שלום לכולם.
היום אנחנו, שלא כדרכנו, עוזבים קצת את הדף היומי ורוצים ללמוד משהו שקשור מעניין הדיומא,
עניינים שקשורים לחג הפסח. חג הפסח, מצוותיו מרובות,
גם המצוות שלפני החג, גם המצוות שבחג עצמו,
אז אי-אפשר כמובן להקיף את כולם בשיעור אחד.
אבל נושא אחד,
אני רוצה קצת לנסות למצות אותו ולהראות אותו גם בצורה הלכתית,
שלפי דעתי בתוך ההלכה אנחנו תמיד אומרים:
יש תוכן פנימי, זה בעצם אחד החידושים שאנחנו מוצאים בדברי הרב קוק, זה צה"ל, אבל ללמוד את ההלכה ולראות אותה בפנימיותה, ויש כאן דבר מעניין, וזה נכון אולי תמיד,
וכאן במיוחד בעניין הזה של המצווה של ארבע כוסות.
אני רוצה להתרכז, אחת המצוות החשובות של ליל הסדר,
זו מצווה מדרבנן, אי-אפשר להגיד שזו מצווה מדאורייתא,
מצווה מיוחדת. בדרך כלל יהודים לא שותים
כל כך הרבה יין, יין, הפעם היחידה ששותים יין ככה בתור לשתות יין זה בפורים, שלא מזמן, אנחנו אומרים בפורים יש מצווה אפילו להשתכר,
אבל בשאר הימים להשתכר זה לא דבר כל כך מכובד,
לכן גם להיעדר בשתיית יין זה גם אולי דבר לא מצוי.
ובכל זאת, כאן אנחנו רואים שיש עניין של ארבע כוסות, זה לא פשוט.
מצוות ארבע כוסות,
אנחנו מוצאים אותה פה כדיון במסכת פסחים, כמובן.
הנושא שאנחנו מדברים עליו נדון בפרק עשירי של ערבי פסחים, ושם אנחנו מוצאים במשנה הראשונה, בדף צ"ט,
נאמר שם שלא יפחתו, שכולם חייבים בארבע כוסות,
ולא יפחתו מארבע כוסות אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, זה חידוש,
מפני שהרבה פעמים אנחנו הרי יודעים שיש ביטוי שאומר:
"עשה שבתך חול אפילו ואל תצטרך לבריות", ואילו כאן אנחנו אומרים: לא, ראוי לו לאדם שייקח אפילו מן הצדקה, ובלבד שפספס או שלא יימנע מקיום המצווה של ארבע כוסות. אז זו מצווה חשובה, כפי שאנחנו רואים. עכשיו, את המצווה החשובה הזו אנחנו רואים עליה כל מיני פרטי דינים.
אני רוצה פה להתחיל לדון בה מכמה זוויות, נראה, לפי הזמן שעומד לרשותנו,
נראה כמה אנחנו יכולים להרחיב את הדיבור.
יש לנו, למשל, גמרא בדף ק"ח עמוד ב',
בדף ק"ח עמוד ב', בפרק עשירי, כתוב שם ככה:
שטען חי, יין חי זה יין שאיננו מעולה, איננו מובחר.
היום אצלנו המושג הזה של יין חי פחות מצוי, אבל אצלהם היין חי היה מאוד מרוכז,
וממילא הוא היה דבר שלא כל כך משובח מבחינת השתייה של היין.
אז נאמר, שתי הלכות נאמרו כאן,
שטען חי ושטען בבת אחת.
שטען חי, הכוונה, אותו יין שאיננו משובח, וגם שטען בבת אחת,
שהיא כוונה שהוא לא שותה אותם לפי הסדר של הסדר,
אלא שותה בבת אחת,
ברציפות.
ועל זה נאמר שבשניהם יצא ידי חובה, אבל הגמרא מיד מסבירה שזה לא לגמרי מדויק לומר שיצאו ידי חובה.
אז כתוב שם בגמרא ככה: עומר רבא, שטען חי יצא, ידי יין יצא.
ידי חירות לא יצא,
שתן בבת אחת, ידי יין עומר רב יצא,
ידי ארבע כוסות לא יצא. יש כאן איזה מין שתי הלכות שאינן כל כך, הייתי אומר, ברורות.
ההלכה הראשונה לגבי היין החי, אז שם נאמר שידי יין יצא,
שהוא יצא ידי חובה של ארבע כוסות,
אז מסבירים פה הרשב"ם, בעיקר שהוא המפרש הראשי פה נגיד,
שבאמת ידי יין יצא,
הכוונה ששתה ארבע כוסות.
אז אומנם הוא אומר, ידי חירות לא יצאה, הוא רוצה לומר שהמצווה לא התקיימה בשלמותה, נגיד היום בלשוננו,
היא לא מהודרת,
כי לא לקחת יין מהודר, אז ממילא גם המצווה לא קיימת בהידור.
זה לגבי יין חי.
לגבי שטען בבת אחת, גם כתוב ידי יין יצא.
אז אומר הרשב"ם, ידי יין יצא, הכוונה היא שהוא שתה יין, אז זה שמחת יום טוב, יום טוב זה זמן של שמחה.
אבל ידי ארבע כוסות, הוא אומר, לא יצא, כי היא שתה ברציפות,
ואז הוא ממילא לא קיים את היין,
לא שתה אותו, לפי הסדר.
אז ממילא לא קיים מצוות ארבע כוסות.
אז
הקושי בפירוש הזה, כפי שכל מי שקצת מתבונן ושם לב, כי בשתי ההלכות כתוב בתחילה: ידי יין יצא, אבל הפרשנות שונה.
בעוד שבפעם הראשונה ידי יין יצא, הכוונה היא ידי חובת ארבע כוסות,
רק לא בהידור.
בפעם השנייה, הוא אומר "ידי יין יצא" שהכוונה היא מצוות שמחת יום טוב.
אז זה באותן המילים ברציפות כזו,
אבל עם פירושים שונים, ולכן זה באמת קשה.
ואצל הרמב"ם, אם אנחנו נלמד ונמצא, אנחנו נראה
שהוא גורס אחרת.
הרמב"ם גורס אחרת, כשהוא מדבר, כמובן הדברים נמצאים במקורות, הנמצאים פה בדף המקורות,
והרמב"ם, למשל, כשהוא מדבר על שטן בבת אחת,
הוא לא אומר: ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא, אלא הוא אומר: ידי חירות יצא,
ידי ארבע כוסות לא יצא. יש כאן פתאום משהו חדש,
גורם חדש, ידי חירות.
יוצאים ידי חובת חירות. מה זה חובת חירות שמתחדשת פה מתוך דברי הרמב"ם? ידי ארבע כוסות, הוא אומר, לא יצא,
ידי חירות יצא. אז מה זה חירות?
מושג חדש שהרמב"ם מעלה כאן כגורם שאפשר להביא אותו בחשבון כשמדובר על ארבע כוסות. זאת אומרת, יש עניין לצאת ידי חובת חירות כששותים יין לארבע כוסות,
ואת זה צריך להבין.
את העניין הזה, כשרוצים להבין, לפי דעתי אפשר להבין דרך מחלוקת שהיא אולי נמצאת בפירוש,
אבל היא לא כל כך מוכרת,
הייתי אומר.
במה אני מתכוון? אני מתכוון לדברים, יש שאלה פשוטה:
ארבע כוסות, האם באמת מצווה על כולם לשתות מארבע כוסות היין? המנהג שלנו,
שאנחנו רגילים בארבע כוסות של היין בליל הסדר,
שכולם לוקחים את היין, לכולם מוזגים כוסות,
וכולם מוזגים, כולם שותים,
שלא כמו למשל בקידוש בשבת,
שרק הבעל בית, האבא, הוא זה שמקדש על כוס היין, הוא נותן לטעום אולי למשפחה,
אבל באמת לא לכולם יש כוס יין בזמן הקידוש. בארבע כוסות זה אחרת.
אז אנחנו רגילים לעניין הזה ומבינים שככה צריך להיות.
אבל אם אנחנו נעיין למשל בתוספות בדף צד"ט עמוד ב'
בדיבור המתחיל ולא יפחתו לו,
אנחנו מוצאים שהתוספות אומרות שבעצם גם ארבע כוסות לא היה צריך שכולם ישתו את היין, אלא ארבע כוסות זה בעצם,
לפי התוספות מתברר כאן
שארבע כוסות זה כאילו ארבע פעמים קידוש,
זה הפירוש של העניין,
שלא צריכים כולם לשתות את היין,
אלא הכוונה היא שארבע כוסות, הכוונה היא שזה המקדש או בעל הסדר, העורך הסדר נגיד,
הוא זה ששותה את היין,
הוא זה שמחזיק את הכוס, ולא כולם.
בתוספות אומנם אומרים בסוף שנכון להחמיר,
שאולי כדאי שכן כולם ייקחו מכוסות, נכון להחמיר, אבל לא בתור עיקר הדין.
זאת אומרת שזה לא דבר שהוא מחויב ממש.
אז זה דעת התוספות.
לעומת זאת, דעת הרמב"ם לא ככה.
דעת הרמב"ם היא שכפי שאנחנו נוהגים, שכולם שותים מן הכוסות.
זה לא רק חיוב של עורך הסדר כמו בקידוש,
אלא זה משהו יותר מזה.
כאן צריך להבין. אז אם כן, במה הם נחלקו?
הם נחלקו בעיון, כשאנחנו מתבוננים בדבר, אז אפשר להגיד ככה,
שלפי תוספות, באמת, ארבע כוסות זה כאילו ארבע פעמים קידוש,
או לאו דווקא קידוש.
אם אנחנו יודעים שבליל הסדר יש ארבע ברכות,
יש ברכה אחת, זה של הקידוש באמת,
הברכה השנייה היא ברכת הגאולה,
שאומרים בתום החלק הראשון של המגיד,
הברכה השלישית היא ברכת המזון,
הברכה הרביעית היא ברכת השיר,
אז זה ארבע ברכות.
אז כל ברכה טעונה כוס. זאת אומרת, המושג של כוסות זה צמוד לברכות,
וזה באמת ככה בדברים הרבה. למשל, אנחנו עושים חתונה,
אז לוקחים מוזגים כוס יין, עושים ברכה של נישואין,
לוקחים כוס יין. חשיבות הברכה מתקבלת על-ידי זה שלוקחים כוס של יין. ואותו דבר בברית, לוקחים בברית, לוקחים גם כן כוס של יין.
זה לא קשור אחד לשני כל כך,
אבל הכוס של יין זה מין סוג של כיבוד וכבוד לברכה, שמצרפים לה גם ברכה של יין.
אז זה הקידוש הרגיל, אם כן גם ברכות אחרות. אז אם כן אפשר להבין שהארבע כוסות הן בעצם ארבע כוסות שמכוונות לארבע ברכות,
ואז כמו שבברכות הנזכרות וגם בקידוש לא כולם שותים, אלא רק מכבדים את הברכות על ידי הברכה,
על ידי כוס של יין,
אז ממילא גם כאן, ואין צריך לשתות, רק אחד ישתהו, שכולם ביחד ישתו כוס אחת,
לא יותר מזה. זה מה שבעצם אפשר להבין. הרמב"ם לא למד ככה.
הרמב"ם למד, ארבע כוסות זה אחרת.
ארבע כוסות, זה נכון שיש את המושג הזה של ארבע ברכות,
וזה בהחלט דבר ראוי שהברכות יהיו עם כוסות של יין,
אבל זה לא הכול.
בליל הסדר יש עניין של ביטוי של שמחה יותר מזה,
והוא מה? עצם שתיית היין.
ולכן, אם מדובר שעצם שתיית היין זה עניין של חיוב של ארבע כוסות, ממילא אנחנו יכולים להבין למה כולם שותים את היין. כי זה לא רק עניין של הברכה,
אלא זה עניין של כוסות של יין שכולם שותים,
כי זה ביטוי של שמחה, יין ישמח לבב אנוש, ושמחת היין מבטא פה את הלילה לסדר, זה לילה של שמחה לגאולה,
ממילא יש עניין לשתות יין,
ולכן כולם שותים, ולא רק עורך הסדר.
ואז ממילא, אם אני חוזר למה שדיברנו קודם, כשהרמב"ם אומר ששטען בבת אחת, ידי חירות יצא,
ידי ארבע כוסות לא יצא, עכשיו זה מובן.
מה זה? שאלנו.
מה זה נקרא ידי חירות יצא? מה פירוש שיוצאים ידי חובת חירות?
צריך להסביר לפי הרמב״ם, שהרמב״ם אומר את זה,
בזה שהוא שתה את היין, בכמות הגדולה הזו של יין בבת אחת,
אז ידי חירות הוא יצא. זאת אומרת, את אותו ערך של שתיית ארבע כוסות,
שזה עניין של יין ששותים כביטוי לשמחה,
אז הריבוי בשתיית היין מתקיים גם כשהוא שותה בבת אחת,
שלא לפי הסדר.
לפי הסדר, זה באמת, גם הרמב״ם מסכים, זה בשביל הברכות.
אבל אם אתה שותה בבת אחת, יש משהו מהמצווה שקיימת.
זה נקרא "ידי חירות יצא".
חירות זה ביטוי שמתאים לליל הסדר, שזה לילה של חירות, של גאולה, מעבדות לחירות.
אם כן מתאים כאן העניין הזה של "ידי חירות יצא",
שזה בא לידי ביטוי על ידי שתיית היין. זה הסבר, אני חושב, נכון למחלוקת שבין תוספות, כי תוספות הבינו כנראה שלא,
שהמצווה היא באמת רק עניין של כוס של ברכה.
והדברים האלה מתחברים אצלי לנושא נוסף, שגם לא כל כך מוכר,
זה עניין של כוס חמישית.
אנחנו מוצאים מחלוקת אחר כך בגמרא בדף קי"ח.
הגמרא מדברת תמיד על ארבע כוסות,
ולא יותר,
אבל בגרסת הריף וגם אצל הרמב"ם אנחנו מוצאים שמוזגים גם כוס חמישית.
כוס חמישית זה,
אנחנו יודעים שיש חמש לשונות של גאולה, לא רק ארבע לשונות של גאולה. והבאתי זה הלשון החמישית, כך אנחנו אומרים.
אצל הרמב"ם ואצל הריף הגרסה היא שיש כוס חמישית,
וכאן אנחנו רואים, אם כן, מחלוקת.
אנחנו לא רגילים כאן בעניין הזה לנהוג כמו הרמב"ם, אין לנו כוס חמישית.
אנחנו נוהגים בארבע כוסות.
שוב, איפה נקודת ההבדל? כאן ההבדל ברור לגמרי,
כי ארבע כוסות,
כפי שאמרנו, יש להן טעם רב מצד זה שהן מתואמות עם הברכות של ליל הסדר.
הכוס החמישית, אין לה ברכה, אין ברכה חמישית.
אצל הרמב"ם אומרים כוס חמישית על הלל הגדול,
הליל הגדול שאומרים, הליל הגדול זה הפרק שאנחנו אומרים גם בכל שבת: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו,
זה הפרק שנקרא הליל הגדול, ועליו אומרים כוס חמישית.
אז הנה, שימו לב, יש אצל הרמב"ם כוס נוספת שמתאימה ללשון החמישית והיא לא מתואמת עם ברכה.
אז באמת הרמב"ם, לשיטתו, זה מתאים לו,
כיוון שהוא הבין שהעניין של הכוס זה לא רק עניין של הברכה, אלא מצד ריבוי השמחה,
רבוי השמחה שיבוא לידי ביטוי על ידי שתיית היין.
אז ממילא אצלו יש גם כוס חמישית. בעניין הזה אנחנו לא סובבים כמו הרמב״ם.
אנחנו אומרים ארבע כוסות ולא מרשים לעצמנו, נגיד ככה,
לקחת כוס ככה, עוד כוס לשתות,
אפילו מעבר לארבע כוסות,
כשאין ברכה מתואמת לכוס החמישית. ואולי, זו פרשנות שלי למושג הזה של כוסו של אליהו,
כוסו של אליהו, כשאנחנו מוזגים את הכוס הזה של כוסו של אליהו,
הוא כאילו מכוון לאותה כוס חמישית,
אבל אצלנו כוסו של אליהו הוא מכוון לכוס חמישית, אבל לא שותים ממנה,
רק מוזגים.
רוצה לומר, ואני חושב שזה הסבר מאוד נכון,
שכוסו של אליהו,
פירושו של דבר, אנחנו מבטאים במזיגת הכוס הזו את האמונה בביאת המשיח ובגאולה השלמה,
שאליהו הנביא הוא המבשר שלה,
וממילא מזיגת הכוס של אליהו נמצאת כדבר שמראה שבעזרת השם,
לעתיד לבוא, כשתהיה עגולה שלמה,
תהיה שמחה שלמה,
אז כולנו נשתה כוס חמישית אפילו כשהיא בלי ברכה, כי שתיית הכוס בלי ברכה היא בעצם דבר שאם יש שמחה גדולה מתאימה אז תשתה,
אבל אם לא, יש מקום תמיד לרסן את העניין של השתייה.
אנחנו היום שותים רק ארבע כוסות,
אבל לעתיד לבוא ישתו אולי חמש כוסות,
בגלל שנשתה גם בלי ברכה, זאת אומרת, לא בלי ברכה אלא בלי קשר לברכה.
הכוס יין תהיה גם כוס ביטוי באותו רעיון של הרמב״ם.
הרמב״ם כותב את ההלכה גם כמכוונת לעתיד לעבור, כי הרמב״ם תמיד כותב את ההלכות,
לא רק לזמן שלנו, אלא לתמיד.
ולכן, העניין של כוסו של אליהו, אני חושב שזה הרעיון של כוסו של אליהו,
שעניינו ביטוי לאותה אמונה שבעזרת השם נזכה, לשמחה, גאולה שלמה, אבל לשמחה שלמה,
שיהיה אפשר, או יהיה צריך אפילו,
לתת לזה ביטוי על-ידי שתיית כוס חמישית בעזרת השם. אז אני חושב שזה רעיון נכון.
כפי שאמרתי, הוא מסביר היטב את ההלכה של ארבע כוסות והמחלוקת של השיטות ופנימיותן. יש פה אמת פנימית גדולה שהיא חשובה להבנת העניין של ארבע כוסות ושהבנת העניין של הגאולה, המעבדות לחירות, ולגאולה שלמה, בעזרת השם. חג שמח וכשר.
חג שמח וכשר.
