שלום לכולם, אנחנו נמצאים בלימוד של הדף היומי בעיצומה של מסכת סנהדרין,
ואני רוצה היום לתת שיעור, אפשר להגיד, שיעור כללי,
בכלל על הדיינים,
הייתי אומר על הסמכות של הדיינים וסמכות של הרבנים.
כי מסכת סנהדרין עוסקת בסופו של דבר בעיקרה בעניינים שצריכים אליהם גם דיינים וגם רבנים.
מלכתחילה דיינים.
דיינים, אנחנו יודעים שדיינים הם בדרך כלל צריכים להיות סמוכים,
והם הדיינים שיכולים ומוסמכים לדון בכל דיני התורה,
בדיני ממונות,
ולא רק סתם בדיני ממונות אלא גם בדיני קנסות,
ולא רק בדיני ממונות אלא גם בדיני נפשות,
ועל זה אנחנו יודעים שצריכים דיינים סמוכים.
אז זה קודם כול דיינים. על זה יש לנו בגמרא,
אם מי שיעיין וימצא הוא יודע שהגמרא מדברת על זה בסנהדרין,
בסוף פרק ראשון, בדף י"ג עמוד ב', שם הגמרא מספרת לנו על המאמצים שעשו בדורות הראשונים לשמור על מסגרת השמיכה,
ההסמכה של הדיינים, כי דיינים סמוכים צריכים להיות דיינים שנסמכו איש מפי איש,
כמו שאנחנו גם מכירים את המושג של ההסמכה:
משה קיבל תורה מסיני ומזרה ליהושע, ישוע לזקנים, זקנים לנביאים.
זאת אומרת שמסירת התורה וכוללת את ההסמכה זה שרשרת הדורות ממשה מסיני,
והגמרא אומרת: "זכור אותו האיש לטוב", רבי יהודה בן בבא שמו, בשלב מסוים,
לאחר החורבן אפילו, עוד המשיכו במסורת השמיכה.
אבל אנחנו הרי יודעים שאחר כך, כבר מפני כל תלאות החורבן וכל הגזירות,
אז השמיכה נפסקה, ושוב, עד היום אין לנו את השמיכה.
ובכן, עניין של השמיכה בלי דיינים סמוכים,
אז מובן שחלק גדול מהדינים הנידונים במסכת סנהדרין,
בעיקר בדיני נפשות, שעליהם מדברים בכל הפרקים בכל המסכת,
עליהם אנחנו יודעים שאין לנו הדיינים המוסמכים לדון.
ובכל זאת, יש דיינים שמוסמכים לדון בדברי ממונות אחרים.
על זה אומרת הגמרא במסכת דווקא, במסכת בבא קמא.
אנחנו לומדים ממסכת בבא קמא שיש מושג שנקרא "שליחותי הוא כף דינן".
זאת אומרת שדיינים שאף-על-פי שהם אינם סמוכים יכולים לדון בעניין על-פי עיקרון שנקרא "שליחותי הוא כף דינן", כאילו הם ממלאים שליחות של הראשונים.
הראשונים שהיו סמוכים כאילו נתנו להם את הגיבוי, את הכיסוי, להמשך הדיון וליכולת לדון גם כשהם אינם סמוכים,
אלא את התקנה הזו של שליחותי עוקף דינן לא מממשים על כל הדינים, אלא רק על הדינים ההכרחיים,
אלה שיש בהם חיסרון כיס, הגמרא במסכת בבא קמא,
סימנתי אותה בדף המקורות.
המושג של שליחותי עוקף דינן זה בדבר שיש בו חיסרון כיס ובדבר שיש בו שכיחות.
כמו כן, אנחנו יודעים שיש עוד שתי הלכות שבהן אנחנו משתמשים בכלל הזה,
זה בעניין של דיינים שבאים לדון בענייני גיטין,
לפעמים לכפות את הדיינים,
לכפות את בעלי הדין, את הבעל, לתת גט. זו סמכות שצריכה לבוא מכוח דיינים סמוכים.
וגם העניין של גיור בזמן הזה,
אנחנו אומרים שצריך בית-דין,
וגם בית-דין שהוא איננו סמוך יכול הרי לגייר,
כפי שאנחנו נוהגים גם בזמן הזה,
שיש אפשרות לגייר את הגרים.
גם על זה אנחנו מסתמכים,
על העניין של "שליחותי וכף דינן",
פחות או יותר לפי דף המקורות שאנחנו מכירים מכמה פוסקים וראשונים, איך שהם מסבירים את הסמכות לגייר,
את הסמכות לכפות בגיטין וגם הסמכות בדיני ממונות בדברים מסוימים,
כפי שאמרנו, דברים שיש בהם חסרון כיס,
וגם שהם דברים שכיחים.
עכשיו, מעבר לזה,
ממילא מסורת בתי-הדין נשארה בישראל גם בזמן הזה,
ועל זה אנחנו יודעים שיש בתי-דין,
יש מושג שנקרא בתי-דין קבועים,
בכל עיר ועיר יש בתי-דין קבועים.
בתי-הדין הקבועים, יש להם מעמד מסוים שעליהם אנחנו באמת צריכים לדבר,
בעיקר כשאנחנו מתחילים ללמוד, למשל, פרק שלישי.
בפרק שלישי, במסכת סנהדרין,
כשאנחנו מתחילים ללמוד אנחנו רואים שיש שם דיון,
כאשר שניים רוצים לדון,
אחד תובע את השני, אז הוא אומר לו: בוא לבית-דין.
אז השאלה היא האם הנתבע חייב לקבל את קריאתו לבוא לבית-דין המסוים שהוא קורא לו,
או שהוא יכול להגיד לו: לא, אני לא רוצה לבית-דין הזה, אני יכול ללכת לבית-דין אחר.
שם הגמרא בדף כ"ג, בתחילת פרק שלישי,
באמת אומרת שזה אפשרי הדבר.
זאת אומרת, כשהתובע אומר: בית-דין אחד, אז הנתבע יאמר לו: אני רוצה בית-דין שני, ואז הם כאילו צריכים להסכים על בית-דין שלישי.
זה לכאורה גמרא, ואז באמת הראשונים מדברים על כך,
אם באמת זה ככה, אם זה תמיד ככה.
על זה אנחנו רואים בדברי ראשונים מסוימים,
וזה מובא ב"שולחן ערוך", ב"בר-אמ"א", ב"חושן משפט".
הוא רוצה להגיד שמה שהגמרא אומרת,
שאפשר לבחור בתי-דין או לא להסכים לבית-דין אחד,
הרי זה דווקא כאשר אין בתי-דין קבועים.
אבל כאשר יש בית-דין קבוע בעיר מצד המסגרת של כל הציבור,
אז אין אפשרות לבוא ולומר: אני לא רוצה את הבית-דין הזה. זאת אומרת, יש מעמד לבית-הדין הקבוע וגם סמכות שיש לו באמת
ויש לו באמת אפשרות לדון.
אז זה באשר לבתי-דין,
וזה העניין של מסגרת ומסורת של בתי-דין שקיימת גם בזמן הזה,
אף-על-פי שאין לנו דיינים סמוכים.
כל זה נאמר לגבי הדין,
אבל יש עניין של סמכות לגבי שאלות הלכתיות אחרות, איסור והיתר.
יש לנו באמת שאלה מעניינת לגבי איסור והיתר. אנחנו יודעים שיש רבנים ויש דיינים.
הדיינים דנים בדיני תורה, בעיקר בדינים שבין אדם לחברו,
ואילו הרבנים עונים על שאלות כאשר שואלים אותם.
אז השאלה היא מי זה שהוא תלמיד חכם שיכול להורות הלכה בשאלות של איסור והיתר,
לא בדינים, אלא בשאלות של איסור והיתר.
בעצם מסכת סנהדרין לא עוסקת בשאלות האלה,
אבל בסוגיה אחת אנחנו מוצאים את ההתייחסות אל העניין של רבנות, אפשר לקרוא לזה,
באיסור והיתר, ואת זה אנחנו מוצאים בגמרא, דווקא בתחילת פרק ראשון,
בדף ה,
בדף ה, עמוד א', אנחנו רואים שיש שם, בגמרא מובא ככה:
"אמר לי רבכי אל רבי בן אחי" בן אחי, היה לו בן אח שיורד לבבל,
יורה, אז הוא אומר לו, הוא כאילו מלווה את הבן-אח שלו שיורד לבבל,
אומר לו: יורה יורה ידין ידין, יתיר בכורות יתיר.
זאת אומרת, הוא שולח אותו,
את בן אחיו, ככה מובא פה,
הוא שולח אותו
לבבל,
אבל הוא גם מלווה אותו עם תעודת שמיכה.
זה בעצם השמיכה, זאת אומרת, יש כאן שמיכה לדיינות.
שמיכה לדיינות, זה עוד אנחנו יכולים להבין,
כיוון ששמיכה לדיינות זה בדרך כלל, כמו שאמרנו,
דיין בין אדם לחברו ומבואר פה בגמרא, בדף ה, עמוד א',
שמי שמקבל רשות,
גם יש לו גיבוי לדין שהוא דן כדיין גם במקרה שהוא יטעה שאולי יהיה פטור מלשלם, כי הדיין יכול להיות פוגע באחד מבעלי הדין,
אז הוא צריך לקבל רשות כדי להיות מגובה במקרה שהוא כאילו גורם נזק על-ידי הדין שלו.
אבל נאמר כאן גם "יורה-יורה".
יורה יורה פירושו של דבר שהוא יכול לפסוק הלכות.
ועל זה יש לנו גמרא מעניינת בהמשך בדף עמוד ב'.
הגמרא בדפי עמוד ב' שואלת, אומרת הגמרא, יש בגמרא שאלה מעניינת.
הגמרא אומרת
"אי גמיר רשות הלמה לי".
זאת אומרת, הגמרא בעצם שואלת שאלה שהיא מפתיעה.
הגמרא אומרת, אם מדובר על אדם שהוא תלמיד חכם אז אם הוא למד בשביל מה הוא צריך לקבל רשות?
מה העניין? הרי הוא יכול להורות, כיוון שהוא יודע,
הוא למד, זאת אומרת, הגמרא כאן לכאורה יוצאת מתוך נקודת הנחה שההוראה באיסור והיתר היא לא כמו ההנחה של הדיינים,
אלא הוא יכול להורות,
ומותר לו להורות בשאלות של איסור והיתר,
מכוח זה שהוא יודע. הבן-אדם תלמיד חכם, הוא למד, הוא יודע, אז הוא גם יודע להורות מה מותר ומה אסור.
אז למה צריך,
מה כאן העניין הזה של השמיכה הזאת?
זה בעצם מושג שאנחנו היום כל כך מכירים,
את המושג של שמיכה.
וכאן, לכאורה, הגמרא שואלת: מה זה?
בשביל מה אתה צריך את זה?
על זה אומרת הגמרא כאן, מספרת הגמרא: משום מעשה שהיה.
משום מעשה שהיה. והיא מספרת לנו סיפור שהיה תלמיד שנכשל בלשונו והורה הוראה שלא כראוי,
לכן אמרו שצריך לתת לו הוראה,
הסמכה ספציפית גם להורות בשאלות של איסור והיתר.
אבל צריך להבין מלכתחילה.
מלכתחילה, כשהגמרה שאלה
אם הוא למד למה צריך רשות,
אז משמע שהגמרה סוברת, כמו שאמרנו, שמלכתחילה הוא באמת לא צריך שיהיה לו רשות. אדם יכול להורות הוראה גם בלי שמיכה, דבר מעניין מאוד ומעשי מאוד.
יש לנו פה תוספות,
וכאן השיטות בראשונים מתפצלות.
התוספות, למשל, שואלים בעצם את השאלה הזאת,
תוספות בדיבור המתחיל, אי-גמיר, הכול ציינו בדף המקורות,
תוספות שואלים: לכאורה, למה שלא נגיד שבהוראת איסור והיתר הרב צריך לקבל רשות
כמו הדיין,
גם בשביל זה שאם הוא יגיד דבר על דבר המותר שהוא אסור, שהוא כאילו טועה,
שהוא לא יצטרך לשלם. למשל, לדוגמה,
אומרים התוספות:
כיוון שכבר אמרו שהוא יכול לדון, אז ממילא כבר כלול בזה שהוא גם יכול להורות. כאילו, אם הוא דיין,
אז הוא ממילא כבר גם,
ממילא בכלל הדיינות נמצאת כבר גם הרבנות.
אז ממילא לא צריך הוראה והסמכה ספציפית לעניין של איסור והיתר. זה מה שתוספות אומרים.
ככה יוצא פה בתוספות.
אז אם אנחנו לומדים טוב את התוספות,
אז מתברר לנו שלפי התוספות באמת צריך שמיכה.
אלא הגמרא שאלה למה צריך שיהיה שמיכה ספציפית על איסור והיתר, והיא איננה כלולה כבר בדיינות, וזה מה שהגמרא מסבירה.
אבל כשאנחנו נלמד בדברי הפוסקים האחרים,
והכול מצוין בדף המקורות, אנחנו נראה שזה בכלל לא פשוט.
אנחנו נראה גם בדברי הראשונים,
אני ציינתי פה בעיקר את חידושי הר"ן,
וזה מופיע בדברי הערימה בשולחן ערוך גם בחושן משפט,
וגם ב"יורה דעה",
מסומן, שוב, אני חוזר בדף המקורות,
אנחנו רואים שהרמ"א באמת סבר שגם לפי מסקנת הגמרא לא צריך בשביל הוראת איסור והיתר לקבל שמיכה,
אלא כל העניין הזה של השמיכה כאילו יוצא מתוך דבריו שאיננו נחוץ לפי ההלכה.
ואדרבה, הרי הגמרא בסופו של דבר כן שואלת,
והגמרא משיבה.
פה כנראה שצריך להסביר כי אם מישהו ילמד טוב את הגמרא
בדף ה' עמוד ב' הוא יראה שהגמרא בעצם כאילו משלבת או מקשרת
את העניין הזה של הגיבוי או השמיכה להוראת איסור והיתר בעניין הזה של כבוד הרב, כי הגמרא מביאה בהמשך שתלמיד לא יורה במקום רבו.
אז אפשר בהחלט לומר שהגמרא הבינה
שההסמכה
של באמת לא צריך הסמכה,
כי הרב יכול להורות גם בלי הסמכה.
אבל כיוון שיש עניין של כבוד הרב,
אז הרחיבו את המושג של כבוד הרב במובן הרחב ביותר,
כדי לגרום לכך שכל זמן שהרב חי,
שהוא לא יוכל להורות. זאת אומרת, הגבילו והסתמכו על עניין כבוד הרב במובן הזה שהתלמיד לא יורה לפני שהוא קיבל שמיכה מהרב.
אבל אין דין עקרוני שהרב צריך להורות דווקא על-ידי שמיכה,
ולכן אפשר בהחלט להבין את הרמ"א,
שאין הכי נמי, רק כשהרב חי, ככה מי שיעיין ברמ"א ימצא,
שרק כשהרב חי אז הוא באמת צריך לקבל רשות ממנו.
אבל אם הרב כבר הלך לעולמו,
אז אפשר להורות באיסור וביתר גם בלי שמיכה.
על זה נחלקו הפוסקים,
והמחלוקת בין הפוסקים קשורה להבנת הגמרא פה, בדף עמוד ב.
האם למעשה מסקנת הגמרא היא שבאמת אסור להורות בלי לקבל שמיכה, וככה אולי משמע מן התוספות,
לבין הדעה האחרת, שסוברת שגם לפי המסקנה אין בזה צורך באופן החלטי, רק במושגים ובמסגרת של כבוד הרב, כמו שאמרנו, על-פי הערימה.
ואלו הדברים שאנחנו יכולים ללמוד. אז יש לנו גם עניין של דיינים וההסמכה שלהם והתוקף של כוח הדין שלהם,
וגם עניין של רבנים שמורים הוראות באיסור והיתר, מהו הכוח? כי מעניין, דברי הגמרא, הרי מה בעיקר מסתמך?
והוא מביא את הנביאים הפוסקים, את הגמרא בעבודה זרה,
שמי שהגיע להוראה ולא מורה, זה בעצם דבר אפילו לא בסדר.
מי שלא יודע ומורה, זה בוודאי לא בסדר,
אבל גם מי שיודע ולא מורה זה גם לא בסדר.
וזה מה שהגמרא אומרת, שהעצומים כל הרוגיה זה אלה שיכולים להורות ולא מורים. זאת אומרת שענייני הוראה זה גם מצווה וגם חיוב,
וכאן יש לנו קצת הבדלים בשיטה לגבי ההסמכה, עד כמה היא נחוצה.
אז נישאר בזה בינתיים,
והמעיין יעיין במקורות ויוכל לראות את הדברים בהרחבה גדולה יותר.
