שלום, ואנחנו, כפי שאני תמיד אומר, ממשיכים בלימוד שלנו,
סוגיות שנלמדות בדף היומי. על פי הלכה ברורה,
אנחנו נמצאים לקראת סיום של מסכת מנחות,
ואני היום רוצה ללמוד דווקא סוגיה,
לא ממש בסוף, אלא עוד קודם,
סוגיה בדף צדי"ו.
זאת אומרת, הסוגיה כאילו מתחילה בדף צדי"ו מבחינת הגמרא והמשנה.
המשנה עוסקת בחביתי כהן גדול
ואומרת לנו שלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת.
זאת אומרת, יש מלאכות הכנה. חביתי כהן גדול זה בעצם קורבן שכהן צריך כל יום,
הכהן צריך להקריב כל יום, מחציתו בבוקר, מחציתו בערב.
על זה נאמר, וזה כל יום זה כל יום, ממילא כולל שבתות.
עכשיו ההכנה של החביטים בשבתות
גם דורשת כל מיני מלאכות ועל זה נאמר שאלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות, בפנים הכוונה בתוך המקדש
ודוחות את השבת,
תחינתן והרקדתן, זאת אומרת זה הכנת החומרים עוד קודם,
אינה דוחה את השבת.
ועל זה נאמר כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת
ושאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.
זה כפי שאנחנו רואים, זה גם הכותרת של השיעור.
מפני שפה אומר רבי עקיבא את הכלל שלו,
שכל דבר, אז כאילו יוצא איזה חלוקה,
כל דבר שאפשר היה לעשות מערב שבת, אז זה לא דוחה את השבת,
אבל כל דבר שאי אפשר לעשות מערב שבת, אז דורסים את זה גם בשבת.
בעצם להשלמת הגמרא זו סוגיה שכבר למדו אותה, גם לומדי דף היומי בוודאי,
כי הם למדו בדף נ עמוד ב' כי בדף נ עמוד ב'
הייתה שאלה בגמרא,
הגמרא הביאה את המשנה הזו והגמרא שואלת מנני מילא,
שבאמת המלאכות שכן דוחות את השבת,
שמיניין לנו שבאמת דוחות ועל זה מביאה הגמרא שם כמה הסברים והמעיין יראה בדף נ עמוד ב' ודף נא עמוד א' יש שם את ההסברים,
מניין לנו שיש מלאכות שבכל זאת דוחות את השבת בשביל החביטים שצריכים להביא אותם למזבח בכל יום, גם בשבת, גם בשבת.
ודברים שאני רוצה היום להתרכז בהם זה באמת בכלל הזה שאמר רבי עקיבא,
כי הוא נוקט פה לשון של כלל, שזה לא דין שמופיע רק כאן,
אלא זה דין שמופיע בכמה מקומות,
ובאמת נכון,
כלשון הזו של רבי עקיבא שאומר את הכלל הזה אנחנו מוצאים גם במסכת שבת וגם במסכת פסחים
וכמובן הכל מצוין בדף המקורות.
במסכת שבת הנושא נדון שם אגב העניין של מילה בשבת
כי אנחנו יודעים שמילה דוחה את השבת
המילה עצמה בוודאי שדוחה את השבת אבל יש תמיד מלאכות נלוות או דברים נלווים שצריך לעשות אותם מסביב למילה
או כלשון המשנה והגמרא זה מכשירים.
מלבד המצווה עצמה יש מכשירים שצריכים לעשות אותם: להביא את הסכין, להביא את הכלים, לרחוץ את הילד לאחר, יש כל מיני דברים. ואז על זה נאמר שם מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר שהכל אפשר לעשות בשבת,
ואילו רבי עקיבא אומר כלל אמר רבי עקיבא.
כל מה שאפשר היה לעשות בערב שבת לא יעשה בשבת,
ואז יוצא שאם יש דברים שאפשר היה לעשות מערב שבת ולא אסור, אז אי אפשר לעשות אותם בשבת, ואפילו לא מקיימים את מצוות הברית,
ורק מה שאי אפשר היה לעשות מערב שבת, עושים בשבת. אז זה המקום השני שבו נזכר העניין של רבי עקיבא.
המקום השלישי זה במסכת פסחים,
בפרק שישי, שם מדובר על הקרבת קורבן הפסח,
שהוא גם כן מצווה חשובה, כפי שאנחנו יודעים,
והמצווה הזו, פעמים שצריכים לעשות אותה בשבת,
כי ערב פסח מקריבים את קורבן הפסח בערב פסח, וערב פסח כשהוא חל בשבת בכל זאת מקריבים את הפסח. ושוב גם כאן מתעוררת השאלה, מתעוררות השאלות מה גבולות ההיתר.
ושוב רבי אליעזר באמת לשיטתו במסכת שבת בעניין המילה אומר גם לגבי קורבן פסח שממילא כל מה שצריך לעשות עושים גם בשבת,
גם המלאכות הנלוות,
כפי שאנחנו אמרנו מכשירי המצווה גם כן עושים בשבת ואילו רבי עקיבא גם שם באופן עקבי אומר כלל אמר רבי עקיבא כל מה שאפשר היה לעשות בשביל הכנת הפסח מערב שבת יעשה אז באמת לא יעשה בשבת ורק מה שאי אפשר היה לעשות עושים כלל אמר רבי עקיבא זאת אומרת כלל אמר רבי עקיבא זה מושג שכאן התחלנו במסכת מנחות והנה הוא מופיע באותו לשון של רבי עקיבא גם במסכת פסחים לגבי קורבן פסח וגם במסכת שבת לגבי
מצוות המילה בשבת.
ובכל זאת, יש כאן איזושהי שאלה שצריכה הבנה
וצריכה הסבר,
מפני שכפי שציינו במסכת פסחים, בעוד שבמסכת פסחים
ובמסכת שבת בעניין של קורבן פסח או בעניין של המילה אנחנו מוצאים שיש מחלוקת עם רבי עקיבא,
רבי אליעזר הרי אומר שמותר ורבי עקיבא רק הוא זה שאומר שיש הגבלה ותלוי מה שאפשר היה לעשות מערב שבת,
ממש אי אפשר.
וזה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר והגמרא באמת בשתי הסוגיות האלה גם בפסחים וגם בשבת אומרת שם בגמרא במצוין בדף המקורות כמה דפים אחר כך שההלכה כרבי עקיבא זאת אומרת יש מחלוקת וההלכה כרבי עקיבא אבל לעומת זאת הנה בסוגיה שאנחנו באים ממנה ממסכת מנחות עכשיו כאן באופן מעניין איפה רבי אליעזר רבי אליעזר איננו למה באמת כאילו שאלה למה רבי אליעזר חולק
בשתי הסוגיות האחרות ואומר שהכל מותר,
בעוד שבמסכת מנחות
מופיעה הלשון של רבי עקיבא, אותו לשון,
כלל אמר רבי עקיבא, כל מה שאפשר היה לעשות מערב שבת לא עושים בשבת,
אבל אין מחלוקת, גם לא נאמר בגמרא שההלכה כרבי עקיבא, כי אין זורך לומר,
כי אין מחלוקת.
אז איפה פה ההבדל? אני חושב שיש כאילו הבדל בין הסוגיות,
וזה דבר שדורש עיון,
ונראה לי שיש פה איזשהו הסבר שצריך לומר אותו,
כי יש הבדל באמת בין שתי הסוגיות מצד אחד לבין הסוגיה השלישית שלנו מצד שני,
וההבדל הוא בזה,
כי יש דברים שהמצווה שלהם היא מצווה של השבת.
זאת אומרת, כשמדובר על חביתי כהן גדול,
כמו שאמרנו בתחילת הדברים,
זה מצווה להקריב כל יום, כל יום מקריבים, כל יום פירושו של דבר גם שבת.
אז זו מצווה של השבת,
ממילא זה שמקריבים בשבת זה כאילו לא חידוש, זה כאילו מובן מאליו שאם כל יום אז זה גם שבת, זה כמו קורבן התמיד,
שגם כן מקריבים כל יום,
כל יום כמובן גם בשבת,
זה כאילו זה מובן מאליו כי זה קורבן תמיד שמקריבים אותו בשבת, זאת אומרת זה כאילו אפילו מצווה של השבת, השבת דורשת את ההקרבה הזו של התמיד,
השבת דורשת את ההקרבה של חביתי כהן גדול.
לעומת זאת הדין של פסח ומילה לא קשורים
מלכתחילה לשבת, אין סיבה שזה יהיה דווקא בשבת, אלא נגיד בלשון כזו,
מפעם לפעם קורה כמובן שיש ברית שצריך לעשות אותה בשבת, או מפעם לפעם יוצא שקורבן פסח צריך להקריב אותו בערב פסח שזה יוצא בשבת,
אבל לא שהשבת מצידה דורשת את זה.
מכאן יש הבדל גדול לתוצאה, מה התוצאה?
שבעוד שבחביתי כהן גדול,
שזה השבת בקשר לעצם ההקרבה כאילו אין שאלה,
כשהגמרא שואלת בדף נ',
מיניים שמותר, הגמרא לא מתכוונת על עצם ההקרבה, כי עצם ההקרבה זה מובן מאליו. יוצא שכל הדיון מלכתחילה הוא רק על הדברים הנלווים,
על ההכנות, על המכשירים.
זאת אומרת, הדיון הוא על המכשירים,
ועל זה יש את הלימוד.
אם הדיון הוא על המכשירים,
אם הדיון הוא על המכשירים, אז כאילו אפשר להגיד, אין לך בועל החידושו.
אין לך בועל החידושו,
ובזה רבי עקיבא אומר,
רק דבר שאי אפשר היה לעשות מערב שבת. כי אנחנו לא מדברים פה על ההקרבה עצמה, אלא מדברים מלכתחילה רק על המכשירים.
רבי אליעזר אומנם אומר שגם בחיון זה, זה הלימוד אומר את הכל.
וזה, כאן רבי אליעזר אומר, היות שיש לימוד על המכשירים אז גם רבי אליעזר מסכים לרבי עקיבא שהלימוד הזה ממילא הוא מוגבל, אין לך בון אפשר להגיד אלא חידושו,
כי זה חידוש עצם הלימוד שהוא בא לגבי המכשירים.
לעומת זאת, בפסח ומילה, הלימוד הנדרש הוא על העניין עצמו, כי הרי הפסח בעצמו, מניין שמקריבים אותו בשבת, שוחטים בשבת,
המילה, מניין שעושים גם בשבת, אולי לא, הרי זה לא דין של השבת.
ממילא הלימוד הוא באיזשהו מקום על עצם העניין, לא על המכשירים.
וכגון זה, בא רבי אליעזר ואומר, כאשר הלימוד הוא על עצם העניין,
אז הלימוד הזה כבר אומר שהכול מותר.
רק רבי עקיבא עוצר אותו. זאת אומרת,
זאת אומרת שאפשר בהחלט להגיד שיש הבדל בין דבר שמצד עצמו הוא לא צריך את ההיתר וההיתר הוא רק על המכשירים,
לעומת דבר,
זה כמו בחביתי כהן גדול כפי שאמרנו,
לעומת דבר שבו הלימוד נדרש על עצם העניין, הלימוד הוא לא על המכשירים אלא על עצם העניין ובכגון זה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, זאת אומרת רבי אליעזר חולק על רבי עקיבא
רק כגון שהלימוד נצרך לעצם הדבר,
ולא רק שהלימוד נצרך רק למכשירים,
כי אם הוא נצרך רק למכשירים גם רבי אליעזר מסכים וממילא במסכת מנחות אין מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא ואין צורך לומר שהלכה כרבי עקיבא. זה לפי דעתי הסבר מתאים ויפה לעצם ההבדל, מצד אחד רואים את דברי רבי עקיבא באופן עקבי תמיד אותו דבר,
אבל הנה ההבדל, כאן רבי אליעזר חולק, כאן אין רבי אליעזר חולק,
ויש הבדל בין סוגי הלימודים שמשפיעים על העניין הזה.
מכאן אני חשבתי שיש ללמוד דבר גם לנושא אחר שהוא דומה.
יש נושא דומה שגם כן נדון, והנה עליו יש מחלוקת בין הראשונים.
ואני באמת כאילו הולך פה לנושא כאילו אחר,
אבל יש דמיון.
אני מתכוון למלאכת אוכל נפש ביום טוב. כידוע,
ביום טוב, הרי,
יש הבדל בין יום טוב לשבת, בשבת הכל אסור מבחינת איסורי מלאכה,
אבל ביום טוב מותרת המלאכה בשביל אוכל נפש.
והנה כאן אנחנו רואים איזשהו דבר מעניין בעניין הזה.
יש כאן מחלוקת
שמתגלית בין רש"י לתוספות
במסכת ביצה, שהיא המסכת שעוסקת בענייני אוכל נפש,
ובכלל בענייני יום טוב,
ושם אנחנו מוצאים, בתחילת פרק שלישי,
בדף המקורות צוין,
כתוב שם במשנה שאין סדין, זאת אומרת אין סדין, לכאורה אין סדין במה חייב, אדם רוצה לאכול ביום טוב,
אז כדי לאכול הוא צריך שיהיה לו ממה לקחת לאכול, אז הוא יצוד,
מותר לצוד ביום טוב, לכאורה למה לא,
אם מלאכת אוכל נפש מותרת היה יכול,
לכאורה יהיה מותר גם צידה או נאמר לתלוש פירות מן העץ, מותר?
לכאורה למה לא, מלאכת אוכל נפש מותרת, ובכל זאת הנה אנחנו רואים פה את ההבדל,
רש"י באמת,
המשנה אומרת שלא צדים וגם הגמרא במקום אחר אומרת שלא תולשים,
ואז אנחנו בעצם שואלים למה לא עושים את זה,
אז רש"י מסביר מפני שאפשר היה לעשות את זה מערב יום טוב. ובכן, רש"י לוקח את הכלל שאמר רבי עקיבא שאנחנו מכירים אותו במסכת מנחות או מסכת פסחים או מסכת שבת,
רש"י לוקח את הכלל הזה ואומר הכלל הזה נכון גם ביום טוב.
מה שאפשר לעשות מערב יום טוב אין היתר,
מה שהתירו זה רק דבר שבאמת אי אפשר היה לעשות מערב יום טוב. לכן אומרים שבישול אי אפשר
לעשות מערב יום טוב, בעיקר בימים קדומים שלא היו מקררים,
ולכן מותר לבשל ביום טוב.
לעומת זאת, לצוד?
יכולת לצוד את מה שרצית בשביל סעודת החג, לצוד אתמול.
אז למה שיתירו לך לצוד היום? והוא הדין, לתלוש פירות? למה אתה צריך לתלוש היום? יכולת לתלוש אתמול. ולכן זה לא סיבה להתיר, זו דעת רש"י.
תוספות חולקים עליו חזק ביותר,
ותוספות, זה גם בדף ג' עמוד א' התוספות,
וגם בתחילת פרק שלישי, תוספות אומרים, לא יכול להיות,
הכלל הזה, דבר שאפשר לעשות מערב יום טוב, שזה משפיע,
הוא נאמר רק על המכשירים.
ואנחנו כאן זוכרים,
המכשירים, רק עליהם נאמר כלל כזה,
שמה שאפשר לעשות לא עושים, ומה שאי אפשר רק עושים.
זה על המכשירים,
והתוספות מוכיחים כדבריהם מן הגמרא במסכת ביצה בדף כ"ח,
שמשמע שבאמת יש שם דיבור כזה בקשר למכשירי מלאכות. ולכן התוספות סוברים שמלאכות עצמן הן מותרות בכל מקרה.
אז למה בכל זאת אסרו את הציד ואת התלישה?
אז התוספות אומרים שיש איזה מין לימוד מיוחד שרק מלאכות מגבול מסוים,
מה שנקרא מלישה ואילך, ולזה אני כרגע לא אכנס.
אבל המלאכות עצמן שמותרות, מותרות לגמרי.
וכל ההגבלות שאפשר לעשות ואי אפשר לעשות,
זה נאמר רק על המכשירים.
ככה התוספות מסבירים את העניין. כן, יש לנו מחלוקת פה בין רש"י לתוספות שהעניין הוא באמת כאילו אומר דורשני.
כדי ללמוד את זה טוב אני חושב שצריך ללמוד טוב את הגמרא בביצה בדף כ"ח עמוד ב',
ושם אנחנו רואים מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים לגבי גדרי הלימוד של היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב,
ובאמת אפשר להגיד שיוצא משם שיש כאילו שתי הבנות
בסוגיה וכנראה נראה לי שרש"י ותוספות הולכים לפי שתי ההבנות, דהיינו של מחלוקת התנאים.
האם מלאכת אוכל נפש ביום טוב צריך את הלימוד, את הדרשה שמובאת שם,
נדרשת למלאכה עצמה או רק למכשירים?
או ש...
ואז ממילא זה יהיה תלוי באותם גדרים שראינו מקודם.
אם הלימוד נצרך ונדרש רק בשביל המכשירים, אז כמו במנחות אמרנו,
אפילו רבי אלעזר מודה לגבי מכשירים שיהיה הבדל בין אפשר לעשותן ואי אפשר לעשותן.
אבל אם הלימוד
נדרש גם בשביל המלאכה עצמה,
כאן
יהיה ההבדל בין רבי אלעזר ורבי עקיבא.
רבי אלעזר אומר אולי אף על פי כן יהיה הבדל,
זאת אומרת שיהיה מותר הכל,
אבל רבי עקיבא כאן אמר הרי, כאשר הלימוד אמרנו צריך אותו בשביל העניין עצמו,
שם אנחנו אומרים את הכלל של רבי עקיבא שאומר שגם על המלאכה עצמה מה שאפשר היה לעשות
אי אפשר עכשיו ביום טוב, מה שאי אפשר היה לעשות דווקא את זה עושים.
אני יודע שזה קצת קשה מה שאני אומר אבל אני מציע למי שלומד,
יפתח את הגמרא בביצה בדף כ"ח עמוד ב' ויראה שם את הפירוט של המחלוקת של רבי יהודה וחכמים ויראה שבאמת יוצא ככה שלפי רבי יהודה כל הדרשה נצרכת רק על המכשירים בעוד שלפי חכמים הדרשה
כאילו נצרכת בשביל המלאכה עצמה,
ואז יכול להיות שרש"י לומד כחכמים,
לוקח את ההלכה כחכמים, ולפיהם הוא ממילא מפרש שיחול הכלל הזה שכל דבר שאפשר היה לעשות שלא עושים גם על המלאכה עצמה,
בעוד שתוספות אומרים: לא,
הדרשה כאילו שייכת רק על המכשירים,
וממילא רק על המכשירים אנחנו נאמר שאין לך בו אלא חידושו,
שרק דבר שאי אפשר היה לעשות עושים.
אבל באשר למה שבמלאכה עצמה זה כאילו לפי פשוטם של דברים,
שמלאכת אוכל נפש מותרת, והיא מותרת לגמרי, ואין עליה שום הגבלה של איסור, ולא עליה יחול הכלל.
ההבדל בהלכה הזו בין רש"י ותוספות לגבי מלאכת אוכל נפש בא לידי ביטוי בהלכה בשולחן ארוך,
בהלכות יום טוב, בסימן תת-סתיו שדיה, מסומן פה דף המקורות,
שהמחבר בעצם יוצא שמתיר את המלאכות, גם מה שאפשר היה לעשות,
ואילו הרמ"א אומר שמה שאפשר היה לעשות דווקא לא עושים. זה באמת, ההבדל הזה,
כאילו,
הולך עם רש"י הרמ"א ואילו המחבר נראה שהולך כפי דעת התוספות. וזה בא אם כן מהכלל הזה שאנחנו מוצאים פה בסוגיה של רבי עקיבא,
השאלה מה ההיקף של הכלל הזה עד היכן הוא מגיע ועל מה הוא חל ועל מה הוא לא בדיוק הוא חל.
אז בזה אני חושב שהדברים פחות או יותר מוסברים.
כל טוב לכולם, בעזרת השם, תמיד יש מה להוסיף וללמוד ואי אפשר כאן על קצה המזלג לומר את הכול.
שלום שלום.
