רואים את השיעור.
אנחנו נמצאים, כפי שכולם יודעים, בדף היומי במסכת בבא בתרא.
במסכת בבא בתרא,
הפרקים האמצעיים הם פרקים שעוסקים בענייני מקח וממכר.
פרק המוכר את הבית, פרק המוכר את הספינה,
פרק המוכר את הפירות.
אז בעצם יש הלכות מסודרות לגבי כל דבר, איך קונים אותו, מה דרכי הקנייה.
ובתוך הדברים, בפרק המוכר את הספינה,
שם אני רוצה להתרכז בעניין שהוא
גם עליו מדובר מנקודת מבט של מכירה,
אבל בכל זאת המכירה שלו היא לא כמו כל המכירות,
ואני מתכוון למכירה של שטרות.
זו באמת סוגיה שנמצאת פה בדף ע"ו בפרק המוכר את הספינה,
פרק חמישי,
והדיון הוא לגבי מכירת שטרות. מתוך כך מתפתח דיון הלכתי שהוא מאוד מעניין ומופיע ונמצא,
אני מוכרח לומר, לא רק בסוגיה הזו,
אלא העניין הזה נדון,
אגב, בסוגיות אחרות, נדון על זה בסוגיה במסכת
בבא מציאה ובמסכת כתובות,
ובהרבה סוגיות אנחנו מוצאים את הדיון הזה שקשור למכירת שטרות,
וגם בבבא בתרא, לא רק כאן בדף הענווה, אלא גם בסוף המסכת, בדף קמ"ז,
גם אנחנו מוצאים את העניין הזה של מכירת שטרות,
כי הגמרא פה, בדף ע"ו, שכאילו ממנה אנחנו באים,
היא עוסקת בדרך המכירה של השטרות, איך קונים שטרות מתוך זהב. הגמרא מביאה את הדעה
ואת המסקנה שאותיות, כפי שזה נקרא, השטרות,
אותיות נקנות רק באיימן דמזווין ליה שטרא לחברי, צריך למכתב ליה קני ובכל שיבודי.
זה דבר אחד,
ולפני זה אנחנו לומדים שצריך להיות באותיות נקנות במסירת דברי רבי.
חכמים אומרים:
בן כתב ולא מסר, בן מסר ולא כתב, לא קנה, עד שיכתוב וימסור. זאת אומרת שהקניין,
כנראה מדובר על דרכי קניינים,
אז אם מדובר על קניין של שטרות,
אז צריך להיות גם כתיבה וגם מסירה,
כי בעוד שבמיטלטלין רגילים המסירה לכאורה היא קניין טוב,
אתה מוסר מיד ליד את החפץ שעליו מדובר,
אז מסרת, מכרת, מה יותר פשוט מזה.
אבל בשטרות זה כאילו לא מספיק,
אלא צריך שגם יהיה לזה כתב נלווה,
כתב נלווה כמו איזה שטר על השטר,
שזה בעצם הדין של אותיות, וככה נפסקה גם ההלכה,
למי שיראה בהלכה, בפוסקים, רמב"ם ו"שולחן ערוך" ימצא שככה נפסקה באמת ההלכה.
הדיון שמתפתח כאן הוא באמת להבין מה טיבה של המכירה הזו ומה הבעייתיות.
הבאתיות מופת פה, אם מדובר על הגמרא פה שאנחנו נמצאים, היא נזכרת פה בתוספות בדף ע"ו עמוד ב',
בדיבור המתחיל,
קני,
מפני שהתוספות מאירים ודנים מלכתחילה כבר
על הבעיה במכירת שטרות. כי באמת כשדנים על שטרות,
אז לכאורה אתה תמיד יכול לשאול מה זה שטר,
האם שטר זה משהו ממשי?
אז בוודאי שהוא לא משהו ממשי, זה הרי רק נייר.
ועל זה, כמו שאנחנו אומרים,
אין גופו ממון.
אבל בכל זאת, האם השטר הזה, כפי שהוא מבטא משהו, בכל זאת,
מאחוריו כאילו יש משהו ממשי?
או אולי לא כלום.
וזו באמת הגישה אולי הכי פשוטה לבוא ולומר שלשטר אין שום ביטוי של ממשי,
שום דבר ממשי לא עומד מאחורי השטר.
השטר זה בעצם רק ראיה.
ניקח לדוגמה, זה עיקר השטרות שמדובר עליהן במכירה, זה שטר חוב.
אדם חייב,
ראובן חייב לשמעון כסף,
שמעון נתן לו שטר,
אז מה השטר שנמצא אצל ראובן, מה השטר הזה עושה?
השטר הזה משמש כראייה לראובן,
שבאמת שמעון חייב לו כסף.
זה בעצם המושג של שטר. אם כן, מה זה השטר?
זה ראייה.
על-ידי הראייה הזו, כשהוא מציג את הראייה בזמן הפירעון,
אז ההוא לא יכול להתחמק מהפירעון והוא צריך לשלם לו עבור מה שכתוב בשטר. אז מה זה שטר?
זה אולי ראייה.
אם זה ראייה, אז מה שייך למכור אותו,
זה אולי באמת לא כלום. אז זה לא רק שאין גופו ממון,
זה באמת לא כלום.
והיות שזה רק ראיה,
אז המכירה פה היא כאילו לא שייכת.
זו באמת הבסיס
של שיטה די מרכזית פה, בין הראשונים. נזכר פה בתוספות, אבל זה לא רק בתוספות,
נזכר בדברי הרבים הראשונים כמסוים בדף המקורות,
גם בדברי הרמב"ם.
דברי הרמב"ם, גם אנחנו מוצאים את העניין הזה שמכירת שטרות היא רק מדרבנן.
זאת אומרת שיש לנו כאן תקנה של מכירת שטרות. בעצם לא היה שייך בכלל לדבר על מכירה, כי אין פה מה למכור.
השטר בעצמו הוא לא כלום,
וצריך להבין, מה שעומד מאחורי השטר זה לכאורה החוב,
אבל החוב תמיד עבר, זה מנקודה נוספת,
שהחוב הוא גם דבר שאי-אפשר למכור אותו.
כי אם אני חייב למישהו כסף, אז אני חייב.
כבן-אדם יש עלי שעבוד גוף, זה נקרא,
שאני חייב לשלם, אבל זה לא דבר שהוא עובר לסוחר,
זה לא דבר שאפשר להעביר אותו מיד ליד.
ממילא לא השטר ולא החוב,
אז ממילא זה בעצם כלום. ובכל זאת אמרו שיש דבר כזה מכירת שטרות,
ממילא לומדים מכאן ומסבירים, הרבה מהראשונים,
שמכירת השטרות היא מכירה מדרבנן, זאת תקנה.
וכשאנחנו לומדים על זה שזה תקנה, כאילו אפשר להגיד שדברים רבים מובנים,
כי ברגע שהשטר או המכירה שלו היא רק מדרבנן,
אז גם אפשר להבין כל מיני הלכות. למשל, אנחנו יודעים,
אחת ההלכות, אולי הקשות באופן יחסי, מצד אחד אנחנו רואים שאפשר למכור שטרות,
מצד שני, אם יש מישהו שמוכר שטר,
אז לפי ההלכה המבוערת, לא דווקא בסוגיה הזו, אלא בסוגיה בקמ"ז או בסוגיות אחרות שהזכרתי אותן,
אנחנו רואים שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר הוא מחלום החול.
זאת אומרת, זה שמכר את השטר,
ראובן, שהוא היה מלווה ומכר את השטר, יכול אחר כך לבוא לשמעו ולהגיד לו: אני מוכר לך על החוב,
ואז כשהקונה ירצה לבוא ולגבות עם השטר שהוא קנה את החוב משמעון, את הכסף שרשום בשטר משמעון,
הוא יגיד לו: אין לי מה, מחלו לי על החוב.
מחלו לי כבר אין מה לדבר. זאת אומרת, המכילה הזו כאילו שומטת את הקרקע, את הבסיס
לכל מה שהקונה הזה כאילו מסתמך על המכירה.
אבל קודם כול שזה מובן, כי המכירה היא בעצם רק תקנה, והיות שהיא תקנה,
אז העובדה שלא היה פה שום דבר ממשי במכירה,
אז היחסים בין המלווה ולווה נשארו כפי שהיו,
ומתוך כך גם אפשר לדבר על מחילה.
אומנם השואל ישאל: אז זה נורא ואיום, אם הוא מוכר? הרי זה בעצם כמעט ארץ ניתנה ביד רשע, ההוא מוכר, ואחר כך הוא מוכר.
אז צריך לדעת, זה לא, אה לאף זה, ודאי שמי שעושה את זה הוא בבחינת אדם שלא הגון.
הדבר השני, כפי שמבואר במסכת הכתובות,
הקונה הזה יכול לבוא אל המוכר ולהגיד לו: שמע, אתה רימית אותי וגרמת לנזק,
לפי המבואר שם בגמרא,
הוא יוכל לדרוש תביעה ממונית שיחזיר לו את הכסף.
זאת אומרת, זה לא עניין של הפקרות, אבל ביחס
ללווה שחייב, המוכר שאתה רחוב לך ורובו חזר אומר לך לא,
אז זה מחול.
אז זו באמת דעה אחת ושיטה אחת שלוקחת את כל העניין של מכירת שטרות לגדר חלש כזה,
של מכירת שטרות שהיא מועילה רק מדרבנן.
לעומת זאת, בדברי ראשונים אחרים אנחנו רואים,
והכול מצוין בדף המקורות, המעיין נמצא,
הם למדו אחרת. הם למדו שמכירת שטרות בכל זאת זה דאורייתא.
כשאנחנו מדברים על מכירת שטרות דאורייתא, אז צריך להבין מה מכרו.
הרי אמרנו קודם שהשטר הוא לא בדיוק,
לכאורה אין גופו ממון, אבל זה גם לא כלום. צריך להגיד שכשהוא מוכר את השטר, זה כמו שהגמרא פה אומרת,
אומר לו: קני בכל שיבודה דביי.
זאת אומרת,
יש אפשרות למכור את השטר,
אז הפירוש הוא שהוא בעצם לא מוכר רק את השטר, אלא מוכר את כל השעבוד.
זו שיטה שבאמת לוקחת את העניין הזה של מכירת השטר
לפי זה שהיא לא מתייחסת אל הנייר, אלא מתייחסת אל השעבוד.
כי כידוע, שטר,
יש לו גם איזשהו מסמך שעל-פיו אפשר לגבות מנכסים משועבדים.
אנחנו יודעים שאפשר אפילו לגבות מנכסים משועבדים אצל הלקוחות של הלווה.
זאת אומרת שיש פה איזושהי זכות קניינית ממשית של שיעבוד שיש למלווה בנכסי הלווה.
וממילא כשהוא מוכר, הוא אומנם לא יכול למכור את מה שהוא חייב באופן אישי,
אבל הוא יכול למכור את השיעבוד שיש בעקבות השטר,
מכוח השטר,
מכוח ההלוואה,
יש שיעבוד,
דהיינו,
זכות,
אפשר לקרוא לה אפילו זכות קניינית,
בנכסים.
ומשום כך יש לו מה למכור, ואת זה הוא מוכר.
ככה מסבירים, בעיקר בשם רבנו תם, זה מופיע בדברי הראש במסכת כתובות,
בנימוק יוסף,
פה בבבא בתרא, ובראן גם כן בשם רבנו תם במסכת כתובות,
והם באמת למדו את זה שיש פה, כאילו, בכל חוב יש פה שני חלקים:
יש לו את החלק של שעבוד הנכסים ויש את החלק של שעבוד הגוף.
את שעבוד הגוף הוא באמת לא יכול למכור כי זה דבר אישי שלא שייך למכור אותו ולהעביר אותו,
אבל את שיעבוד הנכסים, דהיינו את זכות הקניין שיש למלווה בנכסים של הלווה,
באמת אפשר למכור. ואם אתה באמת יכול למכור את זה,
אז אחר כך יכול הקונה, יש לו עם מה לבוא ולגבות.
הוא יכול באמת לבוא ולתבוע באמת את החוב מן הלווה על סמך השטר, וזה, הם אומרים שיש לזה תוקף של דין דאורייתא,
דבר מאוד מעניין,
הוא מחודש מאוד,
אבל עדיין גם לפי שיטתם אפשר למחול על החוב,
כמו שאמרנו קודם, כי המחילה נוגעת לשיבוט הגוף.
ואם הוא מוחל, המלווה,
אז הוא מוחל על שיעבוד הגוף.
כשאין שיעבוד הגוף, אז גם שיבוט הנכסים נופל. זה כמו שאומרים,
שיבוט הנכסים הוא מונח על גבי שיבוט הגוף.
כשיש שיבוט הגוף, יש גם שיבוט נכסים. כששיבוט הגוף נופל בעקבות המחילה, למשל,
אז שיבוט הנכסים כבר גם אין לו על מה לחול.
שוב הגענו לאותו דבר, שהוא יחזור אליו ויטבע ממנו.
אבל המכירה עצמה יכולה להיות מדאורייתא.
זה באמת גדר מאוד נחודש, שמיוחס לשיטת רבנו תם,
שלפיו אנחנו נגיד שהמכירה היא באמת דאורייתא ולא רק דרבנן.
יש שמסבירים גם את העניין, זה הרייבד,
שהוא גם סובר, הרייבד שמשיג על הרמב"ם סובר שהמכירה דאורייתא,
ולמה במחילה הוא יכול למחול?
אז הוא אומר, בגלל שתמיד הלווה יכול להגיד לקונה: אני לא מכיר אותך,
לאו בעל דברי דידיאט,
ולכן הוא יכול לדחות אותו ולא לתת לו, לא להתייחס אליו.
כמובן שהשואל ישאל: אז רגע, ואם הוא לא מוכר, תמיד הוא יכול לומר את זה.
אז צריך להסביר.
השיטה הזו סוברת, וכך צריך להסביר לפי כולם,
שכאשר הוא מוכר שטר, אז זה כאילו נתן לו הרשעה, אז הוא כבר בא בשמו.
כיוון שהוא בא בשמו, אז הוא יכול לגבות מהקונה.
אבל כאשר הוא מחל,
המוכר מחל,
אז הוא בעצם ביטל את ההרשעה.
כיוון שהוא ביטל את ההרשעה, הוא לא יכול לגבות מהלווה.
כשאנחנו אומרים את השיטה הזו, בעיקר את שיטת רבנו טעם,
שמדברת ומבחינה בין שיבוט נכסים לשעבוד הגוף,
זה כמובן תלוי בזה שאומרים שעבודה דאורייתא.
אם אומרים שעבודה דאורייתא,
אז אנחנו יכולים להבין שיש ממשות בשעבוד,
שהשעבוד הוא באמת, אפשר להגיד, איך אמרנו?
זכות של קניין שיש למלווה בנכסי הלווה,
ואת הקניין הזה בנכסים של הלווה הוא יכול להעביר.
זה אם אנחנו סוברים שעבודה דורייתא.
אם אנחנו אבל סוברים, ואנחנו יודעים שזו מחלוקת שהיא בעצם מחלוקת של בבא בתרא, בסוף המסכת ממש, עם שעבודה דורייתא או שעבודה לאו דורייתא, וזה נושא שמלווה אותנו בכל פעם שדנים על הדברים האלה,
אם שעבודה לאו דורייתא,
אז לכאורה אין שעבוד נכסים שהוא יכול למכור.
כאן לכאורה השיטה הזו נתקלת בקושי,
כי לכאורה השיטה הזו תהיה מוסברת רק אם
נסביר ששעבודה דאורייתא.
ואם נאמר ששעבודה לא בדאורייתא, אז שוב אין לנו את הכוח להסביר
איך הקניין מועיל. וכאן אני רוצה להוסיף, נראה לי שיש דרך נוספת להסביר, וזה דבר מעניין,
שיש עליו סימוכים מכמה מקורות, שאני לא אפרט אותם את כולם, אבל הרעיון הוא שבניגוד למה שאמרנו בתחילת דברינו,
שהשטר הוא בעצם רק ראיה,
יש שמבינים שהשטר הוא מסמך שהוא משהו, אומנם אין גופו ממון,
זה דומה, כפי שאני רגיל להסביר, וככה אני חושב, למדתי ולמדנו הרבה,
ששטר זה כמו צ'ק.
כשאנחנו נותנים היום צ'ק לבן-אדם,
אז הצ'ק, מה זה? צ'ק זה ראייה? כשאנחנו עם צ'ק, המחאה בעברית היום.
האם זה נקרא, כשנתתי לו ראייה,
כשהוא בא לבנק עם הצ'ק שלי,
אז הפירוש הוא שהוא אומר: יש לי ראייה שהאור חייב לי? לא.
הצ'ק הוא כאילו אומר:
תיתנו לו כסף, הצ'ק אומר:
לתת כסף.
אז שטר, גם כן אפשר להסביר ששטר זה לא רק ראיה,
אלא שטר אומר, זה אומר שאתה צריך לתת לי כסף.
זה אומר שכאילו, ואת זה אנחנו רואים בהרבה מקורות,
אנחנו אומרים על שטר שהוא כגבוי,
יש ביטויים כאלה בגמרא בכמה מקומות.
כגבוי, זאת אומרת שהשטר הוא כאילו נכנס לתוך הכיס,
כאילו, של הלווה ואומר: אני תפסתי לך את הכסף שלך.
השטר כאילו תופס את הכסף. זה כמו צ'ק כזה.
אם אתה מבין שזה כמו צ'ק, אז ממילא אפשר להבין שאפשר למכור את הצ'ק הזה, כמו שאפשר להעביר צ'ק, אולי,
במושגים שלנו היום גם כן,
מיד ליד.
ואז, אם אדם מוכר את השטר,
אז המכירה מועילה מדאורייתא.
אלא מה הוא יכול למחול? למה הוא יכול למחול?
כי הצ'ק הזה מועיל רק כשיש לו כיסוי.
כשאין לו כיסוי,
אז אין מה לגבות. ככה גם זה בצ'ק, ככה זה גם בשטר.
ומתי בשטר אין כיסוי?
כאשר הוא מחל.
אם הוא מחל, זה נקרא שאין כיסוי, כאילו זה צ'ק או שטר, נקרא לזה באמת,
שטר שהוא בלי כיסוי, אי-אפשר לגבות ממנו.
זה באמת גדר שעושה הבחנה בין השטר לחוב.
השטר הוא בעצמו מסמך
בעל ערך שיש בו משמעות.
אומנם אין גופו במון כמו שהגמרא מתבטאת, כי זה באמת רק נייר,
אבל יש בו איזשהו ביטוי של חלק כזה. ואז, אם אנחנו אומרים ככה,
אנחנו יכולים להגיד שהשטר אפשר למכור אותו מדאורייתא.
זו מחלוקת, כפי שהתחלתי בתחילת דברי, מחלוקת שמאוד חשובה,
נדונת באריכות רבה על-ידי הראשונים ועל-ידי הפוסקים,
ואולי רק אם נציין, למשל נפקא-מינות מסוימות,
נפקא-מינות,
אם עובדים שזה דאורייתא, אומרים שזה רבנן.
למשל, אם אפשר למכור שטר לגוי,
אם אנחנו נגיד שמכירת השטרות היא רק מדרבנן כתקנת חכמים,
אז מי אמר שחכמים תיקנו תקנה גם כשמדובר למכור לגוי?
או לדוגמה נוספת,
אם למשל לא מדובר על שטר, זה דווקא כשהוא שטר,
אבל כאשר לפעמים יש מסמך שאדם נותן כתב ידו,
אדם המלווה, הלווה, סליחה,
נותן למלווה נייר ואומר: אני חתום מטה, מודיע ומודה שאני חייב לך כך וכך.
זה לא שטר.
שטר זה רק כשהוא נכתב כדין,
כאשר יש לו באמת עדים חתומים, זה נקרא שטר על פי הגדרה הלכתית,
באמת כמו צ'ק,
כמו צ'ק שיש עליו כללים, אם הוא כתוב לא נכון,
אז ידחו אותו,
גם שטר, אם הוא כתוב לא נכון, ידחו אותו.
אז השטר הוא שטר רק כאשר מתקיים בו באמת הגדר הזה, ולכן אם זה כתב ידו,
כתב ידו זה לא בדיוק שטר,
זה באמת רק ראיה.
אז אם אני אומר שגדר המכירה
ומכוח התקנה של חכמים שתיקנו שאפשר למכור, אז מי שסובר שזו תקנה,
אז כמו שתיקנו בשטר, תיקנו גם אולי בכתב ידו.
אבל מי שסובר שהמכירה היא מכירה ממשית,
איך אמרנו, מכוח השיעבוד,
או מכוח זה שהשטר יש לו ערך עצמי בכל זאת בתור מסמך
שיש בו כאילו כיסוי של כסף,
אז זה דווקא כשהוא מתקיים בו באמת, דווקא כשהוא שטר ממש.
אבל כשהוא לא שטר,
כשהוא למשל רק כתוב בכתב ידו,
אז נייר כזה אי-אפשר להעביר מיד ליד, כי מי שסובר שהמכירה היא מדורייתא זה רק אם מתקיים בה תנאים של מכירת שטרות כפשוטה.
אבל אם השטר הוא לא שטר אלא רק נייר,
אז באמת אי-אפשר להעביר אותו והוא יגיד לו: הלווה, יגיד לו: אני לא מכיר אותך.
זאת אומרת שהנושא הזה יש לו גם נפקא מינות הלכתיות, עוד בהרבה הזדמנויות אחרות בסוגיות אחרות,
ואנחנו כדרכנו נאמר את הדברים כפי שאמרנו בקיצור, והלומד ילמד גם ממה שישמע, ממה שיראה עוד,
גם בדף המקורות נוספו דברים שבהם אפשר ללמוד ולהחכימו, זו סוגיה מאוד חשובה,
ואידך זיל גמור.
שלום שלום.
