שלום לכל השומעים והצופים.
אנחנו נמצאים בסוף,
ולקראת סיום מסכת ערכים,
וגם אנחנו נותנים פה, רוצים לתת איזה לימוד באיזו סוגיה אחת, כדרכנו.
הסוגיות האחרונות במסכת ערכים עוסקות בין השאר במה שנקרא בתי ערי חומה.
בתי ערי חומה זה ההלכה, יש הלכות בארץ ישראל,
בקניינים של נכסי דלא ניידה בארץ ישראל, זה לא קניינים רגילים, כידוע,
על קרקעות בדרך כלל, על שדות, חוזרים ביובל.
זה הדין במכירת שדה,
אבל במכירת הבתים של מה שנקרא בתי ערי חומה,
יש הלכה מיוחדת
שאדם מוכר בית בתוך עיר חומה,
אז הוא יכול וזכאי ואולי אפילו מומלץ לו
לחזור ולגאול את הבית בתוך שנה מיום שהוא מכר,
אבל אם הוא לא מנצל את ההזדמנות הזו, אז אחר כך הוא מאבד אותה לטובתו,
לטובת הקונה.
לכן העניין הזה של השנה, הזמן הזה הוא זמן חשוב וקובע,
ועל כך מדברת המשנה בדף ל"א עמוד ב',
המשנה אומרת שבראשונה היה נטמן יום 12 חודש כדי שיהיה חלוט לו.
זאת אומרת, מי שהיה קונה בית בעיר חומה ורואה שהמוכר לא בא לנצל את הזכות שלו לחזור ולגאול את הבית,
אז נאמר עליו
שהוא היה מתחבא כדי שהאול לא יוכל למצוא אותו כדי שהוא יפסיד את הזכות. בינתיים הזמן יעבור והוא לא יוכל לקחת.
אז הייתה פה איזה מין בעיה שהוא נטמן, זאת אומרת שהוא כאילו מונע מן המוכר לממש את הזכות שלו,
על כך בא הלל ותיקן תקנה שיהיה חולש מעותיו ללשכה ויהיה שובר את הדלת ונכנס להם מתי שירצה,
ועלה יבוא ויטול את מעותיו. זאת אומרת, הלל תיקן תקנה לטובת המוכר,
שהוא יוכל לעשות את זה גם שלא בפניו אפילו, שהוא מתחבא ואיננו,
זאת אומרת, גם כשהוא בעצם לא רוצה לקבל, כי הרי בשביל זה הוא מתחבא, כי הוא לא רוצה להחזיר בחזרה את הבית למוכר.
אז זו הסוגיה שנוגעת לבתי הרי חומה.
אבל הגמרא לוקחת את הסוגיה הזו ולומדת ממנה הלכה שקשורה לאו דווקא לבתי הרעי חומה,
אלא הגמרא לומדת מכאן ורוצה לדון בשאלה, בנושא כללי,
אפשר לקרוא לזה, כן, נושא כללי בכמה סוגיות, כפי שנראה בהמשך הדברים,
לגבי נתינה בעל כורחו.
האם אדם שנותן משהו לחברו, בגלל כל מיני סיבות שהוא צריך לתת,
האם נתינה בעל כורחו נחשבת לנתינה או לא?
רוצה הגמרא,
ואז רוצה הגמרא לדייק ולהוכיח ולדון בשאלה הזו מתוך מה שנאמר פה על תקנתו של הלל.
כפי שאומר רבא פה בהתחלה, מתקנתו של הלל נלמד לגבי עניין של גט.
למשל, אם אדם נותן גט לאישה אבל עושה תנאי ואומר, הרי זה גיתך בתנאי,
שתיתני לי, על מנת שתיתני לי 200 זוז.
זאת אומרת, הוא בעצם מתנה,
את מתן הגט בזה שהיא תיתן לו כסף.
אז נאמר כאן שאם היא בסופו של דבר באה עם הכסף
ונותנת לו,
אז אם היא נותנת לו, מדעתו היא נותנת והוא מקבל, אז בוודאי הכול בסדר. זאת אומרת, תתקיים התנאי בצורה מלאה, מגורשת.
אבל אם היא נתנה לו בעל כוחו, היא באה ורוצה לתת לו, הוא לא רוצה לקבל.
אז כשהוא לא רוצה לקבל, עכשיו היא כאילו נותנת לו בעל כוחו. האם נתינה כזו נקראת נתינה,
או שנתינה כזו לא נחשבת,
האם יש כאן מילוי התנאי או לא. ואז הגמרא אומרת שזה כמו שבבתי הרי חומה אנחנו רואים שהיה פה מצב שהמוכר רוצה לתת והקונה לא רוצה לקבל,
אז כאילו יוצא מכאן שמתנה בעל כורחו היא בעצם לא נחשבת לנתינה, ולכן הלל היה צריך לתקן תקנה מיוחדת לטובת המוכר שיוכל לתת, אבל בדרך כלל נתינה בעל כורחו לא תועיל.
ואז ממילא הגמרא רוצה להגיד שאותו דבר יהיה הדין בגט,
אבל בגמרא עצמה זה לא נאמר בצורה חד-משמעית, אלא להפך.
יש כאן מה שנקרא בלשוננו, בלשון הגמרא, לישנא קמא ולישנא בתרא.
לפי לישנא קמא באמת רבא לומד מתקנתו של הלל,
שנתינה בעל כורחה לא נחשבת לנתינה,
אבל בלישנא בתרא רבא דווקא הולך בצד השני,
והוא מסביר את תקנתו של הלל,
שבאה בעיקר לאפשר לתת את הכסף שלא בפניו של הקונה,
אבל הבעיה לא הייתה מצד הגדר של בעל כורחו או ברצונו, כי נתינה בעל כורחו כן נקראת נתינה.
זאת אומרת, יש כאן שתי דעות בגמרא,
ואז באמת זו שאלה שכשאנחנו לומדים את הסוגיה אנחנו בעצם צריכים ללמוד לשאול את עצמנו, נגיד באופן כללי, אז מה למדנו פה?
למדנו פה בעצם שיש שתי דעות בגמרא: לפי דעה אחת, בגמרא, נתינה בעל כורחו איננה נקראת נתינה, לפי דעה שנייה, נתינה בעל כורחו נקראת נתינה,
ומתוך כך יש מחלוקת בפוסקים,
איך באמת פוסקים את ההלכה.
ואנחנו, כדרכנו, הולכים קודם כול באמת אל הרמב"ם,
ואנחנו, כשלומדים את הרמב"ם, אנחנו בהלכות גירושין, כמצוין, בדף המקורות,
בהלכה הזו, אז אנחנו רואים שהרמב"ם הולך,
ככה מבינים אותו בדרך כלל,
כי הרמב״ם אומר: מי שנותן גט לאישה על מנת שתיתן לו 200 זוז ונתנה לו בעל כורחה,
אז כתוב שהגט פסול.
והפירוש הוא שהגט פסול, אז לכאורה זה לא שהוא לגמרי לא נחשב לגט,
אלא גט פסול, כי הכלל בדברי הרמב״ם,
כך הוא קובע לנו בתחילת הלכות גירושין,
שבכל מקום שהוא כותב שהגט פסול זה רק נקרא כאילו פסול מדרבנן, זאת אומרת שבעצם הגט הוא כן נקרא גט,
אלא החמירו בדבר הזה שאמרו שהגט פסול.
אבל אם היא אישה כזו שהתגרשה על סמך גט כזה נישאת בינתיים למישהו אחר, אז הנישואין תופסים ולא תצא.
זאת אומרת שבעצם הרמב״ם, לפי הפירוש הפשוט הזה, שכך מבינים את דעתו,
אז הוא סובר באמת, וזו ההלכה המקובלת,
שהוא הולך לפי השיטה שנתינה בעל כורחו היא דווקא כן נקראת נתינה,
היא נקראת נתינה,
אבל רק מחמירים בה משום עניין של חומר של אשת איש, שאולי לחוש לדעה השנייה,
לכן הוא אומר שהגט פסול. זאת אומרת שנתינה בעל כורחו, לכאורה, נקראת נתינה מצד ההלכה, באופן העקרוני ובאופן המוחלט של הדבר.
מכאן יש לנו כאן ללמוד באמת כמה דברים ונקודות מעניינות שמתבררות לנו פה בנושא הזה של נתינה בעל כורחו. כי כשאומרים נתינה בעל כורחו, אם נניח
שנתינה בעל כורחו היא באמת נקראת נתינה,
אז בוודאי שזה לא נוכל לומר על כל דבר קודם כול.
כי אם למשל אתה רוצה לתת, או מישהו יורשה לתת מתנה למישהו,
וההוא לא ירצה לקנות את המתנה,
אז לא ישייך להגיד "נתינה בעל כורחו נקראת נתינה", כי כדי שהוא יקנה אז באמת הוא צריך לזכות מרצונו בדבר, אתה לא יכול להגיד שהוא יזכה. אין דבר כזה שבן אדם זוכה במה שהוא בעל כורחו,
הוא זוכה רק מרצונו ולא בעל כורחו.
לכן, ודאי שכשאנחנו אומרים: נתינה בעל כורחו נקראת נתינה, זה לא מתכוון לכל דבר, אלא לדברים שהדגש הוא שאני צריך לתת.
ניקח לדוגמה פירעון חוב,
אדם צריך, אלה דברים שמובאים בתוספות פה בסוגיה גם כן,
אדם צריך לשלם חוב ללווה,
אז אם הוא צריך לשלם כסף ללווה והוא בא אל ה... רוצה לשלם ללווה, הלווה, סליחה,
הלווה בא ורוצה לשלם כמובן למלווה,
אז המלווה לא רוצה כאילו לקבל, יש לו איזו סיבה.
אז האם באמת בסופו של דבר אני יכול לקוף אותו, אני נותן לו אולי את הכסף,
והוא קיבל את הכסף, אז נתינה בעל כורחו נקראת נקטינה.
אני התפרעתי את החוב. או אולי הוא יגיד, תראה, אתה נתת בעל כורחי, ואז בעל כורחי זה לא נקרא נתינה, ואז ממילא כאילו לא קיבלתי ואתה צריך לשלם. זאת אומרת, יכול להתפתח דיון כזה בין לווה למלווה.
אבל כאן זה מובן לפחות למה יכולה להיות נתינה בעל כוחו, יכולה להיות נתינה,
בגלל שהדגש הוא בזה שאני צריך לשלם,
וזה לא שהדגש הוא בזה שהוא צריך לזכות.
אז זה כדברי הקדמה, אבל שהם אינם מבררים את הכול, ואני אסביר.
לפנינו נמצא פה גם בדף המקורות
דברים של בית יוסף,
בית יוסף באבן העזר, סימן קמ"ג.
הוא מתייחס אל העניין הזה של הגירושין,
שהדיבור של הגמרא שנותן לאישה גט על מנת שתיתן לו 200 זוז ונתנה בעל כורחו.
כשאנחנו אומרים שהגט פסול הוא לא לגמרי מבוטל אבל הוא גט דווקא באופן עקרוני כפי שאמרנו.
בית יוסף מביא שם בתוך הדברים דברים של רבו, הריבי רב.
הוא מחדש שם דבר מאוד מעניין
ומזה בעצם מתפתח הדיון אפשר להגיד.
כשאנחנו אומרים נתינה בעל כורחו נקראת נתינה למה אנחנו מתכוונים?
האם אנחנו מתכוונים דווקא שייתן, אבל שהוא יעביר את אותו דבר שהוא נותן אל זה שמקבל, לרשותו של המקבל?
אולי אפילו לא.
נאמר, בדוגמה הזו של הגירושין, האישה באה עם 200 זוז שהיא צריכה לתת לפי התנאי של הגט,
והיא אומרת לבעל: הנה הבאתי את 200 זוז,
אני רוצה לתת את זה כדי שהגט יחול,
הוא לא רוצה לקבל.
אז מה היא עושה? אין לה מה לעשות, הוא לא רוצה לקבל.
היא לא יכולה לעשות כלום, אבל היא מגלה רצון מוחלט לתת.
אומר הרי ברב,
הבית יוסף מביא אותו,
שכשאנחנו אומרים נתינה בעל כורחו נקראת נתינה,
זה באמת אפילו במצב הזה שהיא נותנת וזה אפילו לא יצא מרשותה,
אלא רק גילוי הרצון שלה לתת, זה כבר נחשב לקיום העניין של הנתינה בעל כורחו.
זה בעצם מה שאומר הבית יוסף,
שכשאנחנו אומרים נתינה בעל כורחו,
אנחנו לא מדברים על קבלה בעל כורחו, אלא מדברים על נתינה בעל כורחו,
ונתינה בעל כורחו מועילה אפילו כשהיא בעצם לא נתנה בכלל,
אלא גילוי הרצון של הנתינה הוא הדבר שקובע.
וזה מה שאומר הבית יוסף בשם ארי ברב,
והוא בעצמו מביא שחולקים עליו,
זאת אומרת, הוא מביא שיש שיטה אחרת שאומרת שאין דבר כזה, זה ודאי שלא,
אלא ודאי שזה צריך לצאת מרשותו ולהגיע לרשות זה שהוא מקבל, אמנם בעל כורחו, אבל אם לא, זה לא היה נקרא נתינה.
אז יש לנו על זה מחלוקת,
כפי שאנחנו רואים בהבנה של הדבר.
העניין הזה יכול, אפשר לראות את המחלוקת בתוספות,
שהתוספות משווים את העניין של נתינה בעל כורחו באמת למה שאמרנו קודם לגבי גביית חוב.
זו דוגמה שהתוספות אומרים שנתינה בעל כורחו.
בגביית חוב, בפירעון חוב, יותר נכון,
אין דבר כזה שאדם יבוא הלווה עם הכסף והוא לא ייתן בכלל.
אז זה לא נקרא שהוא שילם את החוב,
הרי הוא צריך לשלם את החוב.
אז אפשר באמת ל... אומר התוספות, זה נקרא נתינה בעל כורחו, אם הוא כופף, זאת אומרת, את המלווה, לקבל את הכסף.
מה שאני רוצה לומר, שלפי התוספות משמש, הסוגיה שלנו מדברת על דברים בדומה לפירעון חוב.
בפירעון חוב בוודאי שלא יהיה שייך לדבר על נתינה בעל כורחו,
שהיא לא הייתה כבר ממומשת באופן מעשי, כי אז אם לא היה, זה לא כלום.
בסוגיה של נתינה בעל כורחו, בסוגיה של גיטין שם,
שם דווקא כן אפשר,
מפני שמהו העניין? העניין הוא שהוא נתן לה תנאי כזה,
נקרא לזה, הגמרא בעצמה קוראת לזה, לצייר אותה.
הוא רוצה לצייר אותה: אני נותן לך את הגט, אני אומרת שתיתני 200 זוז. אז היא באה, הנה היא רוצה לתת 200 זוז.
כאן הדגש הוא על זה שהיא אמורה לתת,
שאם היא גלה רצון לתת, זה לא שהוא צריך לקבל,
אלא העניין הוא באמת, אפשר להבין שהנתינה לבד,
או הרצון אפילו לתת, רק שהוא לא נותן לה לממש אותו,
זה נקרא גם כן נתינה שמתקיימת. זו דוגמה של נתינה בעל כורחו שיכולה להיות,
כאשר אפילו, מה שבית יוסף אומר,
אפילו כשזה לא הגיע לידי מימוש,
אפילו לא הגיע לידי מימוש בכלל, זו הנתינה. ואנחנו יכולים לראות את זה בתוך דברי הפוסקים,
שבאמת הנושא הזה נדון.
ואני הייתי רק נותן דוגמה יפה,
אנחנו נמצאים עכשיו תקופה לפני פורים,
אז איך זה מגיע לעניין של פורים?
אני פה, בדף המקורות סיימתי את ההלכה בשולחן ערוך,
סימן תפרישצ"ע עוסק במשלוח מנות.
אדם צריך לקיים מצוות משלוח מנות.
אדם חייב לקיים מצוות משלוח מנות כמובן.
אז אדם מביא משלוח מנות לאיש לרעהו,
רוצה לתת לרעהו, הרי הוא לא רוצה לקבל.
הוא לא רוצה לקבל, אז מה עכשיו?
אני קיימתי את המצווה או לא קיימתי את המצווה?
הרמ"א פוסק להלכה בעניין של משלוח מנות
שיצא ידי חובה.
יצא ידי חובה, אני רציתי לתת, הוא לא רצה לקבל, אבל אני רציתי לתת, אז קיימתי. אני לא צריך לטרוח עם משלוח מנות לחפש מישהו אחר לתת לו,
כי קיימתי את המצווה.
ובמשנה ברורה כבר מביא את דברי הפוסקים האחרים שחולקים על ההרמ"א הזו, או טמאים עליו,
שזה תמוה, מה פתאום,
מה, אני לא נתתי, לא היה כלום.
הדבר הזה לכאורה קשור באמת למה שדיברנו עכשיו.
ואפשר יהיה להבין שזה יהיה תלוי אולי במחלוקת מה זה משלוח מנות.
משלוח מנות, הדגש הוא בזה שההוא יקבל,
או משלוח מנות, הדגש הוא בזה שאני נותן.
כשאני רוצה לתת, אז זו המצווה של משלוח מנות, או המצווה של משלוח מנות זה שבאמת ההוא יקבל.
יכול להיות שהרמ"ס עובר שעיקר המצווה היא שהוא ייתן.
שהוא ירצה לתת,
ולכן הוא סובר באמת שנתינה בעל כורחו נקראת נתינה, כמו שאמרנו.
אבל החולקים עליו סוברים שבשלוח מנות העיקר הוא לא בנתינה אלא בקבלה,
והיות שזו הקבלה, והקבלה לא יכולה להיות בעל כורחו.
ואני אסביר.
למה לא? הרי אמרנו שאולי סוברים שנתינה בעל כורחו מועילה,
כפי שאמרנו בתחילת דברינו. אם הדגש הוא על הקבלה שהרוץ צריך לקבל,
ולא הדגש על מה שההוא צריך לתת,
אז לא יכולה להיות כל קבלה בגדר קבלה שמועילה אפילו בעל כורחו, אלא בדבר שזה כמו חוב.
כאשר מדובר על מילוי חוב,
שם אני יכול לבוא ולומר שהשלמת החוב,
בעל כורחו הוא קיבל את מה שמגיע לו בחוב.
אבל במשלוח מנות זה כאילו מתנה חדשה.
אז כיוון שזו מתנה חדשה,
לא יכול להיות שהוא יקבל אותה בעל כורחו,
כי כשהוא מקבל בעל כורחו אז לא היה כלום.
זאת אומרת שאם אתה סובר שנתינה בעל כורחו שנקראת נתינה, יהיה הדגש בנתינה,
אז אם צריך באמת רק לתת, אז הנתינה התקיימה.
אבל אם הדגש הוא בזה שההוא צריך לקבל, אי-אפשר יהיה לממש את הגדר הזה של נתינה בעל כורחו אלא בדבר שזה כמו חוב,
שעל ידי זה שהוא משלים את החוב שהוא צריך לקבל, אז הוא קיבל.
אבל בדבר חדש, שהוא צריך לקבל מתנה,
שם בוודאי שאי-אפשר להגיד שהוא קיבל דבר כאשר הוא לא רוצה לקבל, כי הוא לא זוכה בדבר, אז ממילא לא היה כלום.
אז זו דוגמה יפה של מחלוקת של נתינה בעל כורחו, שבאה לידי ביטוי לגבי מחלוקת בין הפוסקים לגבי משלוח מנות בפורים. ועוד יש על זה דיון בדברים אחרים, שאין כאן המקום להעריך בהם, ומי שילמד לפי דף המקורות יראה שהנושא נדון לגבי פדיון הבן,
הנושא נדון לגבי מתנות כהונה ויש איזה דברים יפים בדיון הזה של נתינה בעל כורחו בכל הדברים האלה והלומד תמיד יכול להוסיף ולהחכים.
:::::::::::::::::::::::2017
