שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו,
של סוגיות שנמצאות לפי הלימוד של הדף היומי,
על פי ההלכה ברורה, כפי שאני תמיד אומר,
והיום אנחנו נמצאים בפרק שמיני של סנהדרין,
ויש כאן כמה סוגיות יפות, ונראה מה נספיק. בכל אופן, היום,
בסוגיה אחת אני כמובן יכול ללמד אותה לדבר עליה היום, זו סוגיית הבא במחתרת.
זו סוגיה בדף ע"ב בגמרא בסנהדרין,
והנושא הזה הוא נושא חשוב וגם מעניין,
ויכול להיות אפילו אקטואלי גם כן.
הנושא של בא במחתרת, כידוע, הכוונה היא לאדם שנמצא,
אדם שנמצא גנב במחתרת,
שהוא פתאום מגיע והאדם, בעל הבית, רואה אותו.
אז כאן התורה אומרת שאין לו דמים.
אין לו דמים, פירושו של דבר שמותר להרוג אותו.
למה? מפני שאין אדם, הוא יכול אפילו להרוג אותו,
מפני שזה הולך בצורה כזו: היות שאין אדם או מה לא מוכן לוותר על ממונו,
הוא פתאום רואה מישהו שנמצא ורוצה כאילו לשדוד אותו או להוציא ממנו את הממון,
אז הוא כמובן מתנגד. אם הוא מתנגד לזה שהגנב חשוד על כך, אם הוא בא במחתרת,
שהוא בא עם כל הכוונות הרעות לעשות את הגניבה, כולל גם אם זה יגרום לו,
יצריך אותו לעשות פעולה אלימה, אפילו של הרג של הבעל-בית בצורה הזו,
ולכן אנחנו אומרים שאין לו דמים מהצד השני, כיוון שאז יוצא שבעל-הבית,
כשהוא נתקל במצב כזה, יכול אפילו להרוג אותו, כי אין לו דמים,
כי הוא נחשב לאדם שכאילו בא להרוג אותו, ועל זה נאמר: הבא להורגך השכם להורגו.
אז זה הדין שמוכר לנו מפרשת משפטים בדברי התורה בחומש,
אבל פה זו סוגיה בגמרא. ובכן, המשנה אומרת: הבא במחתרת נידון על שם סופו.
הבעיה, הבא במחתרת, וכאן, ממילא,
מתוך זה יש כאן כמה לימודים מאוד חשובים ומאוד מעניינים.
קודם כול, כשהיה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים, חייב,
ואם אין לו דמים, פטור. אנחנו מגלים פה דבר מאוד מעניין,
שאם היה בא במחתרת, אם יש לו דמים, זה כבר בתורה נאמר, פעמים אנחנו יודעים בביטחון שהוא לא היה הורג, אז אסור להרוג אותו. זאת אומרת, אם הוא אבא שבא,
כאילו, לשדוד את הבן שלו,
אז הוא לא חשוד על כך שהוא היה הורג אותו.
אבל בגנב רגיל זה נקרא שאין לו דמים,
כי הוא חשוד על כך שהוא כן היה הורג,
ולכן אם אין לו דמים אז כתוב שהוא פטור גם על מה שהוא שבר כלים. זה בעצם חידוש מאוד מעניין כשלעצמו,
מפני שכאן יוצא שהיות שאין לו דמים, פירושו של דבר שהוא כאילו חייב מיתה, והיות שהוא חייב מיתה, אז יש כלל של קים לבדרבא מיניה, קים לבדרבא מיניה פירושו של דבר שכיוון שיש עליו את העונש החמור,
את הדין החמור של מיטה אז ממילא הוא פטור על דברים המוניים שהוא גורם נזק מיני ובי,
מתחדש כאן שהוא גם פטור על הכלים שהוא שובר, הגנב הזה,
היות שהוא היה במצב של אין לו דמים,
אז ממילא הוא פטור לשלם. והגמרא מדברת על זה רע ורבה, וגם הראשונים מדברים על זה, וגם בדף המקורות ציינו את זה,
כי זו גם שאלה מעניינת: עד היכן,
עד מתי,
אנחנו אומרים שאם הוא שבר את הכלים הוא פטור, דהיינו, גם אחר כך או רק באותה שעה שהוא נמצא במחתרת.
זה דיון שנמצא פה בין רש"י, כי רש"י אומר: מסתברא מילתא דה רב,
הכוונה,
הוא אומר פה, רש"י אומר פה: מילתא דה רב דה פטור, וששבר בין עכשיו בין לאחר זמן. זאת אומרת, אפילו על מה שהוא ישבור לאחר זמן. זה באמת דבר מאוד מעניין, שאפילו לאחר זמן רש"י אומר שהוא יהיה פטור מן התשלומים.
כאילו הדין הזה שהוא חייב מיתה שאפשר היה להרוג אותו,
נמשך גם לאחר זמן.
זה רש"י ותוספות עומריים, לעומת זאת הרמב"ן חולק על כך, והדברים האלה נדונים
בשולחן ערוך, בסימן שנ"א,
בדברי השח ובדברי הקצות החושן, שציינתי אותם כאן.
מה שאני רוצה לומר בהקשר הזה, כי להאריך פה, אני כרגע, נראה לי שאני לא יכול,
רק לציין את הדבר הזה, כי יש צורך להגדיר,
וזה דבר מאוד מעניין: מה המשמעות של חיוב מיטה של הגנב הזה שבא במחתרת? מה זה?
אפשר להגיד שזה פשוט עניין של הצלה.
היות שהוא בא והוא חשוד על זה שהוא בא אפילו עם כוונה זדונית להרוג את בעל הבית,
ממילא בעל הבית מצדו, בלי הרבה לחשוב, מותר לו להרוג אותו. אז בעצם למה הוא יכול להרוג אותו? כי הוא יכול להציל אותו, הוא יכול להציל את עצמו.
אז מה הדרך שלו להציל את עצמו? זה עניין של הצלה,
שהוא יציל את עצמו על ידי זה שהוא יהרוג את הגנב.
זה הפירוש הפשוט.
אבל מתוך הדברים שכבר דיברנו עכשיו, ומה שאנחנו מוצאים בגמרא אחר כך, שיש בדיון בגמרא בנוסף,
אנחנו מגלים שיש פה אולי עניין נוסף.
אפשר להגיד שזה לא רק עניין שהוא מציל אותו, אלא כאילו היות שהוא אדם כזה,
שהוא בא עם כוונה זדונית כזו,
אז כאילו מגיע לו שימות.
הייתי אומר שזו המשמעות של הדברים, מגיע לו שימות.
זאת אומרת, זה כאילו עונש,
וזה עונש שמותר לבעל הבית לבצע את העונש הזה. איך אני רואה את זה?
אם זו באמת הגדרה של עונש,
אז העונש נמשך עליו כבן מוות גם לאחר זמן, כמו שדיברנו עם רש"י ותוספות.
אבל בצורה מודגשת יותר אנחנו רואים את העניין הזה
בגמרא, בדף ע"ב עמוד ב', הגמרא אומרת שם, מביאה שם ברייתא, תנו רבנן,
דמים לו, בין בחול בין בשבת.
אין לו דמים, זאת אומרת, יש מי שיש לו דמים, זה אותו אדם שאם הוא גנב כזה שהוא לא חשוד שהוא יהרוג את הבעל הבית,
אז זה בין בכל, כאילו יש דיון,
בין בחול בין בשבת.
הגמרא אומרת, ואין לו דמים, כשהוא אדם כזה שהוא חשוד שהוא כן יהרוג,
וממילא הדם שלו כאילו לא נחשב,
וזה נקרא "אין לו דמים בין בכל בין בשבת". ואז הגמרא אומרת, אי צצריך, "סלקה דת'א חמינא
- מי דדע והרוגי בית-דין דבשבת לא קטלין" כאילו יש כאן איזה מין לימוד כזה היות שהרוגי בית-דין, מי שחייב מיתת בית-דין אז לא הורגים אותו בשבת, מי שחייב מיתת בית-דין לפי דין תורה אז צריך להרוג אותו וכמובן שצריך להרוג אותו מיד ולא להתעכב אבל בשבת לא.
אז היה מקום להגיד שבא במחתרת גם לא נהרוג בשבת
גם אשבלן שכן.
מה הדמיון פה להרוגי בית דין?
הגמרא מבינה פה שזה עניין של עונש, אולי יותר מאשר עניין של הצלה.
וזה עוד לא הכול. יש לנו אחר כך בגמרא עוד הערה מעניינת נוספת.
אנחנו מוצאים פה, הגמרא אומרת,
אלא דמים לו בן באכול ובן בשבת, עד שאתה בכול. אם אדם הוא לא חשוד שהוא יהרוק, כמו אבא, עליו אנחנו אומרים שבחול לא הורגים אותו, אז בשבת בוודאי שלא הורגים אותו.
אבל רב ששת לא נצטרך אלא לפקח עליו את הגל" זאת אומרת שלא רק שלא הורגים אותו אלא שמותר לפקח עליו את הגל. אם בא,
נאמר, אחד, גנב כזה שהיה ברור שהוא לא יהרוג ובשבת תוך כדי הגניבה או תוך כדי הפריצה שלו משהו התמוטט עליו,
אבנים או קיר או משהו כזה,
אז הדין הוא שמותר לפקח עליו את הגל, זאת אומרת מותר לחלל עליו שבת בשביל להציל אותו.
ומה שלומדים מפה, וזה באמת לימוד מאוד מעניין, אם הגמרא אומרת שמה שנאמר כשיש דמים לא,
אז הכוונה שמפקחים עליו את הגל, דהיינו שטורחים לחלל שבת,
להציל אותו מכאן שכשאין לו דמים אנחנו יכולים להבין מכאן,
וזה כאילו משמע כדבר מוכח, כי הברייתא אומרת כאן יהיה הדין הזה, וכאן יהיה הדין הזה כשאין לו דמים זה שונה.
מה זאת אומרת שונה? שאין לו דמים גם בשבת.
פירוש שאם קרה מה שקרה, נאמר, גנב כזה שהוא חשוד שהוא כן יהרוג, ותוך כדי הפריצה התמוטט עליו קיר או משהו כזה,
אז על זה נאמר שאין מפקחים עליו את הגז. ומאוד מעניינת המסקנה המיוחדת הזו. למה זה מעניין? כי כולם שואלים, שואלים על כך. באמת, אם הוא באמת, אמנם הוא גנב,
אדם גרוע ביותר,
שהוא רצה אפילו להרוג,
אבל אם הוא רצה להרוג,
אז לכן מותר להרוג,
אבל אם הקיר יתמוטט עליו, אז עכשיו הוא כבר לא מסוכן.
הרבה פעמים שאלות כאלה נשאלות לגבי אדם שהוא מחבלים,
שאחר כך תפסו אותם. זו באמת שאלה ממש קרובה לעניין הזה, מפני שכאן יוצא שאף על פי שהגנב הזה, עכשיו הוא כבר לא מסוכן,
בכל זאת,
אם יתמוטט עליו הקיר, אין מפקחים עליו את הגל. זאת אומרת, לא מצילים אותו בשבת. נכון? למה לא מצילים? הרי עכשיו הוא כבר לא מסוכן, תציל אותו.
אומרים לא, אין מפקחים עליו את הגל. זוהי ההלכה למעשה, ובאמת כולם שואלים, אז מה באמת הפשט בזה? למה באמת אין מפקחים עליו את הגל?
ההסבר, אני רואה שזה מסביר את מה שאנחנו אמרנו.
אדם שפרץ לתוך הבית עם כוונה זדונית גדולה,
דהיינו אפילו רצון להרוג את בעל הבית, מגיע אליו שימות.
אז בעצם בעל הבית לא יכול להרוג אותו.
מה שקרה, שכאילו כוח עליון הקדוש ברוך הוא הרג אותו,
על-ידי זה שזרק עליו את הקיר, אנחנו צריכים להתערב להציל אותו? אין מה להציל אותו, זה בן-אדם שלהפך, שימות, אז ממילא עליו אותו לא צריך להציל. אז רואים מכאן שבאמת אצל הבבא-מחתרת הגדר של "הורגים אותו, אין לו דמים"
הוא לא סתם עניין של הצלה,
אלא באמת עניין נוסף.
מגיע לו שימו, זוהי ההגדרה.
על כך אנחנו באמת, זוהי המסקנה, וממילא המסקנה גם בשבת.
על זה באמת יש שאלה מעניינת,
שציינתי אותה בדף המקורות, ונדון העניין הזה, מפני שבשולחן ערוך באורח חיים,
באורח חיים, דווקא בהלכות שבת,
יש הלכה שנוגעת לעניין הזה,
כי יש בגמרא, בעירובין קודם כול,
שזה מובא גם שם בשולחן ערוך, באורח חיים,
לגבי העיירות שצרו והאם מותר לצאת איתן למלחמה בשבת.
אז הכלל הוא שאם הן באו על נפשות,
זאת אומרת, אם הם באים בשביל לפגוע בנפשות,
בוודאי שיוצאים כנגדם למלחמה.
אבל אם ידוע שהם לא באו לנפשות אלא באו רק לענייני ממון,
באים רק לענייני ממון,
אז על זה אנחנו אומרים שבשבת יהודים לא יוצאים למלחמה ומסתכנים במובן הזה שיפסידו את הממון,
אפילו שזה הפסד גדול,
ובלבד שלא לחלל את השבת.
זו גמרא במסכת עירובין.
זו גמרא במסכת עירובין. שם, דרך אגב, באמת נאמר שאם זה בעיירות הספר,
אז גם בשביל ממון אנחנו אומרים שזה עניין של ארץ-ישראל. דווקא דברים שמגלים משם, שבארץ-ישראל צריך להקפיד אפילו לצאת למלחמה בשביל דבר ממון,
מפני שלא תהיה ארץ, איך כתוב שם? שלא תהיה ארץ, נוכל להיכבש.
אבל ענייננו כרגע זה לא הנושא.
הנושא שכרגע אותנו מעסיק בעניין הזה, שבאמת, אם זה ממון,
אז באמת לא יוצאים למלחמה.
זה כתוב בשולחן ערוך, באורח חיים, סימן שכ"ט. ואחר כך בא סעיף שני ואומר שגם בזמן הזה,
אם אנחנו יודעים שהם כן באים לנפשות,
אז יש מי שאומר שכן יוצאים למלחמה, שכן יוצאים למלחמה אפילו כשיודעים שזה נפשות. וכאן משמע שזה לא מוסכם.
זו באמת שאלה שצריך להבין אותה, כי הגמרא לכאורה אצלנו במפורש אומרת שבשבת יוצאים,
הורגים את ההגנב הזה שבא במחתרת.
אז באמת צריך להבין למה שם בהלכה, וזה גם מובא בשולחן ערוך, כדבר לא בטוח, ומגן אברהם עוד יותר.
מגן אברהם רואים שהוא ממש נוטה להגיד שאין דין לצאת למלחמה עם מי שבא
לממון. זאת אומרת, מדובר שם כשבא על ממון אבל עם סכנה של נפשות.
ואז הוא אומר, להפך, אז מה צריך לעשות? ללכת מהבית, וגמרנו.
זה מה שאומר המגן אברהם, גם כאשר יש סכנה שאם אתה לא תישאר בבית תהיה כן פגיעה בנפשות.
זה מה שאומר המגן אברהם, וגם בשולחן ערוך ככה יוצא שההלכה הזו היא לא מוחלטת,
זה לכאורה בניגוד למה שכתוב פה בגמרא, כי פה בגמרא משמע שגם בבא מחתרת, גם בשבת אנחנו אומרים, להפך כפי שהסברנו.
אני חושב שהתירוץ הנכון הוא שיש להבדיל בין המקרים.
ההבדל בין המקרים הוא שהבא במחתרת זה מצב, נקרא לזה, ככה, בלי התכוננות.
הבא במחתרת, אתה פתאום בבית, פתאום הוא מוצא אצלך את השודד הזה שמתפרץ עליך בבית. אתה לא מסוגל לעמוד כנגדו. היות שאתה לא מסוגל לעמוד כנגדו ואין לך את האפשרות בקור רוח להתמודד איתו,
אז ממילא גם מותר לך להרוג אותו, ככה יוצא.
אבל כשמדובר שם בהלכה, מדובר על מקרה שאתה יודע, באים למלחמה בשביל ממון, אבל יש סכנה גם לנפשות.
היות שזה כאילו לא דבר פתאומי,
אלא זה דבר שבא מתוך ידיעה מראש,
אז לפי ההלכה מגן אברהם אומר: צריך ללכת משם ולתת,
ולא, אדם צריך כאילו למסור את ממונו, ובלבד שלא יחלל את השבת.
זה מצד אחד. אבל הדעה השנייה סוברת,
שם רואים שיש מחלוקת,
יש מי שסובר שכן באמת צריך להציל. זאת אומרת שגם
אם אתה יודע שמישהו אמור לבוא למלחמה בשביל ממון, ויש סכנה גם של נפשות בתוך התגלגלות הדברים איתו, כי הוא לא יימנע מפעולה אלימה גם של הריגה, של שפיכות דמים,
אז אתה יכול כן לעמוד כנגדו מראש ולהתכונן ולהיכנס לשאלות של חילול שבת גם כן.
השיטה הזו שמרחיבה את העניין היא בוודאי
סוברת שכאילו מגיע לו להיהרג כמו שאמרתי, ומגיע לו להיהרג אנחנו רואים שזה נכון גם בשבת,
כפי שאנחנו רואים פה בסוגיה שלנו. אם הרעיון הוא להציל,
אז במצב כמו זה אולי במקום להציל תצא, אתה אין לך סכנת נפשות, תצא מהמקום.
אבל אם הרעיון הוא מצד שבא לו להיהרג וזה מותר להרוג אותו, כמו שמשמע בגמרא, שהגמרא אומרת שזה לא כמעט הרוגי בית דין וגם לא צריך לפקח עליו את הגל,
זאת אומרת, מגיע לו להיהרג, אז גם כשאתה יודע את זה מראש אתה יכול לעמוד כנגדו ולפגוע בו,
כיוון שמגיע לו להיהרג, ואפילו בשבת. זה מה שאנחנו רואים פה מהסוגיה.
זאת אומרת, העניין של בבא מחתרת,
להגדיר אותו שמגיע לו למור,
זה חידוש גם לגבי שבת, כפי שראינו,
וגם לגבי זה שזה מסביר יותר את הדבר הראשון שדיברנו עליו,
את העניין שהפטור שלו על כלים שהוא שובר,
זה אפילו כשהוא כבר הולך בחזרה,
כי אם הוא הולך כבר בחזרה, אז עכשיו הוא לא מסוכם,
אבל המגיע לו נשאר בתוקפו, ולכן אם הוא שובר את הכלים הוא נמצא תחת הכותרת של "אדם בן מוות",
גם בשלב הזה, ולכן הוא פטור על הכלים לפי השיטה הזו. והדברים כמובן עוד רחבים, ויש להרחיב, ואני תמיד אומר את הדברים על קצה המזלב,
ומי שרוצה לעיין גם לפי דף המקורות, יעיין ב"שולחן ערוך", גם ב"אורח חיים" וגם ב"חושן משפט",
דברי השח ודברי קצות החושן המסומנים פה בדף המקורות,
ויראה את הדברים בטוב טעם ודעת, זו סוגיה מאוד יפה וחשובה.
אז כל טוב ושלום שלום.
::::
::::::::::::::עעע
