שלום לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על הסוגיות הנלמדות בדף היומי, באחת הסוגיות,
והוא, כידוע, נמצא עכשיו במסכת בכורות,
וכבר דיברנו כמה נקודות מהמסכת בנושא הזה של בכורות, וגם היום
אני רוצה להוסיף דברים בעניין הזה.
העניין של בכור, כבר אמרנו שיש בו עניין ממוני ויש בו עניין איסורי,
העניין הממוני זה שהבכור צריך לעבור לכהן,
מצווה לתת את זה לכהן,
אבל יש גם על הבכור איסורים,
איסור של גם בזמן הזה, אף-על-פי שאין קורבנות,
בכל זאת יש איסור שצריך להתנהג איתו, לא לעשות איתו עבודה ולא גיזה ולא עבודה,
ולכן בעצם יש תמיד חשש גדול שבבכורות,
הכוונה של בהמה טהורה,
תהיה איתם תקלה,
שייכשלו ולא יוכלו לעמוד בעניין הזה שלא להיכשל באחד האיסורים. זה נקרא שלא יבואו לידי תקלה.
זה דבר שאנחנו רואים בכמה סוגיות שחכמים כל הזמן כאילו דואגים מפני זה, ולא זו בלבד,
ולכן כאילו יש את הרצון,
וזה כתוב אפילו בלשון של מצווה,
שכדאי למכור את הבכור לגוי,
לדאוג שמראש תהיה לגוי שותפות בבכור,
דהיינו באימא שיולדת את הבכור,
כי אז אם יש שותפות של בכור, שותפות של גוי,
אז ההלכה היא שאין קדושת בכור.
בלשון השולחן ערוך, כפי שמצוין פה גם בדף המקורות,
זה אפילו מופיע כמצווה של לשתף את הגוי כדי למנוע תקלות,
וזה בעצם הדבר שקיים כפי הנראה גם בזמן הזה, בכל מקום, איפה שיש בכור שדואגים לכך.
אבל הנה אנחנו רואים איזושהי נקודה מעניינת
שנדונת מצד אחד במשנה בפרק שני במסכת בכורות, שם בדף י"ג,
שם אנחנו באמת לומדים את זה שאם מוכרים חלק מן האימא או מהבכור,
מהבכור, מעבירים
את חלק מן הבכור, מן העובר,
לרשות הגוי, אז זה פטור מבכורה. זה כתוב כאילו בסתם משנה.
לעומת זאת, אנחנו מוצאים בתוספות בתחילת המסכת, בדף ג',
שהם אומרים דבר, כי שם בגמרא מדברים על העניין הזה,
ומסופר שם על רב מרי ברחל שעשה בעצם משהו בכיוון הזה כדי להימנע מן התקלה הזו,
על ידי שותפות לגרום לקניין של גוי בבכור,
וכתוב שהוא אפילו נענש על כך
שהוא עשה דבר כאילו לא כראוי,
והתוספות מסבירות שם את העניין ואומרות שהוא בעצמו ידע מה לעשות, רב מרי ברחל,
אבל כשראו או ידעו ממה שהוא עשה,
אז היו יכולים להיכשל בצורה לא נכונה,
דהיינו על ידי מכירת העובר עדיין כשהוא במאי אמו,
למכור חלק ממנו לגוי, אפילו רק חלק קטן, כפי שאנחנו יודעים,
וככה היו אמורים לעשות אנשים,
כשרואים את רב מרי בר-חל עושה דבר כאילו כמו זה,
גם הם אמורים היו לעשות את זה,
והעזק שהם יעשו, זה כבר לא טוב,
ולכן הוא נענש.
ומה הדבר הלא-טוב שהתוספות אומרים שילמדו ממנו?
כי באמת אם מוכרים את העובר כפי שהוא, או חלק ממנו כמובן,
לגוי,
זה קניין שלא מועיל, אומרות התוספות, כי זה דבר שלא בא לעולם.
זאת אומרת, למכור חלק אפילו, מה שנקרא שם אפילו אוזן אחת של הבכור,
של במי אמו, למכור אותו כאשר הוא עדיין לא נולד,
וצריכים לעשות את זה לפני שנולד,
בגלל שאחרי שנולדו כבר הקדושה כבר לא תיפקע, אז אי אפשר להוריד את הקדושה אחר כך.
קדושה יכולה רק להיות קודם, כדי שלא תגיע לידי קדושת בכור.
אז ממילא אם עושים את זה קודם, במכירה כזו, אומרות התוספות שזה דבר שלא בא לעולם.
וזו נקודה מאוד מעניינת, מפני שקודם כול, לפי המשנה כפשוטה בדף י"ג,
אנחנו רואים שלכאורה זה אפשר לעשות.
והשאלה העיקרית היא באמת, למה באמת התוספות סוברים שאי-אפשר?
הם אומרים שזה דבר שלא בא לעולם,
ולכאורה צריך להבין למה זה נקרא דבר שלא בא לעולם.
הרי העובר, הרי יודעים שיש עובר.
ממילא אם יודעים שיש עובר, הוא בא לעולם, הוא כבר נמצא.
אלא מה? הוא לא יצא לאוויר העולם, אבל הוא נמצא בעולם.
וממילא למה לקרוא לו דבר שלא בא לעולם? זו שאלה מאוד מעניינת,
שלכאורה דורשת איזה עיון והסבר, אבל התוספות אומרות את שיטתן בצורה חד-משמעית,
אפשר לומר.
ויתרה מזו, זה מה שמעניין,
שפה נחלקו הרמב"ם וה"שולחן ערוך",
מפני שבעוד שהרמב"ם, בהלכות בכורות,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
אומר בצורה פשוטה,
כלשון המשנה בפרק שני,
שאפשר למכור את העובר לגוי,
הוא מביא את זה כדבר כאילו פשוט ומובן מאליו,
"השולחן ערוך"
אומר את הדברים בצורה, חולק עליו בעצם, לא אומר את הדברים, חולק ואומר את הדברים דווקא כשיטת התוספות,
שאי-אפשר לעשות עם העובר מחירה כזו,
מפני שזה דבר שלא בא לעולם, הוא אומר את זה בפירוט. זאת אומרת שדברי התוספות נתקבלו להלכה בשולחן ערוך,
ובאמת צריך להבין את זה, למה יש פה באמת בעיה. זה נושא שאם רוצים לעיין בו כראוי,
אז צריך קצת להרחיב דברים בנושא הכללי של דבר שלא בא לעולם.
ואת זה אני רוצה על קצה המזלג לציין פה עכשיו בשיעור שלנו,
כי באמת אנחנו יודעים,
אפשר להגיד שהנושא הזה שגור על לשון כל אחד ואחד,
שגור על לשוננו,
מה שאנחנו
אומרים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. באמת, זו מחלוקת.
רבי מאיר אומר שאדם מקנה אומרים דבר שלא בא לעולם, אבל ההלכה כאילו נפסקה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
בדף המקורות ציינו פה שאיזה סוגיות
נמצאות בכמה מקומות, אבל לצורך העניין פה,
הבירור המדויק, נקרא לזה, של שני העניינים הנידונים,
זו סוגיה אחת, אפשר להגיד, למסכת בבא מציע בדף ס"ו,
שהיא נמצאת גם במסכת יבמות, דף צ"ג,
זו סוגיה אחת, שהיא עוסקת באמת במכירת פירות שעדיין לא גדלו,
בתור פירות שעתידים להיות,
ועליהם אנחנו אומרים שהמחלוקת בגמרא, וההלכה היא שמוכר פירות
שלא בא לעולם אז המכירה
לא מועילה, הוא בכל אופן יכול לחזור בו כתוב.
הבכירה הזו לא תופסת ואפשר לחזור בו כי לא הייתה מכירה,
כי זה דבר שלא בא לעולם.
ויש דוגמה נוספת, סוגיה נוספת זו דוגמה אחת,
אפשר להגיד
סוגיה מסוג אחד,
וסוגיה אחרת עוסקת דווקא בנושא הזה של עובר, מעניין.
הסוגיה עוסקת בעניין של עובר במסכת בבא בתרא בדף קמ"ב,
שם אנחנו מדברים על עניין של מזכה לעובר.
זה הנושא, הנושא מזכה לעובר.
זאת אומרת, אתה רוצה להקנות משהו לעובר,
שעדיין לא נולד
בבני אדם, בעובר דווקא של בני אדם, לא בעובר של בהמות,
רוצה לזכות לעובר, ושם אנחנו גם מוצאים מחלוקת
אם מזכה לעובר קנה או מזכה לעובר לא קנה,
וההלכה שוב נאמרה שלא קנה,
מזכה לעובר לא קנה,
וכך ההלכה,
למה? והסיבה, שוב, אותה לשון: כמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם,
כך אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם.
וזה הפירוש שלכן הוא מזכה לעובר, אפשר להגיד שלא קנה.
וזה כאילו נפסק, לא כאילו, באמת, נפסק להלכה בצורה,
אפשר להגיד, כמעט מוסכמת,
ברמב"ם, בהלכות מכירה ובשולחן ערוך, בחושן משפט,
כמצוין, כפי שאני רגיל לומר בדף המקורות,
אבל יש איזשהו הבדל קצת בדברים הנאמרים,
כי באמת כשמדובר כל פעם על קניין של דבר שלא בא לעולם,
יש לחקור מה הגדר, מה הבעיה.
אז פה באמת תמיד אפשר להבחין פה בדברי המפרשים הראשונים, האחרונים, תמיד יש פה איזה מין חקירה בסיסית שנמצאת פה ברקע.
האם הבעיה היא בעיה מצד דמירות דעת?
זאת אומרת, האם זו בעיה, היות שזה דבר שלא בא לעולם, אז אפשר להגיד שמה שעושים קניין על דבר שלא בא לעולם, עולה דבר שלא בא לעולם,
אז זו בעיה בגמירות דת.
זאת אומרת, כאילו אומרים, אין כאן מספיק דת שלמה לקניין.
זאת אומרת, זה הבעיה, כאילו בעיה מצד גמירות הדת.
זה צד אחד.
הצד השני אולי אומר שיותר מזה,
זו לא בעיה בתחום של גמירות דת,
אלא זו בעיה מהותית,
כאילו לא שייך שיהיה קניין על דבר שלא בא לעולם,
או לא שייך שיהיה קניין לדבר שלא בא לעולם.
וזה כשמתבוננים באמת בדברי הפוסקים, ותמיד אנחנו אומרים שכדאי להבחין בדברי הפוסקים איך שהם מציגים את הדבר, כי אם אמרנו שישנה הסכמה על המזכה לעובר
שלא קנה,
יש כאן בכל זאת הבדלים, אילו הבדלים.
למשל, באמת יש הבדל שוב בין הרמב"ם בהלכות מכירה לבין השולחן ערוך בחושן משפט,
לפחות לפי דעה אחת,
כי זה מופיע הכול על פי הגמרא, אבל עובדה היא שהרמב"ם בוחר את השיטה האחת בגמרא, ואילו השולחן ערור דווקא אולי מעדיף את השיטה השנייה,
ואני אסביר במה דברים אמורים.
הרמב"ם אומר שהמזכה לעובר לא קנה,
אבל המזכה, הרמב"ם אומר שהמזכה לעובר לא קנה, זה נכון,
אבל הוא אומר, אם זה בנו, זה עובר, הכוונה שלא ילד שלו,
אז כן אפשר להקנות לה עובר. אני שואלת השאלה, למה?
אז התשובה המתבקשת היא שכל הבעיה של דבר שלא בא לעולם זה חוסר גמירות דעת.
אבל לבן שלו,
אדם, לבן שלו אפילו שעוד לא נולד,
עובר שלו, ילד שלו,
שאמור להיוולד,
יש לו קרבת דעת יותר גדולה,
ולכן הקניין הזה מועיל כשמדובר על ילד שלו.
זה דעת הרמב״ם.
זה מופיע בגמרא, האבחנה הזו,
אבל בשולחן ערוך מביא את זה ומייד אומר שיש
אומרים שמה שנאמר על עובר שלו שהקניין מועיל זה דווקא בשכיב מרע.
שכיב מרע זו מסגרת אחרת, מי שמקנה בתור שכיב מרע, אנחנו יודעים הרבה קולות בשכיב מרע. שכיב מרע זו תקנה שתיקנו לשכיב מרע, שיוכל להגיד דברים והדברים יתבצעו בלי קניינים ובלי כל הסדר הרגיל של העברת רכוש.
ולכן,
וממיר השולחן ערוך, יש אומרים שזה רק בשכיב מרע.
זאת אומרת שכשמדובר על בן אדם בריא שעושה את הקניינים האלה לעובר,
ואפילו לעובר שלו, זה לא מועיל.
יש כאן להבין שיש פה איזה הבדל, וזה כנראה הבדל שבא לידי ביטוי בין הרמב״ם לשולחן ארוך בכמה הלכות נוספות.
כי רואים כאן, אפשר להגיד, שלפי הרמב״ם עובר זה דבר שבא לעולם, ככה אפשר להגיד.
והבעיה היא רק מצד גמירות דעת,
כי היות שהוא לא נולד אז אומרים שזה לא רציני,
אבל אם זה בנו, אז זה כבר כן רציני.
בעוד שהשולחן ערוך אומר שזה לא עניין של גמירות, זה עניין שאין כתובת.
עובר הוא עדיין לא מבחינת ישות
של בן-אדם לעצמו, אין כאן כתובת,
אין עם מי לדבר.
ולכן הקניין לא שייך שיחול.
זה מופיע גם בהבדלים, בהלכות קידושין, אם אדם מקדש עובר,
רוצה לקדש עובר שאישה בהיריון והוא רוצה לקדש אותה לעצמו,
זו גמרא בקידושין,
ועל זה יש גם את המחלוקת, אם מועיל קידושין כשהוא מקדש
את העובר במידה והיא בת ולא בן,
על ידי האבא. כידוע, האבא זכאי בקידושי בתו הקטנה, אז בימים אלה הוא גם זכאי או לכאורה בקידושי בתו שעדיין לא נולדה.
אז לפי הרמב"ם זה מועיל, ולפי השולחן ערוך זה לא מועיל.
הנה אנחנו רואים פה שיש כאן איזושהי נקודה, כי כאן יש גמירות דעת, יש כתובת, האבא נמצא.
אבל השאלה אם יש עם מי לדבר, על מה לדבר.
ההגדרה שאם כן יוצאת מכאן היא שלפי הרמב״ם עובר הוא בעצם דבר שבא לעולם, כך אני חושב שאפשר להגיד.
בעוד שלפי השולחן ערוך, שאיתו כל הראשונים שולחים מאחוריו,
הם סברו דווקא שעובר לא נקרא דבר שבא לעולם, ואני חוזר לראשית דבריי.
ומדוע הוא לא נקרא דבר שבא לעולם? כי אף על פי שהוא קיים במציאות כעובר,
אבל הוא לא בן אדם.
לכן הוא לא בא לעולם בתור בן אדם,
הוא בא לעולם בשלב הזה עדיין כמו איזה,
חלק מהאימא,
כמו איזה מין עוד איזה איבר באימא, במובן הזה, איזה איבר, או כמו איזה בשר,
חלק מהבשר של האימא, אפשר להגיד ככה,
אחד מהאיברים, אבל לא כיצור חי עצמאי.
ואז ממילא זה דבר שלא בא לעולם בהגדרה לגבי קידושין, בהגדרה לגבי המזכה לעובר.
ואם אני חוזר לעניין הבכורה,
יוצא מכאן,
וזה מה שבעצם יוצא כשיטת התוספות,
שאומר עובר לא בא לעולם, לכן גם כשאתה מוכר את העובר, יכול להיות שאתה מוכר אותו בתור בשר, ואתה לא מוכר אותו בתור עובר.
ולכן המכירה כאילו לא תופסת אותו בחלק האיכותי של יצור חי, גם כשמדובר על בהמה.
ואז ממילא באופן הזה,
גם כשהוא נולד,
קדושת הבכור תופסת אותו, כי אין מה שימנע את זה.
באמת חידוש גדול זה יוצא, אבל בהגדרה זה כאילו מתבקש קצת,
כי זו שיטת התוספות של מכירת עובר, שזה דבר שלא בא לעולם. באמת זה נושא מחודש
ומאוד מעניין, הגדר הזה שמתחדש מכאן,
אבל נראה לי שזה הפירוש של העניין. עובר זה לא בא לעולם מבחינת יצור חי,
ולכן זה הולך כחוט השני בכל ההלכות ומתחדש לנו לפי התוספות, וכך "שולחן ערוך" פוסק,
שהוא לא יכול אפילו למכור את העובר לגוי חול,
אבל זה לא שווה,
זה לא מועיל,
כיוון שהמכירה הזו לא תפסה את העובר בתור יצור חי,
ולכן בתור יצור לעצמו.
לכן כשהוא נולד, קדושת הבכור תופסת אותו, כי אין שום דבר שמונע, וזה בעצם מה שיוצא מתוך דברי התוספות. ומכאן למדנו כמה הגדרות מעניינות ויפות על הנושא של דבר שלא בא לעולם, שזו סוגיה רחבה וענפה,
ואף פעם צריך תמיד לדעת, גם מתוך השיעור הזה, שיש עוד מה להוסיף וללמוד,
ואנחנו לא באנו אלא רק דברים בדרך הקיצור,
ונקווה שהדברים איכשהו מקובלים.
סקולטו ושלום שלום שלום שלום שלום שלום שלום
:::::::::::::::::
::::::
:::::::::::
:::::::::
