אנחנו היום באופן לא כל כך במסגרת של הלימוד של הדף היומי,
כי בכל אופן השיעור הזה נמסר בימים שבין החגים,
בין כסה לעשור, ובין אחרי זה לפני החגים של חג הסוכות, ושמיני עצרת ושמחת תורה באים עלינו לטובה.
לכן חשבתי שיהיה מקום לשיעור קצת בדברים מעניין הדיומא.
הנושא שעליו אנחנו מדברים היום,
זה קשור למנהג שכל כך מוכר ומקובל על כולם.
אני מתכוון למה שנוהגים כמעט כולם,
זה דבר, ממש כולם,
לטבול בערב יום הכיפורים.
זה דבר שמצוי אצל כולם ממש.
והדבר מעניין, מפני שבגמרא זה לא כתוב.
לא נזכר בגמרא דבר על העניין הזה,
גם לא בהלכה בשולחן ערוך.
ולכן השאלה המעניינת היא מה הנקודה ומאיפה זה בא.
ועל זה אני רוצה רגע לדבר, כאשר נקודת המוצא הראשונה של כל מי שעוסק בשאלה הזו
היא הגמרא בהמסכת ראש השנה בדף ט"ז עמוד ב'.
הגמרא שם אומרת שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל.
זה כתוב בגמרא, זה דווקא כן כתוב בגמרא, לא כתוב על ראש השנה ויום הכיפורים,
אלא כתוב על הרגל,
שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל.
כשמאיינים בסוגיה ומנסים להבין למה חייב אדם לתאר את עצמו ברגל, מה הנקודה,
אז ההסבר הפשוט הוא שברגל יש מצוות עלייה לרגל,
ובעלייה לרגל יש חיוב של קורבנות, מביאים קורבנות.
קורבנות צריכים להקריב בטהרה,
אסור להביא קורבן בטומאה,
זה איסור חמור ביותר.
וממילא ברגל יש, אם כן, עניין מיוחד
של טהרה שצריך להיטהר, וככה באמת יוצא מההלכה ברמב"ם,
המצוינת פה בדף המקורות בהלכות טומאת אוכלים.
הוא לא אומר את זה בהלכות הרגלים,
אלא אומר את זה בהלכות טומאת אוכלים.
עיקר העניין שהוא לומד שם, שאסור להיטמא ברגל.
זאת אומרת שיש איסור להיטמא ברגל. זאת אומרת, הצורך להביא את הקורבנות הוא כל כך מצווה חיובית חשובה,
שבגללה אז גם אסור להיטמא. זאת אומרת שמי שניטמא ברגל
אז הוא עובר איסור של טומאה, שזה בעצם הפירוש של הגמרא במסכת ראש השנה,
שלומדת את הלימוד הזה שחייב אדם לתאר עצמו ברגל ממה שכתוב בנבלתם לא תיגעו.
זאת אומרת שזה איסור של טומאה.
אם כן, כשאנחנו לומדים את הגמרא הזו עם הפירוש הזה שכרגע אמרנו על פי מה שיוצא מהרמב״ם,
אם אנחנו בוחנים את הדבר הזה, אז יש לנו כאילו גם שאלה על הרגל כפי שמדובר שם,
האם זה נוהג גם בזמן הזה?
ושאלה שנייה, האם זה נוגע גם ליום הכיפורים? ולכאורה לא.
זה לא נוגע לכאורה ליום הכיפורים וגם אולי לא נוגע לזמן הזה.
והראיה היא באמת
שבשולחן ערוך ההלכה הזו לא נפסקה.
הוא לא פוסק את ההלכה הזו גם בקשר לרגל,
וזה מלמד, זה אומר שהוא מבין שכל החיוב הזה הוא להיטהר ברגל כשעולים לרגל למקדש. כשזוכים לעלות לרגל למקדש ולהביא את הקורבנות,
אז ממילא חייב אדם לתאר את עצמו ברגל.
אבל כאשר מדובר בזמן הזה, שלדאבוננו אין לנו את מצוות העלייה לרגל בשלמותה,
אז ממילא גם אין עניין של טהרה באופן מיוחד. אז לא צריך להתאר גם כן, לא צריך ואין מצווה להתאר. אז זה לא מופיע בשולחן ערוך.
אם כן, זה בעצם כשיטה אחת.
בכל אופן, אנחנו רואים שיש ראשונים אבל,
אני ציינתי את זה פה בדף המקורות כדוגמה לדבר זה פירוש רש"י באופן ככה עקיף אפשר לומר במסכת יבמות בדף כ"ט עמוד ב',
שם מדובר בגמרא על הדין של ארוסה שיש כידוע ארוסה ויש נשואה אישה ארוסה ואישה נשואה.
דרגת האירוסין היא עדיין לא דרגה של קרבה מוחלטת בין האישה לבעלה לארוס החתן המיועד ולכן אין
הלכות אינן קבועות בקשר לדינים של הארוסה. ואז נאמר שם באחד ההלכות,
בגמרא, ביבמות שם,
מדובר על כך שהאישה הארוסה הזו לא מתעמת אם חס ושלום הארוס נפטר, מת.
היא לא מתעמת.
ואז רש"י בעצמו שם שואל שאלה, מה זאת אומרת היא לא מתעמת? למה שלא?
מה זה משנה?
מילא אם אתה מדבר על כהן, אז כהנים יש להם איסור של טומאה.
אבל האישה ארוסה, בנות אהרון הכהנים, אין להם את המצווה הזו.
אז על מה הגמרא בכלל מדברת?
אז תירוץ ראשון, רש"י אומר, זה לאו דווקא באמת. אומרים את זה, אבל זה באמת לא הלכה שהיא משמעותית לדינה, כיוון שבין כך אין להם איסור טומאה.
אבל ויש אומרים, אומר רש"י, שהכוונה היא ברגל.
הכוונה ברגל, על פי מה שכתוב בגמרא בראש השנה,
שחייב אדם לתאר את עצמו ברגל,
אז על זה נאמר שהאישה,
בזמן שהיא הרוסה והרוסה מת לו עלינו אז שהיא לא תתעמל אלא תמשיך להיות בטהרה וזה מה שרש"י מפרש שם וזה מוכיח הוכחה מאוד מעניינת מפני שמה הלימוד שאנחנו לומדים מרש"י שם שמה שכתוב שחייב אדם לתאר עצמו ברגל זה לא קשור דווקא לקורבנות שמקריבים ברגל כי מי שחייב להביא את הקורבנות זה דווקא האיש ולא אישה יעלה כל זכורך לפני האדון השם ואישה הרי לא חייבת בהבאת הקורבנות
אז ממילא לכאורה מה הסיבה שהיא צריכה לתאר
ולא להיטמע, אלא אתה רואה מכאן שרש"י מבין, מאוד מעניינת הנקודה הזו, מעניינת הנקודה הזו,
הלימוד מרש"י במסכת יבמות,
זה מלמד שהוא מפרש את העניין של חייב אדם לתאר את עצמו ברגל במשמעות שונה,
שהיא אפילו לא קשורה דווקא לקורבנות, אלא יש עניין של טהרה.
למדנו פה על עניין של טהרה מיוחדת מצד קדושת הרגל.
זה באמת הפירוש שמתחדש מרש"י,
אבל כפי שאמרתי אפשר להגיד שרוב המפרשים לא מפרשים ככה,
אלא מפרשים שבאמת הסיבה היא בגלל הקורבנות.
והדברים האלה מובאים בדברי הראש
במסכת יומא.
מסכת יומא בפרק שמיני, סימן כ"ד, מובא פה בדף המקורות שלנו.
הראש מדבר באמת על העניין הזה של הטבילה בערב יום הכיפורים.
הוא מנסה להראות ממה זה בא.
הוא מביא שהגאונים כמובן היו נוהגים לטבול כפי שאנחנו מכירים את המנהג הזה אצלנו והגדיל למעלה מכולם רב סעדיה גאון אחד מן הגאונים כמובן שהוא לא רק שהוא היה רגיל ונוהג לטבול אלא אפילו היה מברך על הטבילה הזו ועל זה הראש תמה מה פתאום רב סעדיה גאון אומר שאפשר למנהג לטבול הרי בגמרא זה לא כתוב בהלכה זה לא נמצא ואם תאמר שזה קשור למצווה של חייב אדם לתאר עצמו ברגל
אז הוא אומר, זה רק דין ברגל,
בגלל שברגל בצד הקורבנות, כמו שאמרנו,
אבל זה לא קשור לעניין של יום הכיפורים.
ממילא הוא טמא על הרב סעדיה גאון,
והדבר הזה באמת דורש לימוד וצריך תלמוד. ודברים האלה,
כן, מה המקור של רב סעדיה גאון שאומר שמברכים
אפילו על הטבילה הזו של ערב יום הכיפורים?
ההלכה הזו, כפי שהיא מנוסחת בעצם על פי הראש,
מובאת דווקא בשולחן ערוך, כן, בהלכות יום הכיפורים.
שם מופיע גם כדבר מעניין, בשולחן ערוך מי שיעיין בסימן תר"ו,
גם זה מצוין בדף המקורות,
הוא לא אומר שחייבים לטבול בערב יום הכיפורים,
אלא הוא כאילו אומר שמי שטובל שיטבול בשעה מוקדמת,
וחוץ מזה שלא יברך.
זאת אומרת, כאילו בשולחן ערוך הוא לא אומר
צריך לטבול או מצווה לטבול, חיוב לטבול,
אלא הוא רק אומר לנו שמי שטובל אז הוא באיזשהו מקום שיקפיד על הזמן,
שזה לא יהיה מאוחר מדי בשעה שכבר בעצם אסור.
זה בעצם מה שהוא מתכוון, וגם עם אלה, העניין הוא גם שלא מברכים. זאת אומרת, שלא כמו רב סעדיה גרון. וזה בעצם מכניס אותנו לעיון ולשאלה,
אז מה באמת העניין של הטבילה בערב יום הכיפורים,
שרב סעדיה גרון חשב אפילו שזה עניין של ברכה.
ואנחנו באמת בדרך כלל יודעים שלכאורה כיוון שזה לא חיוב,
אלא באמת בגדר מנהג, אז השאלה אם מברכים על מנהג או לא מברכים על מנהג.
אבל רב סעדיה גאון אולי חשב שמברכים גם על המנהג,
כמו שאנחנו יודעים שמברכים כמובן על הלל בראש חודש,
שזה גם כן בגדר מנהג.
אז יכול להיות שהוא הבין על מנהג מברכים, אבל בכל זאת,
מה המקור, מה המושג הזה,
שאשר קדישנו במשרותיו וציוונו על טבילה לפי רב סעדיה גאון?
אנחנו לא פוסקים ככה, אבל רב סעדיה גאון, כשהוא אומר דבר,
צריך לדעת ולהתבונן בטעמו.
אז מה שנראה לי,
מה שנראה שצריך לומר,
שבאמת בערב יום הכיפורים יש משהו בכל זאת מיוחד, שהוא לא קשור אפילו לרגל.
שזה העניין, שהרי מה כתוב? כי ביום הזה יכפר עליכם,
לכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני השם תתארו.
זאת אומרת, יש כאן, מדובר ביום הכיפורים על טהרה.
זה לא רק כפרה,
אלא יום הכיפורים זה יום של טהרה.
אז השאלה, מה זה הטהרה שעליה מדובר בתורה?
בעצם,
לא מסתבר שהתורה מדברת על טהרה, דהיינו טבילה במקווה.
אבל בכל זאת אפשר להגיד שזה קשור לזה. זאת אומרת, המושג של טהרה זה מושג של חלק ממעשי התשובה של יום הכיפורים. "לפני ה' תתארו לתאר אתכם מכל חטאותיכם" זה בעצם שהתשובה היא תשובה שלמה,
אז היא לא רק מכפרת אלא היא גם מתארת.
אבל הנושא של הטבילה, אפשר להגיד שהוא קשור לכאן באיזו מידה,
מפני שבדרך כלל מקובלנו שהמחשבה של האדם הולכת אחר הדיבור ואחר המעשה.
אם הוא רק חושב אז המחשבה לא מספיק חזקה,
אם הוא מדבר זה תמיד יותר חזק,
אם הוא גם עושה משהו אז זה עוד יותר חזק.
ממילא אפשר בהחלט להבין שזה הפירוש של הטבילה בערב יום הכיפורים.
הטבילה הזו היא בעצם מין ביטוי של מעשי שאנחנו עושים בשביל לתת איזשהו ביטוי מעשי שיחזק וייתן לנו את הרקע, את הבסיס למחשבה הגדולה שצריכה להיות מחשבה של טהרה.
והטהרה הזו מתחילה כאילו כאילו מן הטבילה,
כי הטבילה היא כאילו בסיס לעניין של הטהרה,
וממילא אפשר אפילו היה לומר שזו אפילו מצווה שעליה אפשר אפילו לברך.
לא פוסקים ככה כולם,
אבל הרעיון הוא בהחלט נמצא פה,
שיש עניין של טהרה שבאופן מעשי יש עניין לתת לה ביטוי מעשי על ידי המעשה של הטבילה. ומכאן אני באמת רוצה לומר שמעשה של הטבילה הוא נותן גדר של טהרה,
מפני שבעצם זה הרעיון של טבילה תמיד.
הרעיון של טבילה זה לטבול במים חיים,
לטבול במקווה מים מגשמים.
זה מים שאפשר להגיד שזה מים של בראשית, ככה הרי תמיד מסבירים את זה.
המים הם מים של בראשית.
כשאתה נכנס לתוך המים של בראשית זה מים שיש בהם אפשר להגיד התחלה של טהרה. הטהרה היא במים הראשיתיים, כאשר אנחנו בחיים עושים אחר כך כל מיני דברים,
אז העשיות האלה כרוכות גם אולי בחטאים מצד אחד וגם במעשים שיש בהם כדי לטמא.
אבל כשהמים האלה נמצאים בשלב הראשוני שלהם, במציאות הראשונית שלהם,
זה מין מים שהם כולם טהרה, ככה הם מים של ראשית.
לכן הכניסה אל המים, הטבילה במים, היא תמיד משמעותה איזשהו ביטוי של טהרה שעניינו מבוסס על המים הטהורים מלכתחילה.
וזה אם כן הרעיון של ערב יום הכיפורים, אני חושב שהטבילה הזו היא טבילה של טהרה מיוחדת במינה שמביאה אותנו לקיים את מה שצריך ביום הכיפורים,
וביום הזה אכפר עליכם לתאר אתכם, מכל חטאותיכם תתארו,
הטבילה הזו היא כאילו מהווה מסלול שדרכו אפשר להגיע אל אותו יעד.
ומכאן אני רוצה להגיע למשהו אחר,
נושא אחר לכאורה, אבל לדעתי קשור.
אני אסביר למה אני מתכוון.
אנחנו יודעים שבחג הסוכות יש לנו את העניין של שמחת בית השואבה.
אנחנו יודעים שיש ושמחת בחגיך,
אבל יש באופן מיוחד שמחת בית השואבה. איך הגמרא מסכל סוכה בדף נ"א אומרת: מי שלא ראה שמחה בית השואבה, לא ראה שמחה בימיו. אז מה השמחה הגדולה?
מה השמחה הגדולה של שמחת בית השואבה? למה זו שמחה כל כך גדולה?
ולמה דווקא בשאיבה,
ושם השואבים מרוח הקודש כתוב ובא בדברי חז"ל?
מה העניין?
למה זה כל כך חשוב וחשובה כל כך השאיבה הזו שמסביבה או לכבודה יש שמחה הכי גדולה בעולם?
מה הנקודה? שואבים מים, אז מה?
אז למה זה כל כך חשוב? הרי את המים האלה מנסחים במזבח, זה גם משהו לא שגרתי, כי אף פעם לא מנסחים מים במזבח,
זה רק בחג הסוכות.
אז מה העניין בזה?
וכאן אנחנו לא רק בניסוח אלא אפילו בשאיבה, בשלב כאילו מוקדם, בעצם השאיבה,
כאן השמחה הגדולה.
אני חושב שזה קשור למה שדיברנו.
המים מלכתחילה הם מים טהורים,
והמים הטהורים האלה זה באמת הדבר המיוחד שבהם, וכאן באמת מקור הטהרה, כמו שאמרנו,
שאדם יכול להרגיש שהוא נטער על ידי הטבילה, כך הסברנו.
אבל כשמוציאים את המים, בעצם מוציאים את המים מטהרתם,
ולוקחים את המים למטרות של חול בדרך כלל,
שואבים אותם,
לוקחים אותם למטרות של חול, וזה בעצם יכולים לקבל טומאה.
בהלכות טומאה וטהרה, מי שמצוי בהם יודע שמים מקבלים טומאה, ויחסית, בקלות אפילו,
זה נקרא שמקבלים טומאה. להפך, אפילו דברי מאכל לא מקבלים טומאה, רק אם הוכשרו על ידי מים.
זאת אומרת, המים בעצמם בוודאי שמקבלים טומאה. המים מתי מקבלים טומאה? כשמוציאים אותם ממקורם. כשמוציאים אותם ממקורם הם מקבלים טומאה.
וזה דבר שבהחלט אפשרי ודבר שהוא נכון,
ולכאורה היה מקום להגיד לא לעשות את זה, אבל אנחנו אומרים שהחיים דורשים את שלהם.
החיים דורשים את שלהם, את המעשה, את העבודה, את הבנייה, את היצירה.
ותוך כדי זה באמת יש את כל ההטרדות וכל הדברים וכל הקשיים וכל הסיבוכים.
אבל אנחנו צריכים לעשות את זה. למה? צריכים להשתדל לעשות את זה בקדושה.
מה שאנחנו עושים בחג הסוכות אחרי יום הכיפורים, שהוא יום של טהרה,
אנחנו לוקחים את המים בחג הסוכות ואומרים:
אנחנו מוציאים את המים אבל מלכתחילה המטרה שלנו להמשיך חיים של קדושה.
לכן כאילו את המים הראשונים באופן סמלי שמוציאים
אותם במקום טהרתם לוקחים אותם ומנסחים אותם למזבח וזוהי השמחה הגדולה כאשר מרגישים שמסוגלים לחבר את העניין של הטהרה עם החיים הממשיים על הארץ וזה הזמן וההזדמנות שאדם יכול לשאוב כפי שכתוב יהיו שואבים רוח הקודש כי מה זה רוח הקודש זה הקדושה שמצויה אצל האדם אשר חי על הארץ ומסוגל להרגיש ולדבר ולבטא את הדברים ומקבל אותם את הדברים
יש בהם שרוח הקודש שגם נותנים איזשהו ביטוי של קדושה לכל מציאות החיים.
זה שמחת בית השואבה ולכן אפשר להבין מדוע השמחה הזו כל כך גדולה וכל כך נחשבת עד שאמרו עליה שמי שלא ראה את השמחה הזו לא ראה שמחה מימיו. זו באמת שמחה של עם ישראל שמקדש את החיים ועושה את זה קודם כל על ידי שאיבת מתחיל ושאיבת המים מכאן ואילך לכל השנה שהשנה כולה תהיה
שנה של הרבה מעשים טובים שיש בהם בעצם גם טהרה מלכתחילה ומכוונים לדברים שבקדושה, גם על ידי המעשים של החול שיהיו מכוונים לאותה מטרה.
זו נראה לי הנקודה החשובה בשמחת החג של חג הסוכות הבא עלינו לטובה וגמר חתימה טובה וחג שמח לכולם.
