שלום.
אנחנו,
כפי שאני אומר תמיד, ממשיכים בשיעורים שלנו במקביל,
פחות או יותר, לסוגיות הנלמדות בדף היומי.
כעת עוסקים במסכת בכורות,
ומה שאני רוצה, דרך מסכת בכורות, מהסוגיה שממנה אני מתחיל,
לדבר קצת באופן כללי על דיני ספקות,
שזה כידוע נושא חשוב בדיני תורה ובכלל.
בנשיאות תמיד יש, לא כל הדברים הם ברורים,
תמיד יש ספקות גם כן,
ולכן גם בהלכות אנחנו מכירים הרבה דוגמאות של ספקות.
ולכן הנושא הכללי של ספקות
הוא ממילא נדון תמיד, ופה באופן מיוחד, במסכת בכורות, יש לנו כמה דברים מיוחדים שאני רוצה דרכם להעיר גם על הכלל של דיני ספקות.
אני מתכוון לכך, כמו שאנחנו מוצאים
במשנה במסכת בכורות בדף י"ז,
זה מופיע בעצם בכמה מקומות במסכת העניין של ספקות, כיוון שיש פה שאלה של ספק לגבי בכור,
במה שילדה,
נולד לה,
בכור אבל לא בטוח שהוא בכור מכל מיני סיבות. יש כל מיני צורות של ספקות של בכורות,
ואני כאן לא צריך להיכנס לכל הדוגמאות באופן מפורט,
אבל ממילא ברור שיש דוגמאות של ספקות, וכשיש ספקות צריך לדעת איך נוהגים הלכה למעשה במצב של ספק.
ובמשנה פה, מה שאנחנו מוצאים,
כשיש דיון על ספק של בכור בדף י"ז במשנה,
אז אנחנו למשל יודעים בסופו של דבר שרבי עקיבא אומר: המוציא מחבורה עליו הראייה.
והמוציא מחברו עליו הראייה, זאת אומרת שחל פה כלל שמוכר לנו מדיני ממונות. המוציא מחברו עליו הראייה זה מושג ממוני.
עכשיו, באמת, כשמדברים על ספקות,
אז יש לנו שאלות של ספקות שעוסקות בדיני ממונות,
ויש לנו ספקות שעוסקות בשאלות של איסורים, של איסור והיתר.
באמת, הדוגמה דווקא של ספק בכור,
ספק בכור, יש בה באמת את שתי השאלות.
יש פה שאלה ממונית של מי, כי אם זה בכור על הספק שהוא בכור, אם במידה וכן בכור אז זה שייך לכהן ואם זה איננו בכור אז זה שייך לישראל שהבהמה שילדה היא שלו, זאת אומרת זה שייך לעדר שלו, זה מצד אחד. זאת אומרת שיש פה שאלה ממונית של מי הספק הזה, למי הוא שייך,
שאלה ממונית כמו כל דיון ממוני.
אבל לא רק זה,
יש לנו שאלה של איסור והיתר,
וזה דבר מיוחד באמת בנושא של ספק בכור,
ששתי השאלות נמצאות ביחד. יש פה שאלה ממונית ושאלה איסורית, ולכן מן הראוי לבדוק איך שתי השאלות האלה באות ביחד ואיך פותרים אותן.
מפני שהשאלה השנייה שנשאלת כאן היא, האם יש, כידוע, בבכור של בהמה טהורה,
אז אנחנו הרי יודעים שיש לה גם הלכות של איסורים.
ההלכה הפשוטה היא שאסור בגזע או בעבודה, אסור להשתמש במה שהיא בכור.
גם בזמן הזה כשאין בית המקדש, כי בזמן שבית המקדש קיים מקריבים את הבכור וזה קורבן שהכהן יכול לקחת את הבשר והכל שייך לכהן, זה כפי שאמרנו,
אבל בזמן הזה גם זה שייך לכהן, אז לא מקריבים,
אז מחכים עד שייראה, עד שיסתיים,
דהיינו שאם יש בו כבר מום אז אפשר כבר כן לשחוט אותו,
אבל איך שלא יהיה הוא אסור בגזעה ובעבודה. זאת אומרת שיש פה שאלה של איסור, ולכן שתי השאלות האלה מתחברות אחת לשנייה, ואם אנחנו בודקים למשל איך נוהגים ומה ההלכות בספקות, בהלכות המוכרות לנו,
כאשר מדובר על שאלות הממוניות,
אז יש גדר שאומר: המוציא מחברו עליו הראייה.
כשמדובר למשל על שאלה של איסור והיתר,
אז אנחנו יודעים, למשל, שגור על לשוננו,
שספק דאורייתא לחומרא, כך אנחנו רגילים לומר, ספק דרבנן לקולא,
ספק דאורייתא לחומרא. זאת אומרת, שאם אני חוזר ושואל את השאלה באופן ספציפי כאן על הבכור,
אז אנחנו נגיד, אם נגיד ספק דאורייתא לחומרא, זאת אומרת שאף על פי שזה ספק אם הוא בכור,
צריך לנהוג בו לחומרא בהלכות הנוגעות לשאלות של איסור.
זין הוא מה שנקרא אסור בגזע או בעבודה, זה המושג שנקרא לגבי בכור, כשרוצים להראות את הגדר הזה של האיסור שקיים אצלו.
אז כאן לכאורה, אם אני לומד למשל את המשנה הזו,
המשנה בדף י"ז,
וכפי שאמרתי, רבי עקיבא אומר, המוציא מחברו עליו הראייה,
זאת אומרת, אז איך מבינים את זה בפשטות?
שהמוציא מחברו עליו הראייה, זאת אומרת,
לכאורה,
הכהן הוא יבוא ויטען שמגיע לו את אותו ספק כיוון שהוא כהן שמקבל את הבכורים,
הבכורות,
אז אומרים המוציאים החברה על העברייה הזאת, זאת אומרת שהוא לא מקבל.
זאת אומרת שבאמת זה נשאר בידיו של הישראל כפי שזה העדר שלו,
אז הוא מחזיק את זה אצלו.
עכשיו, הישראל בעצמו לפי זה,
איך הוא צריך לנהוג עם הספק הזה שנמצא אצלו? כאן לכאורה במשנה לא מדובר,
אבל בגמרא הדבר הזה בא לידי ביטוי ואנחנו יודעים שישראל מצידו צריך לנהוג בעניין הזה שיהיה אסור בגזע או בעבודה אף על פי שזה בישראל. זאת אומרת, מצד אחד הכהן כאילו לא יכול להוציא ומצד שני אצל הישראל, שזה ספק, הוא צריך לנהוג פה בספק מצד דיני ספקות של איסורים,
צריך לנהוג פה לפי הכללים של ספק דאורייתא לחומרא. זה לכאורה הדברים כפשוטם.
אני אומר דברים כפשוטם מפני שבאמת הם מורכבים יותר.
וכפי שאנחנו רגילים לומר, יש מושג שנקרא דברי תורה עשירים במקום אחר.
והנושא הזה, בהרחבה, הוא דווקא נדון לא כאן במסכת בכורות, אלא יותר מזה במסכת בבא מציע, מסכת שרגילים דווקא ללמוד אותה יותר גם באופן רגיל בישיבות וכולי, ושם יש סוגיה שנקראת תוקפו כהן,
מושג, סוגיה שמוכרת וידועה אצל הלמדנים,
תוקפו כהן בדף ו' עמוד ב' במסכת בר בר מציא, ושם נשאלת השאלה לגבי כהן,
אם הוא כהן שתוקף,
כהן שתוקף, כאילו, ותופס את הבהמה
מהישראל,
אז השאלה היא אם התקיפה הזו מועילה או לא. השאלה שם נשאלת באופן כללי לגבי כל מיני דיני ספקות.
זו תמיד שאלה, כי יש ספקות בממון, אז אנחנו אומרים המוציאים החבורה עליו הראייה,
אבל יש לפעמים מושג כזה שנקרא: אי תפס לא מפקינן מנס. זאת אומרת, כיוון שזה ספק, אתה לא יכול כאילו לשלול ממנו את זכות התפיסה, כי כשהוא תופס, אז הוא הופך להיות המוחזק.
אז ממילא יש שם את השאלה גם באופן מיוחד לגבי העניין הזה של הבכורה.
האם בבכורה אנחנו אומרים ש"יתקפו כהן" כשהכהן תוקף, מוציאין מידו או לא מוציאין מידו? מלכתחילה הגמרא שם רוצה לומר שבאמת הכהן, אם תקף, אין מוציאין אותו,
אין מוצין אותו מידו והגמרא כורכת את העניין הזה דווקא עם השאלה של האיסור, כאילו אחד קשור עם השני. זאת אומרת, אני אסביר, עצם הדבר כשאנחנו אומרים שמספק צריך לנהוג לחומרא בחלק של האיסור, דהיינו שאסור בגזע או בעבודה,
מספק שזה באמת אסור,
זה גם נותן איזשהו גיבוי להלכה שאם הכהן תופס אז אין מוצין מידו.
זאת אומרת שמראה שלכהן יש זיקה ממשית,
גם של ממון,
לגבי הספק הזה. זאת אומרת שיש קשר בין השאלה הממונית, בין הפסיקה בהלכה הממונית,
לגבי השאלה של האיסור. וכאן לכאורה אפשר לשאול למה צריך את זה, האם באמת אלמלא הזיקה של הכהן שיכול לתפוס,
ותהיה לו זכות לתפוס, כאילו,
שלא יהיה אפשר להוציא ממנו, ובלי זה,
אני לא אומר שהספק יהיה אסור בגזעה או בעבודה, זאת אומרת, האם באמת יש תלות בין השאלה הייסורית לשאלה הממונית. כשלומדים את הגמרא שם בהמשך,
אנחנו באמת רואים שהגמרא,
אפשר להגיד, חוזרת בה, דהיינו,
באמת צוברת שאם תקפו כהן מוציאין אותה מידו, ככה ההבנה של הרבה מרבותינו הראשונים, שאם תקפו כהן מוציאין אותה מידו,
ובכל זאת ההלכה לא זזה ממקומה שאסור בגזע או בעבודה. זאת אומרת שבאמת אין תלות. זאת אומרת, בהתחלה חשבו שיש תלות בין שני הדברים, ולבסוף אמרו שאין תלות. זאת אומרת שבאמת בסופו של דבר מצד הממון אין לכהן שום זכות, ואפילו אם הוא יתפוס יוציאו ממנו, כיוון שאי אפשר לתפוס, זה כדבר כאילו לא לגיטימי,
אבל בכל זאת האיסור במקומו עומד.
וזה מתאים באמת לשיטות המוכרות לנו שסוברות של ספק דאורייתא לחומרא.
לעומת זאת, כאן דברי הרמב״ם הם הדברים המעניינים והמחודשים. אצל הרמב״ם יש לנו כמה דברים מיוחדים שדווקא בשאלה הזו של ספק בכור זה בא לידי ביטוי.
הרמב״ם, בניגוד לדברי הראשונים,
הוא סובר דווקא שעם תקפו כהן באמת אין מוציאין מידו.
זאת אומרת, הוא סובר שההלכה היא שתקפו כהן אין מוציאין מידו,
והעניין הוא בזה שהמפרשים כולם, אפשר להגיד, עמלים, להסביר את שיטת הרמב״ם,
איך הוא מסתדר עם הגמרא במסכת בבא מציע.
ושלפי מרוצת הסוגיה שם, במסכת בבא מציע,
באמת ניתן להבין ולקבל שהגמרא באמת סוברת שתוקפו כהן מוציאים מידו. זאת אומרת שמבחינה ממונית אין לו שום זיקה אל אותו ספק.
אבל הרמב״ם מבחינת ההלכה דווקא סובר
שעם תוקפו כהן אין מוציאים אותה מידו. אז זה עניין לעצמו איך זה מסתדר שם עם הסוגיה, שאני לא יודע אם במסגרת שלנו אנחנו עוסקים, הרי אנחנו לא לומדים מסכת בבא מציאה.
אבל אם אני לוקח את העניין כמות שהוא, שהוא באמת אומר: תוקפו כהן אין מוציאים מידו, זה דווקא, בדעת הרמב״ם זה דווקא מובן,
למה הוא אולי סבר ככה. ואני אסביר: הנושא שלנו, כפי שהסברנו, זה נושא של ספקות.
זה נושא של ספקות.
בדרך כלל אנחנו רגילים לומר, כפי שאמרתי כבר קודם, שספק דאורייתא לחומרא.
אבל דעת הרמב״ם מיוחדת בזה שהוא סובר שספק דאורייתא לחומרא זה רק מדרבנן לחומרא. זאת אומרת שמעיקר הדין בספק דאורייתא, דעת הרמב״ם שלא הולכים לחומרא בדאורייתא, אלא הולכים דווקא לקולא,
ורק מדרבנון הם החמירו בספק דאורייתא.
זה מצוין בדף המקורות בדברי הרמב״ם בכמה מקומות, כאן ציינתי את ההלכה בהלכות ייסורי ביאה ובהלכות טומאת מת. בשני המקומות האלה הרמב״ם מדגיש את העיקרון הזה שלו,
שלא אומרים ספק דורייתא לחומרא מדורייתא, אלא ספק דורייתא, מה שאומרים לחומרא זה רק מדרבנן.
זאת אומרת שאם אני אנסה לדעת מה דעת הרמב״ם בנושא של ספק בכור,
לכאורה גם כן צריך להיות אותו דבר, שספק דאוריית, כיוון שזה ספק,
אז השאלה היא איסורית, אולי מחמירים בה מדרבנן ולא מדאורייתא.
וכאן מה שאני רוצה ממילא לומר, שבדעת הרמב״ם הדברים פה שונים, מפני שבאמת מן הסוגיה בבבא מציע ומן הסוגיות במסכת בכורות אנחנו יכולים לראות שהדין הזה של ספק בכור,
שיש עליו את האיסור של איסור גזעה ועבודה,
משמע שזה איסור גמור וזה לא גדר רק של דרבנן אלא זה מופיע כאיסור גמור על מצד דין תורה, ככה משמע בגמרא בבבא מציע במפורש ונראה לי שגם במסכת בכורות זה מופיע פה בכמה מקומות כדבר ברור שהאיסור הוא מוחלט ולכן כיוון שפה האיסור הוא מוחלט זה לכאורה אפשר להגיד שזה כמין קושייה על הרמב״ם,
הרמב״ם שסובר תמיד של סופג דורייתא לחומרא זה רק מדרבנן לחומרא,
איך הוא מתיישב עם הסוגיות האלה שנראות אומרות בזרוע אחרת.
אז נראה לי שההסבר לשיטת הרמב״ם פה הוא דווקא הקשר שיש פה לעניין של תוקפו כהן.
זאת אומרת, העניין של בכור, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, הספק בבכור הוא ספק מיוחד, הוא ספק שיש לו השלכה איסורית ויש לו, כמו כן, השלכה ממונית.
ובצד הממוני, הנה אנחנו רואים שאת הרמב״ם, שהוא באמת מפתיע בזה שהוא סובר, בניגוד להרבה ראשונים אחרים, שתוקפו כהן אין מוציאים אותה מידו. זאת אומרת שהוא מקבל פה את שיטה שנזכרת בגמרא, אבל הוא רואה אותה גם הלכה למעשה,
שיש לכהן זיקה ממשית אל הספק הזה. זה לא דבר שמנותק ממנו, אלא יש לו זיקה ממשית. במה זה בא לידי ביטוי?
בעובדה שעם תוקפו כהן אין מוציאים אותה מידו.
זאת אומרת שיש לו את היכולת לתפוס והתפיסה הזו הופכת להיות על ידי התפיסה, הוא מקבל את הבעלות,
ככה זה יוצא. זאת אומרת, שאם אומרים המוציא מחברו עליו הראייה, זה מתהפך.
בהתחלה הכהן אולי צריך להוכיח לישראל,
אבל בסופו של דבר אם הכהן תוקף אז הישראל לא יוכל להוציא ממנו בחזרה, כי שוב המוציא מחברו עליו הראייה, לכיוון השני.
והיא הנותנת, כיוון שיש פה זיקה ממונית של הכהן מצד ההלכה של השאלות של הממון,
ממילא זה גם משפיע על השאלה של האיסור.
זאת אומרת שאם בדרך כלל בעניינים של ספקות הרמב״ם סובר שסופג דאורייתא לחומרא זה רק מדרבנן,
בעניין של בכור הוא סובר שבאמת האיסור הוא בכל זאת מדאורייתא,
בגלל שתוקפו כהן אין מוציאין אותה מידו. כי הרי אם הכהן יתקוף, נחשוב לרגע,
אם הכהן באמת תוקף והוא תופס,
אולי זה לא יפה כל כך לתפוס אבל הוא תופס,
וכשהוא תופס, אז אין מוציאים מידו. אז הכהן יכול לעשות גזעה ועבודה? האם יחולו עליו האיסורים או לא יכולים? בוודאי שכן, כי אז כל הכוח שלו, של התפיסה, זה מצד העניין שכאילו מתחשבים בעובדה שזה בכור.
ואז כיוון שמתחשבים בעובדה שזה בכור, ההשלכה הממונית שקיימת פה משפיעה פה באופן מיוחד גם על הצד האיסורי, שאם תמיד על הצד האיסורי אנחנו לא נאמר שזה יהיה מספק אסור מדורייתא,
כאן זה יהיה אסור אפילו מדאורייתא מכוח הגיבוי הממוני, הגיבוי שיש לצד האיסורי מן הצד הממוני, שהעובדה היא שאם הכהן תופס אז אין מוציאים מידו,
זה אומר שמתייחסים פה ביותר משמעות, נותנים יותר משמעות לספק גם של האיסור.
לכן אף על פי שתמיד הרמב״ם סובר שספק דאורייתא זה לא לחומרה ממש,
כאן הוא יסבור שכן, וזה, כמו שאמרתי,
זה מעוגן במהלך הגמרא במסכת בבא מציעה, גם במסכת בכורות, כאן בדף י"ח. העניין הזה של איסור גזעה ועבודה בספק בכור מופיע כדבר פשוט וברור. ולכן המעיין, הלומד, יראה בכל, שנקרא בספרים כמו "שב שמייטתא" בשמייטתא א', אני אזכיר את זה,
שמעתי את האלף בפרק ג', הוא עוסק בדעת הרמב״ם בנושא של ספק דורייתא לחומרא והוא מקשה על הרמב״ם מהסוגיה של בכורות, כי רואים פה שזה אסור מדורייתא ואיך הרמב״ם מסתדר עם זה.
אבל נראה לי שהתשובה שאנחנו אומרים היא תשובה נכונה.
נכון שתמיד ספק דורייתא זה לא לחומרא מדורייתא אלא רק מדרבנן,
אבל בבכור דעת הרמב״ם שזה שונה. ולמה? בגלל שיש פה גיבוי.
אנחנו רואים שהצד הממוני נותן איזשהו כוח לכהן, ולכן כאן יש כוח לכהן, לצד הייסורי מצד השייכות הממונית שיש לכהן שהוא יכול לתפוס, וזה משפיע ממילא על הספק, שכאן הספק הוא מוכרע מדורייתא לחומרא לגמרי, נראה לי שזה הסבר נכון לדעת הרמב״ם, וזה נושא שכביכול, שלא כביכול, שבאמת יש בו הרבה מה לעיין וללמוד,
ואני רק, כדרכי,
על קצה המזלג נתתי פה כמה נקודות למחשבה ולעיון בדעת הסוברים שספק דורייתא לחומרא תמיד ובדעת הרמב״ם שהיא מיוחדת בכלל ובנושא של ספק בכור בפרט.
אז בזה נסיים לעכשיו.
כל טוב, שלום שלום.
