שלום לכולם. אפשר להגיד היום שאנחנו מסיימים בכסל לעשור גם שנה טובה.
בעזרת השם לכולם, לכל ישראל.
אנחנו מלמדים עם השיעורים שלנו שבדף היומי שנמצא כידוע במסכת פסחים,
הנה יש לנו משהו גם במסכת הזו שהיא עוסקת בפסח,
יש לה משהו שנוגע ליום הכיפורים
ועל זה אני רוצה לדבר היום,
ממה שנובע מתוך הגמרא פה, אבל זה מתפרס כמובן על סוגיות אחרות.
כאן הגמרא בדף ס"ח עמוד ב',
שכבר דיברנו עליה בשיעור קודם, על העניין של שמחת יום טוב,
בהמשך של אותה סוגיה,
בפרק שישי,
מובאה פה בגמרא על מר בריידר אבינה,
שהיה צם כל השנה,
וחוץ משלושה ימים שהוא לא צם.
זה עצרת ופורים, ומעלה יומא דה-כיפורי. זאת אומרת, ערב יום הכיפורים.
אז הגמרא אומרת שמילא עצרת ופורים זה ימים שבהם נאמר שצריכים להיות בשמחה
באופן מיוחד.
אז זה מובן למה הוא אפילו לא היה צם באותם ימים.
אבל מה זה מעלה יומא דה-כיפורי זה, דהיינו, ערב יום הכיפורים. מה הנקודה?
אומרת הגמרא: "כן,
זה מה שלמדנו ודתני רבי אחיה ברב מדפתי".
ממש כתוב בפסוק: "והיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש,
כי בתשעה מטענים ולא בעשירי מטענים,
אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו",
מעלה עליו וכתוב כאילו מטענה תשיעי ועשירי.
זו באמת גמרא מוכרת לנו, אני חושב.
מופיעה ונזכרת גם במסכת יומא וגם במסכת ראש השנה.
הנושא שגור על לשוננו, פחות או יותר.
על זה, על החידוש הגדול שכל האוכל,
מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה איזו דרשה מן הפסוק,
כאילו יתענה גם בתשיעי, גם בעשירי.
זה דבר מעניין כשלעצמו.
מהי הנקודה פה במצווה המיוחדת הזו? זו מצווה אולי אפילו קצת, אפשר להגיד, לא מובנת.
יש עניין של עינוי ביום הכיפורים, אז זה עינוי של יום הכיפורים.
מה זה העניין של האכילה בערב יום הכיפורים?
ועל כך בדף המקורות ציינו כמה מקורות לעניין הזה.
גם דברי רש"י בעצמו,
פה בסוגיה, בפסחים דף ס"ח,
גם בראש השנה בדף ט',
גם במסכת יומא בדף פ"א, ולא תמיד הוא אומר את אותו דבר.
אפשר לומר, מי שיעיין במקורות יראה, וגם יצרף לזה את דברי הראש במסכת יומא,
הוא ימצא ויראה שבאיזשהו מקום יש שתי נוסחאות,
שתי נוסחאות בעניין הזה. כי יש באמת מקור אחד שרש"י אומר שהרעיון הוא באיזשהו מקום להכין את עצמו לצום.
זאת אומרת זה העניין של האכילה בערב יום הכיפורים כמין תכונה והכנה לקראת הצום
והצד השני אומר במקום אחר משמע מרש"י דווקא בראש השנה אפשר לומר שרואים מתוך דבריו
וזה מובא גם במקורות אחרים שאין כאן המקום לפרט אותם
שרואים בזה איזה מין מצווה בפני עצמה
עניין של האכילה בערב יום הכיפורים וצריך להסביר את שתי הסברות
כי את ההסברה של ההכנה לקראת הצום צריך להסביר, כי זה לכאורה דבר פשוט.
במובן, אם צריך לצום ביום העשירי, אז מובן שצריך לאכול ביום התשיעי כדי שיהיה כוח לצום.
כל אחד מאיתנו מבין דבר כזה, ואולי בעצם אפילו לא מובן מה כאן החידוש במה שנקרא פה כאילו מצווה.
והצד השני הוא המצווה זו כאילו, מצווה מה זו עושה. מה העניין של המצווה של האכילה כאילו,
כדבר בפני עצמו.
וכידוע, או בכלל צריך להבין שיש הבדל גם בין שני הטעמים,
מפני שיכולה להיות נפקמינה,
למשל הפוסקים האחרונים דנים בשאלות האלה,
האם יש נפקמינה למשל לגבי נשים,
אם נשים חייבות במצווה הזו.
כי אם זה בשביל ההכנה לצום, אז כיוון שהן חייבות בצום, אז הן חייבות בהכנה לצום.
אבל אם בעצם זו מצווה בפני עצמה,
אז זה חוזר להיות דין רגיל של מצוות השש הזמן גרמה, של נשים פטורות.
אז יכול להיות שיהיו נשים פטורות מהעניין הזה.
אז אם כן צריך גם להסביר וגם לדעת פחות או יותר מה ההלכה.
בעניין הזה נראה לי שצריך להסביר ולומר שהמצווה של מי שסובר שזה להכין בשביל עצום, שזה כמו שאמרנו אולי דבר פשוט,
אבל בכל זאת הפשטות הזו אפשר גם להתווכח איתה.
למשל יש צום אחר חשוב במובן ההלכתי כמו צום של תשעה באב ושם אנחנו יודעים שדווקא בערב הצום גם כן יש הקפדה כאילו לא לאכול יותר מדי אפילו בסעודה המפסקת של ערב תשעה באב הרי אסור לאכול שני תבשילים מותר לאכול רק תבשיל אחד זאת אומרת יש כאן עניין של צמצום האכילה מה שאין כן בערב יום הכיפורים להפך כל המרבה הרי זה משובח אז כאן כנראה צריך להסביר שאפשר היה
לחשוב שאם יום הכיפורים זה יום עינוי כזה,
אז אולי צריך כבר להרגיש את העינוי מקודם, כאילו לצרף את העינוי כבר מקודם.
ועל זה, אם כן, יש כאילו לומר לא, לא לראות את זה ככה. אולי זה גם מסביר ממילא את העניין הזה של הצום של יום הכיפורים,
שזה לא נחשב לצום כמו תשעה באב. שם אנחנו אומרים שזה צום באמת של אבלות,
בעוד שפה הצום הוא בוודאי לא של אבלות, אלא הוא צום שמיוחד,
של ביטוי מיוחד של קדושת עם ישראל שמקיים יום מיוחד כזה של הפסקת כל הפעילות הרגילה שלו בדרך כלל והוא משבית את עצמו כמו שכתוב תשבתו שבתכם דהיינו לא רק במובן של שבת רגילה באיסור מלאכה אלא תשבתו שבתכם במובן של הפסקת כל הדברים הרגילים האחרים שאדם רגיל בחיים הרגילים דהיינו אכילה ושתייה ועוד וכל מה שאנחנו קוראים עינויים ממילא כאן
כיוון שזה שונה אז ממילא צריך להתכונן לצום כמו שצריך ולהפך אדרבה צריך לטענות. אז זה החידוש שזה ללמד אותנו שזה לא כמו של תשעה באב, לא להתייחס אל הצום כמו אל צום של תשעה באב.
הסברה האחרת שהיא מיוחדת עוד יותר זה סברה שבעצם מלמדת אותנו ככה מסבירים ראשונים ואחרונים
שהעניין של האכילה בערב יום הכיפורים זה בעצם כאילו יום הכיפורים
כמו שאמרנו, הוא לא יום אבל, כמו שכבר הדגשנו,
אלא יום של קדושה גדולה,
ממילא זה גם צריך להיות כמו יום טוב, אז להפך, צריך ומתבקש שיהיה בו סעודו, היה לחורה צריך להיות,
שיהיו בו סעודות, כמו בכל יום טוב, אנחנו יודעים שבכל יום טוב יש לנו סעודות של יום טוב,
בכל שבת יש,
אז זה באיזשהו מקום יום הכיפורים, ומצד אחד יום גדול וקדוש
מכל הימים, אבל כאילו חסר משהו,
כאילו משלימים,
וכאן צריך כאילו לומר שמשלימים את מה שלא עושים בכל אופן ביום הכיפורים כדי לתת לו את האופי המיוחד שלו,
אבל כאילו במקום זה יש את המצווה של האכילה בערב יום הכיפורים, גם מתוך ביטחון שהקדוש ברוך הוא יסלח בימחל לכל עם ישראל, וממילא אפשר להיות בשמחה גם לפני כניסת יום הכיפורים,
שהוא יום גדול עם אימה ויראה, ובכל זאת יש את המצווה המיוחדת הזו של אכילה בערב יום הכיפורים.
כמו שאמרנו, יש בזה נפקא מינה הלכתית.
נפקא מינה הלכתית היא באיזשהו מקום,
אמרנו למשל, עם נשים, אפשר עוד למצוא, וזה כרגע,
אולי נסתפק בזה.
השאלה המעניינת היא, מה באמת ההלכה?
האם ההלכה באמת רואה את העניין הזה של מצוות האכילה בערב יום הכיפורים כמצווה באמת שמקובלת להלכה למעשה,
או אפילו לא כל כך?
וזה מה שאנחנו רואים מתוך עיון בפוסקים,
אנחנו מוצאים שיש כאן הבדל בין הרמב״ם לבין השולחן ערוך.
כי אצל הרמב״ם המצווה הזו לא נזכרת. צריך לדעת שהמצווה הזו כמצווה בהלכות של יום הכיפורים לא נזכר הדבר הזה. זה נזכר בעקיפין
בהלכות נדרים.
שם הרמב״ם מדבר על מי שנודר נדר לצום בכל הימים במשך השנה למשל.
אז כתוב שאם יוצא אותו בן אדם נודר שהוא יצום בכל יום שני בשבוע וכל יום שני בשבוע הוא יצום.
ובסופו של דבר יום שני הזה ייפול במשך השנה איזה יום טוב,
אז השאלה היא האם הנדר גובר על היום טוב או היום טוב גובר על הנדר. וזה מה שהרמב״ם מדבר בהלכות נדרים לפי המסומן בדף המקורות.
והוא מזכיר שם גם את ערב יום הכיפורים.
אז זה ממילא כאילו משמע שערב יום הכיפורים זה כמו יום טוב שיש מצווה לאכול.
ככה יש כאלה שלומדים, אבל בכל זאת קצת קשה.
אם הרמב״ם היה חושב שזו מצווה ממש,
אז היה ראוי שיזכיר אותה גם בפני עצמה כפי שהיא בהלכות של יום הכיפורים עצמו, ושם לא נזכר מזה דבר.
ולכן יש רבים אחרים שסוברים שהרמב״ם דווקא לא סובר את זה,
ובאמת אצלו לא יהיה הדבר הזה, הוא לא סובר את המצווה הזו.
ואז כשמעיינים בדבר ורואים, הרי לחורה זה נזכר בגמרא,
אז אם זה נזכר בגמרא, למה הרמב״ם באמת לא מזכיר את זה?
וזה כבר תלוי, זה כבר דורש מאיתנו כמובן עיון ולימוד
בכל הסוגיות כולן,
להשוות אותן ולראות מה עומד מאחורי הדברים האלה. ואז כשמעיינים בסוגיה ביומא,
מעיינים בסוגיה בראש השנה ובסוגיה גם, כפי שציינתי, במועד קטן,
רואים שהעניין הזה,
יש כאן, רש"י בעצמו במסכת פסחים כבר מזכיר את זה באיזשהו מקום. הוא רואה פה, יש פה התנגשות.
כי יש באותו פסוק שלומדים ממנו את המצווה לאכול בערב יום הכיפורים,
יש לימוד אחר שהוא לכאורה אפילו סותר את העניין הזה.
זאת אומרת, במקום לומר שצריך לאכול בתשעה בחודש,
דהיינו המצווה המיוחדת, כמו שדיברנו עליה בערב יום הכיפורים,
לומדים משם שצריך לעשות תוספת מן החול אל הקודש.
זאת אומרת שצריך לצום או לקבל את יום הכיפורים לא ממש בדייקנות בשעה המתאימה אלא אפילו מקודם. ויש כאילו באיזשהו מקום התנגשות,
בין הלימוד הזה ללימוד הזה, וזה רואים במסכת ראש השנה,
אפשר לראות את זה, את העניין הזה, וזה דורש כמובן קצת לימוד, ממש בעיון, כדי לראות איך באמת הדברים מסתדרים, אבל מתוך עיון בשיטת הרמב״ם בכל ההלכות,
בהחלט אפשר להבין שהרמב״ם העדיף את הלימוד של התוספת של יום הכיפורים יותר מאשר הלימוד הזה, והוא ראה את זה גובר על זה.
ולכן אף על פי שבגמרא זה נזכר, כפי שאמרנו בשלוש סוגיות,
לא ראה הרמב״ם את העניין הזה לציין בתור הלכה פסוקה,
מפני שהוא באמת לא סובר את זה. הוא סובר שהפסוק, הוא סובר, פוסק את ההלכה דווקא לפי מי שדורש את הפסוק הזה לעניין של תוספת ביום הכיפורים.
וזו נקודה חשובה נוספת להזכיר,
באמת דבר מעניין, כי אצל הרמב״ם העניין של תוספת יום הכיפורים זה דין מיוחד רק ביום הכיפורים. זאת אומרת, הפסוק הזה נדרש ליום הכיפורים בלבד,
ולא לגבי, למשל, תוספת שבת, כי אצל הרמב״ם אין דין של תוספת שבת.
זאת אומרת, רק תוספת יום הכיפורים של העינוי, זה מה שנזכר בהלכות של הרמב״ם,
כפי שמצוין בדף המקורות, ורואים שהוא סבר שזהו הלימוד,
ומה שיש תוספת מעבר ליום הכיפורים בצום,
זה רק לגבי שמיטה,
ורואים שהרמב״ם בהלכות שמיטה ויובל פוסק תוספת בשמיטה,
והוא אומר שזה הלכה למשה מסיני. משמע,
שרק בשמיטה יש תוספת מצד ההלכה למשה מסיני, מיוחדת לשמיטה לשמיטה.
בימים אחרים אין דין של תוספת, רק ביום הכיפורים זה דין מיוחד.
זה מה שבעצם רואים מדברי הרמב״ם כשלומדים ומשווים אצלו את ההלכות האלה.
ומה שהוא פוסק בנדרים, אז מסביר למשל,
מסבירים שזה לא בגלל שיש מצווה לאכול,
אלא הייתי חושב שהנדר לא יחול על ערב יום הכיפורים,
כי אם הוא היה יודה, הרי לא היה נודר בערב יום הכיפורים לצום,
כיוון שהוא יצטרך, הרי צריך להתענות בעשירי ביום הכיפורים.
אז לזה אנחנו יודעים שבכל זאת אדם כזה חייב לצום.
בכל אופן, דעת הרמב״ם מבוערת אם כן שאין את המצווה הזו של אכילה ביום הכיפורים, הוא לא פוסק את זה. בשולחן ערוך לעומת זאת הוא דווקא כן פוסק את ההלכה הזו,
פוסק את ההלכה הזו שמצווה להרבות באכילה, זאת אומרת,
הוא דווקא כן פוסק את ההלכה של מצווה להרבות באכילה בערב יום הכיפורים.
גם זה מצוין פה בדף המקורות,
וזה דעת השולחן ערוך. והרימה אפילו מוסיף שאסור אפילו להיתנות תענית חלום,
מה שאנחנו אולי לא כולנו מכירים, אבל יש מושג כזה של אדם שחולם חלום לא טוב,
אז כאילו בשביל להיטיב עם החלום הזה הוא צם, ובזה הוא מתקן את
החלום,
מתקן ומתגבר על החלום הרע שהיה לו אולי.
וזה דבר שהוא ברמ"א מוסיף שאסור אפילו לטענות את הנתחלום.
ציינתי כאן בדף המקורות את מה שכותב החתם סופר
על ההלכה בשולחן ערוך, על דברי הרמ"א. מפני שיש פה ויכוח אם באמת אסור לטענות את הנתחלום או מותר לטענות את הנתחלום.
השואל ישאל מה העניין? אומר החתם סופר פה איזה דבר יפה מאוד.
אומר החתם סופר, זה תלוי במה שאמרנו.
מהי הסיבה שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים?
מדין הכנה או שהסיבה היא בגלל שיש מצווה בפני עצמה?
והוא אומר שאם זו מצווה בפני עצמה מותר לטענות תנית חלום, כי אדם שמטענות תנית חלום זה חשוב לו באופן אישי
מאוד ואפילו גורם לו לשמחה כי הוא יודע שבזה הוא מיטיב עם החלום.
ולכן אומר החתם סופר
שבשום מקום אחר הערימה לא אומר אפילו בחגים שלא לצום תנית חלום.
זאת אומרת שמותר לצום תענית חלום בחגים.
רק בערב יום הכיפורים אסור. אז בעצם הסיבה היא,
הוא אומר, אילו זה היה יום טוב בפני עצמו, כמו שיש כאלה שלומדים,
אז היה הדין שגם בערב יום הכיפורים אדם ילך, הוא ישמח אם הוא יאכל. אז בשבילו לצום זה כמו לאכול, אולי אפילו יותר.
אבל אם זה בשביל ההכנה של הצום, אז זה עניין בפני עצמו,
ולכן גם אסור לתענות תענית חלום. לכן הוויכוח בין הפוסקים שמתגלה שם במגן אברהם,
מסביב לדברי הרימה,
מוסבר יפה על ידי החתם סופר כתלוי בשאלה שאמרנו מה יהיה המצווה. אז כפי שאמרנו מצוות האכילה בערב יום הכיפורים נזכרת בשולחן ארוך אף על פי שלא נזכרת ברמב״ם ומודגשת במיוחד גם בדברי הרמה כאשר בשולחן ארוך גם חולק על הרמב״ם לגבי תוספת הוא סובר שהתוספת זה לא דין שקיים רק ביום הכיפורים אלא דין בכל שבת זה מה שפוסק השולחן ארוך בהלכות שבת כמצוין
בדף המקורות זאת אומרת שהוא לא רואה התנגשות בפסוקים כי כנראה את זה הוא לומד מפסוק אחר כי רואים שבגמרא שיש כמה מקורות אפשריים לדין של תוספת ואולי הוא סובר כדעת רבי עקיבא בראש השנה בדף ט שלומד את הדין של תוספת לא מהפסוק והיניתם את עצמכם בתשעה בחודש ולכן הוא יכול ממילא לקיים את שתי ההלכות גם יחד גם את העניין של תוספת ולא רק ביום הכיפורים אלא בכל שבת זה דעת השולחן ערוך וגם את המצווה
המיוחדת הזו של האכילה בערב יום הכיפורים שהיו הרבה אנחנו רואים בכל מיני מקורות גם במדרשים שהפליגו כל כך בחשיבות של העניין הזה להראות את הביטחון שלנו בקדוש ברוך הוא שיום הכיפורים כמו שאמרנו הוא לא יום של צער אלא יום של שמחה גדולה שאנחנו בטוחים
בעם ישראל יכול לבוא ביום הזה להיטלות הכי גדולה מכל השנה וזה באמת אחת בשנה כפי שבתורה נאמר
על יום הכיפורים, שיהיה לנו באמת גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולם.
::::::::
