אנחנו נמצאים במסכת נידה, בעיצומה של מסכת נידה,
ואני רוצה היום לתת שיעור,
לומר איזשהו דבר בשיעור שקשור לעניינים של מסכת נידה,
בעיקר מפרק חמישי ולאו דווקא,
גם בפרק רביעי.
יש כאן, בנושאים שנדונים כאן,
אנחנו מדברים על כל מיני גילאים,
זאת אומרת, וזו בעצם סוגיה שעוסקת בגילאים של,
יש אפילו הלכה שמתחילה לגבי תינוק ותינוקת בני יום אחד,
לגבי גדרי טומאה,
ואחר כך יש גדר של ילד,
בת בת שלוש שנים לגבי הגיל שלה שקובע לגבי ביאה,
ולגבי בן שזה בין תשע שנים ויום אחד.
אחר כך אנחנו מגיעים אל הגילים של 11 ו-12 ובת
ו-12 ו-13 ובן,
ואנחנו מגיעים מכל הגדרים האלה,
שבעצם צריך ללמוד ולהבין קודם כל מניין
באים כל הגדרים האלה, שנקבעו דברים לגבי גילאים,
בגיל הזה או בגיל הזה.
בעצם הגמרא בדף ל"ב אומרת שהדברים האלה הם לא מבוססים על פסוקים,
אלא הלכתגמיר אלה.
הלכתגמיר אלה זאת אומרת שיש איזושהי קבלה,
או שזו קבלה שמבוססת אולי גם על סברה בסופו של דבר,
שיש בגדרים האלה, בשנים האלה, את הזמנים הקובעים לגבי גידולו של כל אדם,
ויש משמעות לכל השלבים בגידול של כל אחד לגבי כל מיני הלכות. יש נפקמינה בגילאים לגבי טומאה,
יש נפקמינה לגבי להחשיב את הפעולה כבייה, כאשר מדובר על בייה עם שהיא ביה אסורה או מותרת.
כל הגדרים האלה יש בהם גם כן תלוי בגילים, אז רק מגיל מסוים, גם אצל בת וגם אצל בן,
וגם אם אלה כל הדברים שקטן מתחייב בו, אנחנו יודעים ממסכת אבות,
אנחנו יודעים שבין 13 למצוות,
ו-13 למצוות זאת אומרת שיש איזו הנחה פשוטה שבין י"ג למצוות,
זה אנחנו אומרים, זה בר מצווה, ובת י"ב זה בת מצווה, כך אנחנו כולנו יודעים ומכירים.
והנושא הזה באמת,
גם הוא לכאורה צריך באמת לראות אם הוא בא מכוח איזשהו הלכתא גמיר אלה,
זאת אומרת שיש איזושהי סברה,
שהיא באמת אומרת שזה הגילים המתאימים להכניס אדם לעול של מצוות.
בגמרא במסכת נידה, כשמדובר על העניין הזה,
זה בפרק חמישי,
כאן זה במשנה בדף מ"ה עמוד ב', אנחנו מוצאים את העניין של לא רק בין בת 12 ובין 13,
אלא בין בת 11 ובן 12, לגבי מושג שנקרא מופלא סמוך לאיש.
זאת אומרת, מופלא סמוך לאיש זה חידוש שמובא פה במסכת נידה במשנה,
לגבי נדרים.
כי באופן פשוט אנחנו אומרים שנדר של אדם שהוא קטן, הנדר שלו לא תופס, כי בשביל זה הוא קטן.
אבל כאשר הוא גדול, אז הנדר תופס וממילא מחייב.
אז לכאורה יכולנו לומר שזה רק מגיל של בר מצווה או בת מצווה.
ומחדש לנו כאן במשנה או בסוגיה הזו כאן שזה גם מופלא. מופלא זה נקרא, איש כיפלי, הגמרא דורשת את זה.
מופלא זאת אומרת גם שנה קודם הוא נחשב ל...
הבן או הבת נחשבים כבר כמשהו כמו גדולים, הם כבר מתקרבים לגיל ואז כשהם מגיעים לגיל ומתקרבים אליו אז זה ממילא מחייב ועושה את הנדרים שלהם,
הופכים אותם לבני תוקף,
שהנדרים נהיו בתוקפם.
באמת יש על זה בדיון בגמרא אחר כך,
בדף מ"ו עמוד ב',
האם הדין של מופלא הוא דין של דאורייתא או דין רק דרבנן?
זה מחלוקת בגמרא.
ההלכה בכל זאת נפסקה, כפי שאנחנו רואים בהלכות של הרמב״ם,
כפי שזה בדף המקורות,
זה נראה דעתו של רבי יוחנן,
שמופלא סמוך לאיש זה אפילו לוקים עליו, וזה בא לידי ביטוי,
ומה שנאמר בגמרא בדף מ"ו עמוד ב',
שאם הקטן,
אותו מופלא בעצם,
מקדיש דבר, ומישהו עובר על ההקדש הזה אז הוא לוקה.
זאת אומרת שיש על ההקדש הזה דין של הקדש גמור,
שמי שעובר על ההקדש הזה לוקח כמו שעוברים על כל הקדש.
כי יכולתי לומר שכיוון שההקדש הזה הוא של מי שאיננו בר מצווה,
אז אולי זה לא בתוקף. אז הנה אנחנו רואים שההלכה, אבל בכל אופן קרבי יוחנן,
שזה באמת כן מקבל תוקף של דין דאורייתא.
אז זה הדין של מופלא, וזה חידוש גדול,
שאפילו עוד לא בר מצווה,
כבר יש תוקף לנדרים שלו.
וכשאנחנו לומדים אצל הרמב״ם, אנחנו רואים,
לפי הרמב״ם המצוין פה בדף המקורות,
אנחנו רואים שזה לא רק לגבי נדרים,
אלא זה לגבי הקדש, כמו שאמרנו גם כן,
וגם אפילו לגבי תרומות, זו אפילו מחלוקת בין הרמב״ם לתוספות.
תרומות, זאת אומרת, אם מופלא כזה מפריש תרומות ומעשרות, השאלה אם יש תוקף לתרומות ומעשרות והוא מתקן את התבל,
כי כשמפרישים תרומה ומעשרות זה לא דבר שנוגע רק לבן אדם עצמו,
זה נוגע לכולם,
כי על ידי זה שהוא מפריש את התרומה והמעשר,
אז הפירות שהוא הפריש, שהם עכשיו מותרים באכילה.
השאלה אם הקטן הזה שעושה דבר כמו זה, האם יש תוקף למה שהוא עושה.
מתברר, לפחות לפי הרמב״ם, שמופלא סמוך לאיש מועיל אפילו בתרומה.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו גדר מחודש.
עכשיו אם אנחנו הולכים עם זה, צריך להתקדם עוד שלב.
זה, בגמרא בכל אופן נאמר,
שמופלא סמוך לאיש, שהנדר שלו חל,
כתוב בגמרא,
שזה במשנה כבר, בעצם נאמר,
שבתנאי שבודקים אותו והוא יודע לשם מי הוא נדר. זאת אומרת, יש כאן איזה מבחן של אינטליגנציה,
מבחן שכלי של האדם,
האם הוא יודע למי הוא נודר, בשביל מה הוא נודר.
אז אם הוא יודע לומר את הדברים בצורה נכונה,
אז הנדר שלו בתוקף.
אבל אם הוא לא יודע,
אז הנדר שלו כאילו באמת נשאר כמו נדר של קטן.
ועכשיו יש לנו שאלה, ומה קורה כשהוא כבר בן י"ג?
בין י"ג זה מה שאנחנו אומרים בר מצווה.
אז מה אומרים אצל מי שכבר בר מצווה לגבי הנדר שלו?
כאן אנחנו מגלים מחלוקת בין הרמב״ם לבין הדעת רש"י בדף מ"ו עמוד ב',
רש"י אומר לנו שם שאפילו כשהוא בר מצווה צריכים לבדוק אחריו אם הוא יודע למי הוא נדר,
בתנאי כאשר עדיין הוא לא הביא סימנים.
כאן אנחנו רואים, הרי יש תמיד דבר שכולם יודעים ומכירים.
אנחנו אומרים שיש שנים וסימנים.
דהיינו, השנים זה בן י"ג,
והסימנים זה סימני גדלות, מה שנקרא שתי שערות,
במקומות שהאדם מגלה שתי שערות בזמן שהוא נכנס לגדלות.
אז ממילא רש"י אומר שגם בן י"ג הוא לא יקבל את הגדר המושלם של גדול,
אלא רק אם הוא הביא את הסימנים.
אם הוא לא הביא סימנים אז הוא נשאר כמו מופלא.
לפי זה מה זה מופלא?
מופלא זה רק אם בודקים אותו.
אצל הרמב״ם בהלכה, כפי שאנחנו רואים פה, אנחנו רואים לא ככה.
אנחנו רואים שהרמב״ם אומר שכאשר הוא בן י"ג,
אז הנדרים שלו הם נדרים מושלמים ומוחלטים אפילו אם הוא לא יודע, כמו כל בן אדם.
אם כל בן אדם נודר, אז מה, אנחנו בודקים אותו אם הוא יודע למי הוא נודר?
אנחנו לא בודקים, אומרים הוא גדול, הוא נדר, אז הנדר שלו נדר.
אז מה שנאמר אצל המופלא,
לפי הרמב״ם זה דין מיוחד במופלא כיוון שלא הגיע לגיל.
אבל אם הוא הגיע לגיל אז כבר לא בודקים אותו, זאת אומרת הוא כמו גדול. כאן אנחנו רואים שיש כאן מחלוקת בין דעת הרמב״ם לבין דעת רש"י בסוגיה הזו,
האם בר מצווה כשהוא בן 13,
הוא כבר אפשר להגיד שהוא גדול באופן מלא אפילו בלי סימנים.
כי יש דברים שאנחנו בהם יודעים שבהם צריך שיהיה סימנים,
זה ללא ספק גם אצל הרמב״ם.
זה נאמר לגבי הלכות של קידושין,
הלכות שקשורים בעיקר לעניין של קידושין, קטן שמקדש אישה,
האם הקידושין תופסים. שם אנחנו כולם מודים ומסכימים שהוא לא יהיה תוקף לקידושין שלו אם לא יהיה שילוב גם של הסימנים וגם של השנים.
זה נכון.
ורק יש כאן בעניין הזה איזשהו דבר שמובא בגמרא גם כן בדף מ"ו עמוד א',
יש מה שנקרא חזקה דה רבה,
שיש חזקה שאומרים שאם הוא הגיע כבר לגיל אז מן הסתם כבר הביא את הסימנים.
אז יש דברים שבהם כולם מודים שהסימנים והגיל, השנים והסימנים הם שני דברים שהכרחיים ומשלימים זה לזה.
רק יכול להיות שגם אם לא רואים את הסימנים אז יש דברים שאפשר לסמוך על החזקה.
זה ברור.
אבל יש דברים מצד שני, זה מה שאני בעצם רציתי פה להדגיש ולהעיר פה ולהראות
שיש דברים שכנראה העניין הזה של הסימנים הוא לא תופס מקום,
שיכול להיות שהשנים לבד.
אולי זה קשור גם, יש דברים שבהם המבחן של הגדלות הוא מבחן בעיקר שכלי,
לראות אם האדם הגיע לשכל, כבר הגיע לדרגה שכלית,
לגיל של דרגה שכלית, וזה באמת עניין של גיל ולא עניין של סימנים,
ויש דברים של גדלות שבהם המבחן הוא משולב,
שזה צריך להיות גם בשילוב של שנים וסימנים.
אז יש כאלה שבסופו של דבר לא עושים הבחנה, ואומרים שתמיד צריך שנים וסימנים.
לעומת זאת, כשלומדים את ההלכות ברמב"ם, רואים שזה לא בדיוק כך.
רואים שיש אפשרות להגיע לשנים של גדלות לגבי הלכות מסוימות,
אפילו כאשר בטוח שהסימנים לא הופיעו.
זאת אומרת שהגדלות שקשורה לעניינים שקשורים במבחן שכלי,
הם יהיו קשורים רק בשנים ולאו דווקא בסימנים.
בכלל,
כשלומדים את העניין הזה ומעיינים בו יותר ומסתכלים לכל רוחב העניין,
אז רואים שבאמת יש דברים שיש בהם איזשהו מגוון של שיטות והלכות. למשל,
אנחנו מציינים פה בדף המקורות את הסוגיה במסכת ברכות,
בדף מ"ז עמוד ב' ומ"ח עמוד א',
שם בגמרא אנחנו רואים, יש דיון,
אנחנו יודעים כולם שצריך בתפילה, צריך מניין,
בזימון צריך שלושה.
השאלה היא האם אפשר לצרף במניין גם קטן.
וכשלומדים את הגמרא הזו בדף מ"ז, רואים שלפחות יש הרבה דעות,
או יש דעות,
שבאמת סוברים שאפשר לצרף קטן, לפחות אחד.
לפחות אחד, שלא יהיו כולם קטנים.
יש על זה דיון, אם מישהו אומר שכבר קטן, אז אולי גם שניים.
אבל איך שלא יהיה,
יש אפשרות לראות שגם קטן מצטרף למניין.
ובזימון אותו דבר גם בזימון.
הדברים האלה באים לידי ביטוי בהלכה ובדברי הפוסקים,
מפני שאומנם יש מצד אחד גם כאן את ההלכה החזקה של שיטה שסוברת שאין פשרות,
שתמיד לא יהיה מניין לפי מסקנת הגמרא והסוגיה,
אלא בעשרה הגדולים שהביאו אפילו סימנים,
אבל יש כאלה שבכל זאת בדברי הפוסקים,
על פי הגמרא ועל כל מגוון השיטות אשר בגמרא,
שהבינו וחשבו שמותר להסיק את המסקנה שבעצם כן אפשר לצרף קטן. אלא נחלקו,
האם זה מצטרפים קטן רק לברכת המזון, או שמצטרפים קטן גם לתפילה.
מכאן באה השיטה הזו שמוכרת איכשהו,
שהיו כאלה שסברו שאם ייקחו קטן וייתנו לו חומש ביד,
אז זה יצטרף למניין.
איך שלא יהיה, כשלומדים את ההלכה הזו רואים ככה,
רואים שאצל הרמב״ם אנחנו רואים למעשה שהוא עושה הבחנה בין ברכת המזון לתפילה,
שבברכת המזון הוא אומר שאפשר לצרף קטן, ממש קטן,
בברכת המזון.
לעומת זאת בתפילה הוא לא מסכים לכך, הוא טוען שיש הבדל בין תפילה לברכת המזון.
אבל נקודה נוספת שנראית לי די ברורה בדיוק בדברי הרמב״ם,
שוב קשורה למה שדיברנו מקודם.
אמנם בתפילה הרמב״ם סובר
שאי אפשר לצרף קטן למניין,
אבל משמע מתוך דבריו שלא צריך
שיהיה גדול עם סימנים.
זאת אומרת, כאן, שוב, בתפילה זה העיקר באמת עניין של הגיל, ולא עניין של הסימנים.
אומנם בשולחן ערוך
בעניין הזה הוא מביא את הדעה היותר מחמירה,
שכן צריך תמיד שיהיה סימנים, ואנחנו יודעים ובדרך כלל מדברים על כך שאנחנו סומכים על החזקה, שאם הוא כבר הגיע לגיל, הגיעו הסימנים.
אבל אצל הרמב״ם לא משמע שבכלל יש צורך בזה.
זאת אומרת, משמע שהגיל הוא הדבר הקובע,
בעיקר גם לגבי תפילה.
צריך אולי להבין מה החילוק אצל הרמב״ם בין ברכת המזון לתפילה.
שבברכת המזון הוא אומר שאפילו קטן אפשר לצרף,
ועוד שבתפילה הוא אומר שדווקא גדול, בכל אופן גדול בגיל.
אולי בתפילה זה עניין של תפילה משותפת, אז קטן, שלא הגיע לרמת הגיל שצריך להתפלל,
אז הוא עוד לא יכול להצטרף גם למניין.
ועוד שבברכת המזון כולם אוכלים, זאת אומרת,
האוכל הוא אוכל של כולם, כשהם מברכים, מברכים על זה שכולם אכלו.
מודים לה' על זה שאכלנו,
כולנו אכלנו כשהמזמן מזמן.
ולכן אולי בברכת המזון גם קטן,
יש את הדעה הזו שמופיעה שאפשר לצרף קטן בברכת המזון לזימון.
אבל לגבי תפילה, באמת צריך שיהיו גדולים.
אבל כפי שאמרתי, בדברי הרמב״ם מעניין באופן די עקבי שהעניין
של סימנים זה לא דבר קבוע בכל דבר.
יש דברים שבהם הדרישה היא באמת לגדול באופן מלא, נקרא לזה,
שיש לו גם שנים וגם סימנים,
אבל יש דברים שבהם אנחנו רואים כמו בסוגיה של מופלא,
שהיא בעצם אצל הרמב״ם דין דאורייתא,
שהיא מובילה לכך שהשנים זה הדבר הקובע בעניינים מסוימים גם בלי הסימנים בכלל.
אז זה נראה שיש פה איזשהו מדרג מסוים ומעניין בהגדרה של אדם, מתי הוא נקרא גדול ומתי הוא נקרא קטן,
וזה לא תמיד הקטן שנחשב לגבי קידושין,
הוא הקטן שנחשב לגבי הלכות אחרות של התחייבות במצוות, ובוודאי שלא לגבי נדרים והקדשות, כפי שאנחנו פה למדנו מתוך הסוגיה הזו.
והדברים קשורים באמת בהבחנה בגיל, כפי שאמרתי,
שיש ערך לשנים של בן אדם מבחינה שכלית,
ויש דברים עיקריים שבזהו המבחן של האדם לצורך זה.
לעומת זאת,
לגבי קידושין, אנחנו אומרים שלא ילך בלי סימנים.
ויש איזה לימוד בגמרא, לפי המקור שמובא פה במסכת קידושין,
אין אישות לקטן. יש מושג כזה שאין אישות לקטן, ואם אין אישות לקטן זאת אומרת שהוא בכלל,
כל זמן שהוא לא גדול באופן מלא,
המציאות של אישות לא קיימת אצלו. אז זה לא גדר של מבחן שכלי,
אלא הגדרה הלכתית של דיני קידושין.
אז צריך לראות את הדברים,
כל דבר בעניינו, לפי המסגרת שלו, שזה לא לגמרי אותו דבר.
אני אשאר בזה בינתיים והלומד ילמד ויחכים, כמו שאני אומר תמיד, בעזרת השם.
