפשר בהחלט להבין לפי רבנו תם שהעניין הזה של היין זה מקבל בכלל גדר שונה,
וצריך אם כן לנסות להבין מה העניין של היין בקשר לקידוש.
אפשר בהחלט לומר שזה דבר מצוי בהרבה מצוות שאנחנו עושים.
אנחנו למשל, כשעושים בברית מילה, לוקחים יין, מברכים על היין,
בפדיון הבן מברכים על היין, בחתונה מברכים על היין.
זה נותן חשיבות לדבר, אז אפשר בהחלט להבין שלפי רבינו טעם אין פה
משהו יותר מיוחד בקידוש מאשר בכל הדברים האחרים.
יש עניין להצמיד את היין כדבר שנותן חשיבות לעניין המדובר.
ומהו העניין המדובר פה? הקידוש עצמו.
והקידוש עצמו ייעשה על היין.
ככה בהחלט אפשר להבין.
אבל מי שסובר שהעניין הוא לאו דווקא יין אלא גם פת,
זה מראה שיש פה עניין אחר.
זה לא אותו דבר, בברית מילה אף אחד לא אומר שאם אין יין יקחו פת.
או בחתונה, לא שמענו ולא ראינו מישהו שעושה בזמן הנישואין, לוקח על הפת. שם העניין של היין הוא באמת חשיבות העניין.
בעוד שפה ברגע שאתה מוצא שאפשר לעשות קידוש גם על הפת,
זה אומר שהיין יש לו חשיבות,
אבל לא מאותו כיוון אלא מכיוון אחר.
זה דבר שדורש בעצם עיון והבנה מה באמת העניין המיוחד של היין, ואולי גם הפת, אם הפת חביבה עליו,
כלשון הגמרא בדף קו.
נראה לי שהעניין הזה צריך להסביר
על ידי הערה נוספת שיש לנו בעניין של הקידוש.
מפני שישנה שאלה,
אם אנחנו אומרים שהקידוש על היין זה רק מצווה מדרבנן,
אז צריך בכלל להבין מה, והיא עושה שהקידוש הוא כבר לא קשור דווקא ליין,
אז צריך להבין בשביל מה בכלל צריך לעשות קידוש.
הרי עשינו קידוש עוד קודם בתפילה,
כשאדם מתפלל תפילת ערבית של שבת,
אז מה הוא אומר? הוא אומר שם, ברוך אתה ה' מקדש השבת.
אז בשביל מה צריך בכלל את הקידוש?
הקידוש הוא לכאורה דבר שהוא אפילו לא מובן, ובאמת יש ששואלים על כך.
המגן אברהם בסימן רע"א מצוין גם הוא בדף המקורות,
מדבר על כך, הוא שואל את השאלה הזו,
כאילו יוצא שבעצם אדם יצא ידי חובה כבר בקידוש שבתפילה,
והקידוש של היין של אחר כך הוא לכאורה דבר מיותר,
ואולי הוא באמת כל כולו באמת רק מדרבנן.
שוב הגענו לעניין מדרבנן לאו דווקא על היין אלא בכלל על הקידוש, כי אפילו אם יש מצוות קידוש מן התורה,
אולי מתקיימת כבר המצווה הזו בקידוש ובתפילה.
יש על זה שאלות הלכתיות מעניינות,
מעשיות. למה? מפני שיכול להיות שרק מי שהתפלל ערבית
הוא באמת יצא כבר בתפילה, אבל למשל נשים שמחויבות במצוות הקידוש גם כן,
הן לא יתפללו אולי תפילת ערבית, אז מבחינתן הקידוש לדאורייתא,
אז תהיה פה שאלה איך הבעל בכלל יכול להוציא את אשתו בקידוש על היין בשעה שמבחינתו הוא כבר לא חייב בדבר כי הוא כבר באמת,
אולי הקידוש שהוא עושה זה כבר קידוש רק מדרבנן?
יש שאלה שמעוררים את השאלה הזו, זו באמת שאלה נכונה לכאורה וצריך להבין מה באמת ההסבר לעניין של הקידוש בכלל והצורך שבו אחר כך בזמן הסעודה.
נראה לי שההסבר יכול להיות על פי מה שלמדנו ולומדים בדף קי"ז עמוד ב'.
שם יש איזו מילה מעניינת של רווחה בר יעקב, ואין על זה חולק.
מנחת חינוך מעיר על כך,
מביא את זה.
רווחה בר יעקב אומר שכל שלא הסתיר יציאת מצרים בקידוש לא יצא ידי חובתו,
ואין על זה חולק.
זאת אומרת שהקידוש
תמיד צריך להיות גם כולל את ההזכרה של יציאת מצרים.
כשנתבונן בדבר נראה פה דבר מעניין.
בתפילה לא מזכירים יציאת מצרים.
מתי אנחנו מזכירים יציאת מצרים? רק בקידוש.
אז זאת אומרת שאפשר בהחלט לפי זה להבין שבתפילה אדם לא יוצא ידי חובה בקידוש,
כיוון שהוא לא הזכיר יציאת מצרים.
והדבר הזה עושה שכולנו עדיין לא יצאנו ידי חובת הקידוש בתפילה,
אלא רק כאשר אנחנו עושים את הקידוש אחר כך,
מזכירים יציאת מצרים. אבל דארקה, זה בעצמו שאלה.
מדוע באמת לא מזכירים יציאת מצרים בתפילה?
למה לא?
אם זה כל כך חשוב,
אז מדוע בתפילה לא מזכירים יציאת מצרים? זה קצת מביא אותנו לאיזושהי הבנה שבאמת יש בשבת,
בקידוש בשבת, שתי בחינות.
יש בחינה של הקידוש בשבת ובכלל של השבת.
יש עניין אחד,
שזה עצם העניין של זיכרון והאמונה בבריאת העולם, בבריאת העולם, וזה מה שאנחנו מדגישים בתפילה באופן מיוחד,
וזה לא קשור ליציאת מצרים.
ויש עניין נוסף של הקידוש, שזה באמת עניין של יציאת מצרים. אם נתבונן בדבר, הרי נראה שבעשרת הדיברות,
כאשר אנחנו יודעים שיש נוסח של פרשת יתרו לעומת פרשת ויתחנן,
בפרשת יתרו לא נזכר יציאת מצרים,
ופרשת ויתחנן כן נזכר. זאת אומרת, שתי הבחינות נמצאות כבר בתורה בסדר הזה המיוחד של אזכרת השבת ושמירת השבת, כנוסח הגמרא,
התורה בפרשת ואתחנן.
זה אומר שיש עניין, מלבד העניין של האמונה החזקה שצריכה להיות בבריאת העולם, שהשבת מסמלת ומבטאת את אותו האמונה,
יש גם את העניין של אזכרת יציאת מצרים, שזה הביטוי לכך ששבת נמסרה אותי ביני ובין בני ישראל, אותי לעולם.
אצל בני ישראל יש עניין מיוחד לשבת,
וזה בעצם מבטא את העניין של עם ישראל באופן
מיוחד ביחס לשבת זה זכר ליציאת מצרים שעם ישראל יצא ממצרים ונהיה לעם וקיבל את התורה ובתורה יש את העניין של אזכרת השבת ועם ישראל מקבל את האות הזו של אותי ביני לבין בני ישראל והמיוחד בקבלת השבת על ידי עם ישראל מעבר לאמונה היסודית בבריאת העולם הוא בזה שאצל עם ישראל זה בעצם חלק מהחיים זה לא בא רק סתם כאמונה אלא זה בעצם נכנס לתוך החיים עצמם איך זה נכנס לתוך החיים עצמם
בקיום תורה ומצוות, אבל עוד יותר מזה אפילו.
בזה שזה קשור לעניין של עונג שבת,
שבת לא רק עניין של שמירת השבת,
אלא כפי שנאמר אצל הנביא וקראת על השבת עונג,
זאת אומרת שבשבת אנחנו מקיימים את העניין של השבת מתוך שמחה,
מתוך העניין ההתנהגות שיש בה כדי לענג את השבת,
וזהו העניין שהגענו אל היין שוב בחזרה.
היין הוא הגורם החזק שנותן לקידוש שאנחנו עושים בשבת לא רק איזה מין משהו אמוני,
אלא מראה שאנחנו באיזשהו מקום, את היין, שהוא משמח לבב אנוש,
ושהוא עניין של עונג שבת,
אנחנו מצרפים אותו לקידוש, כי זה הדבר המיוחד אצל עם ישראל. ולכן אפשר פה בהחלט להבין שמה שאנחנו עושים בתפילה זה דרגה ראשונה, שלב אחד,
מה שעושים בקידוש זה שלב שני,
והשלב השני באמת הוא מצד אחד זכר ליציאת מצרים מדגיש את הקשר המיוחד של עם ישראל לקשר שלו לשבת וזה באמת בא לידי ביטוי דווקא על ידי היעי דווקא על ידי זה שזה תוך כדי החיים עצמם מתוך עונג שבת שזה ערך כשלעצמו חשוב בשבת אם כן אפשר בהחלט להבין שהמצווה של קידוש היא מצווה מן התורה מיוחדת מלבד מה שעושים בתפילה
וזה גם מסביר אולי את השיטה עוד יותר שהיין גם כן הוא מצווה מן התורה ולא רק כבוד לקידוש כפי שאנחנו עושים במצוות אחרות או בדברים אחרים כמו בנישואין או בברית מילה.
כאן היין הוא חלק מהעניין של הקידוש ומשום כך שמי שאוהב פת או שאין לו יין קיים את אותו דבר על ידי פת דהיינו על ידי הסעודה כי אין קידוש אלא במקום סעודה בלאו הכי זה בעצם מבטא את אותו רעיון של הקידוש מתוך עניין של
עונג שבת.
זה נראה לי הסבר שהוא יפה ומסביר יפה את העניין המיוחד ומצווה מיוחדת של הקידוש בשבת.
בינתיים נשאר בזה.
כל טוב ושלום שלום.
,
