לימוד עיוני עד כמה שאפשר באחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על-פי ההלכה ברורה,
ואנחנו נמצאים,
כידוע, בעיצומה של מסכת בבא בתרא.
בחרתי היום לדבר על נושא
שכתוב פה בסוגיות,
אבל הוא נוגע להרבה סוגיות אחרות
שקשורות לענייני דיני ממונות ולבבות כולם,
שזה בעצם הסוגיות שאנחנו לומדים כרגע.
הנושא הוא "דינא דמלכותא דינא".
זה נושא שנזכר מפעם לפעם.
אני רוצה לעמוד,
אפשר לומר, על הדין הזה, אבל על הגדרים שבו,
כי מתברר ש"דינא דמלכותא דינא" כשאומרים את זה, אומרים את זה באופן כללי,
אבל באמת יש בזה גדרים כמו בדברים אחרים,
כי אנחנו מוצאים כל מיני מצבים שבהם אנחנו אולי נגיד שלא יהיה דינא דמלכותא דינא,
או שמצב אחד כן ומצב אחד לא,
וממילא זה גם תלוי בטעמים של העניין.
והסוגיה שלנו פה, בבבא בתרא, בדף נ"ד עמוד ב',
היא אחת הסוגיות שאפשר לומר מרכזיות
שנוגעות בעניין הזה, ואנחנו ננסה לעמוד על כמה דברים שנובעים וקשורים
ליסודות של הסוגיה פה,
בעיקר ממה שכותב הרשב"ם פה בסוגיה.
ופה בגמרא, בדף נ"ד, שזה עדיין פרק שלישי,
שאני מבקש עוד לעסוק בו בפרק הזה.
אז הגמרא אומרת שם: "עומר רב יהודה, עומר שמואל,
נכסה עובדי כוכבים הרי הם כמדבר,
כל המחזיק בהם זכה בהם". זה מין הלכה שיוצאת מצב משונה כזה,
שהגוי כאילו מוכר קרקע,
ומבחינתו הוא כבר הסתלק מן הבעלות על הקרקע הזו,
וישראל לא קונה, אומרת הגמרא, רק כאשר הוא מקבל את השטר. יש כאן איזה מין מצב ביניים: ההוא כבר ויתר והוא עוד לא קיבל,
ואז יוצא שאם יבוא מישהו וכאילו יחטוף,
זה כמובן לא דבר ראוי, כמו שהרשב"ם אומר, זה דבר לא הגון,
אבל אם הוא עושה את זה פורמלית,
זה יכול להיות מצב מוזר שהקונה בסופו של דבר לא יצליח לממש את העסקה,
ומישהו אחר כאילו יחטוף לו במצב הזה.
זה הנושא של הגמרא, אבל הגמרא אומרת שכל זה נכון אם הולכים כאילו לפי הדין,
הדין
של דין תורה דווקא, כשאנחנו יודעים שגוי
מוכר בכסף,
וישראל לא קונה מבחינת גמירות דעת בקרקעות עד שיש לו את השטר.
אבל כשיש דינא דמלכותא דינא, הגמרא אומרת,
דינא דמלכותא דינא, או מלכה אמר, כאשר כנראה שככה זה באמת היה,
שהמלך אמר לא לקנאה רע אלא באיגרתא,
שגם המלך לא אמר שיקנה אלא באיגרתא דווקא על ידי נתינת השטר,
אז זה משנה שוב את המצב,
מפני שאז שוב הגוי גמור לא מסתלק מן המקח,
אלא רק כשנותן את השטר, וממילא אין מצב ביניים כפי שדובר עליו.
זה הנושא של הגמרא שם, כאשר מבחינתנו
זה לא הנושא העיקרי. הנושא העיקרי הוא באמת שהגמרא אומרת שאם יש דינת המלכות עדינא,
אז נוהגים לפי הכלל של דין המלכות.
וכאן יש לנו את דברי הרשב"ם.
הרשב"ם פה בסוגיה הזו מסביר לנו מה זה דינת המלכות עדינא.
הוא אומר:
כל מיסים וארנוניות
ומנהגות של משפטי מלכים
שרגילים להנהיג במלכותם,
דינם הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו,
ואי לכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.
זאת אומרת, הרשב"א מסביר לנו: דינא זה מלכות הדינא, הכלל הזה הוא כלל ידוע, אז הוא אומר מה עניינו של הדבר?
שהמלך קובע חוקים,
ואיך הוא אומר? כל בני המלכות מקבלים עליהם את הדינים האלה מרצונם.
וזה היסוד החשוב שהתכוונתי בדברי הראשונים לומר שהרשב"ם הזה הוא יסוד גדול בדינא דמנחותא דינא,
כיוון שכשאנחנו לומדים את זה, יש לנו אולי שלוש סוגיות בש"ס,
שלוש סוגיות, כמדומה לי,
שהעניין הזה נזכר בגמרא כנושא.
זה נזכר במסכת נדרים בדף כ"ח,
זה נזכר במסכת גיטין בדף י' וכאן בבבא בתרא בדף נ"ד.
ולמשל, בגמרא במסכת נדרים בדף כ"ח,
שם לא מדברים על משהו כמו כאן,
אלא מדברים על החובה לשלם מיסים למלך.
מתברר שם שיש חובה,
כיוון שהמלך קובע שצריך לשלם מסים,
אז זה דבר שהוא מחויב,
ויכול להיות שלפי זה מי שלא משלם הוא גם כמו איזה גוזגזלן של המלך של המדינה בזה שהוא לא משלם. אז זה הנושא במסכת נדרים.
סוגיה נוספת היא סוגיה במסכת גיטין.
במסכת גיטין אנחנו מוצאים בדף י' את המשנה שעוסקת בשטרות העולות בערכאות,
שטרות שעולות בערכאות, זאת אומרת שהעדים שחתומים עליהם הם עדים גויים.
בדרך כלל אנחנו יודעים ששטרות שצריך שיהיה להם תוקף,
צריכים להיות חתומים עליהם עדים כשרים, והם עדים יהודים מישראל,
אבל עדים גויים הם פסולים לעדות, וממילא לכאורה השטר צריך להיות פסול.
יש שם דיון בגמרא לגבי שטרות של מתנה.
מתברר שם ככה: לגבי גיטין,
אז זה ברור שאם העדים החתומים הם גויים זה בוודאי שהגט לא טוב, כי גט זה דבר שהוא אפשר לומר דתי,
וכיוון שהוא דתי הוא ודאי שהולך לפי כללי הדין בתורה,
וכשהעדים הם פסולים אז בוודאי שהגט פסול.
אבל לגבי שטרות של מתנה,
כאן אנחנו רואים שם בגמרא,
מי שיעיין בגמרא שם בגיטין יראה שיש שם שני תירוצים,
שתי שיטות, שזה שני תירוצים,
וממילא אנחנו רואים כמין מחלוקת לגבי הדין שהוא קשור לדינא דמלכותא דינא.
כי אומנם העדים הם פסולים מבחינת הדין של תורה,
אבל מבחינת דין המלכות השטרות האלה הם נכתבים עם העדים הגויים האלה בצורה שמתאימה לחוקי המלכות באותו זמן או באותו מקום.
אז ממילא יכול להיות שיחול כאן הכלל שדינא דמלכותא דינא,
ושם בגמרא באמת יש על זה,
אפשר לומר, שתי דעות,
דעה אחת אומרת שבאמת דינא דמלכותא דינא, ודעה אחת אומרת שלא אומרים דינא דמלכותא דינא.
זאת אומרת, האם השטר מתנה שחתומים עליו עדים של גויים,
שחותמים על השטר לפי הכללים הנהוגים במלכות,
האם השטר הזה כשר או פסול?
זאת אומרת, הנה, יש לנו שלוש סוגיות.
הסוגיה שלנו, בבבא בתרא,
שעוסקת בקניין של ישראל שקונה מהגוי,
האם הולכים לפי הכללים של המלכות,
שהגוי גם לא מוכר את הקרקע,
אלא רק כאשר הוא נותן שטר,
הסוגיה במסכת גיטים, שמדובר על שטרי מתנה, כפי שאמרנו,
והסוגיה בנדרים, שעוסקת לגבי חיוב של תשלום מסים למלכות.
כל הדברים האלה,
זה לכאורה נושא כללי של דינא דמלכותא דינא,
ובכל זאת, אם נתבונן, אנחנו נראה שיש כאן הבדל, גם הבדל בטעמים,
וזהו הדבר המעניין.
מפורסמים בעיקר הדברים שמובאים במסכת נדרים,
נמסכת נדרים עם דברי הר"ן.
הר"ן שם בנדרים, כשהוא מסביר את העניין של דינא דמלכותא דינא, הוא מסביר לנו למה דינא דמלכותא דינא,
אז הוא מסביר בגלל שהמלך הוא האדונים של הארץ,
הוא בעל הבית, אז כיוון שהוא בעל הבית צריך לשמוע מה שהוא אומר.
כל מה שבעל הבית אומר לך, עשה,
אז ממילא גם צריך לשמוע בקולו ביחס לתשלום של מסים.
ולפי זה הר"ן מסיק מסקנה שגם מוכרת להרבה, שדינא דמלכותא דינא לא יהיה אלא במלכות של גויים,
כי רק אצל הגויים אפשר יהיה לומר שהמלך של הגויים הוא הבעלים האדונים של הארץ.
אבל בישראל, הוא אומר, המלך הוא לא בעלים של הארץ. ארץ ישראל לא שייכת למלך,
אפילו לא למלך שהוא דוד המלך,
אלא זה שייך לכל ישראל.
אז ממילא הכלל הזה של דינא דמלכותא דינא לא יחול
אצל מלך ישראל.
לפי הער"ן הזה,
אז באיזשהו מקום אפשר לומר שכמעט בכל המדינות היום,
בשום מקום לא יהיה דינא דמלכותא דינא,
בגלל שזה לא רק אצל ישראל, לא יהיה, מפני שהשיטה הזו של המלך, שהוא אדוני הארץ,
שהדינים שלו צריכים להיות מקובלים מצד דינא דמלכותא דינא,
זה לא שייך היום בשום מקום בעולם, במקומות שפועלות בעיקר בשיטה דמוקרטית,
זה לא שייך בכלל לקבל דבר כזה, כי אף אחד הוא לא בעלים של הארץ, אף אחד לא מתיימר לומר שהוא הבעלים של הארץ. לפי הר"ן,
העניין של דינן מלכותא דינן כמעט אין לו משמעות ותוקף בשום דבר בזמן הזה.
לא כך, מהצד השני זה דברי הרשב"א בסוגיה שלנו, שקראנו אותם בתחילה. הרשב"א מסביר אחרת מאר"ן.
הרשב"א מסביר שהסיבה של דינן מלכותא דינן זה קבלת הציבור.
הציבור מקבל, הציבור בדרך כלל,
כל ציבור,
הוא לא אוהב אנרכיה,
הוא לא מעוניין באנרכיה, הוא מעוניין בסדרי שלטון מתוקנים,
ולכן הוא מראש מקבל על עצמו את החוקים של המדינה,
כי ככה הוא מעוניין שעל ידי זה יש סדר, והחברה בכל אופן יכולה להחזיק מעמד ולהתנהל כראוי.
אז הטעם לפי הרשב"ם שדין על מלכות הדין הזה לא בגלל שהמלך הוא אדוני הארץ,
אלא בגלל שהציבור מקבל את זה.
ואז ממילא, אם אומרים ככה,
זה כבר ברור לנו שזה יהיה שייך היום, כי באמת בשיטות הדמוקרטיות בוודאי שהציבור מקבל,
ואין הבדל בין ישראל לבין הגויים,
מפני שגם בארץ ישראל, גם בארץ ישראל רוצים שהחברה תתנהל, או המסגרת, הניהול של המדינה יהיה בצורה תקינה. לכן גם בארץ ישראל יש הסכמה ורצון לקבל את דין המלכות או את דין הממשלה,
אם הולכים לפי סברת הרשב"ם.
אני בדף המקורות,
אני מראה פה את דברי החתם סופר בחושן משפט,
בשאלות ותשובות שלו, בסימן מ"ד,
שהוא בעצם אומר חידוש מעניין,
שהר"ן לא חולק על הרשב"ם לגמרי.
הוא אומר, הר"ן חולק על הרשב"ם רק בסוגיה של מסים,
בגלל שמסים אנשים לא רוצים לשלם.
אז כיוון שאנשים לא רוצים לשלם, אז אי-אפשר לחייב, אלא רק בגלל הסברה שהמלך הוא אדוני הארץ.
אבל כאשר מדובר לא על מסים,
אלא על חוקים שבאים להסדיר את סדרי החברה,
על כגון זה,
אומר החת"ם סופר, הר"ן מסכים לרשב"ם.
יוצא שאם היום אנחנו נגיד שבאמת כולם מקבלים גם את העניין הזה של המסים,
אז ממילא אפשר יהיה להגיד "דינא דמלכותא דינא" לפי כולם גם על מסים, כי היום מבינים שצריכים מסים בשביל לארגן את סדרי השלטון.
מעבר לכך, וזה דבר מעניין,
אחרי שאנחנו אומרים,
או שבאמת רוצים לומר,
ש"דינא דמלכותא דינא" יפעל לפי הרעיון הזה שאנחנו מוצאים מדברי הרשב"ם,
שמקבלים עליהם את העניין,
ומקבלים עליהם ממילא גם לגבי מיסים או לגבי הכול.
תשאל השאלה, עד כמה הסמכות, מה ההיקף של דינא דמלכותא דינא
מבחינת ההתנגשות האפשרית בין דין המלכות לבין דין תורה.
וציינתי מקודם למשל את הדוגמה של גיטין.
בגט אין שאלה, כי דינא דמלכותא דינא זה בכל מקרה לא יועיל אלא רק לדיני ממונות.
אבל כשמדובר על גט שעניינו עניין של איסור
בדברים שקשורים לדברים שבענייני אישות בדיני תורה,
זה פשוט שאנחנו לא נאמר דינא דמלכותא דינא, ולכן הגט שחתומים עליו,
גויים, שהוא כתוב לפי כללי המלכות,
זה ברור שלא מועיל.
אבל כשמדובר על שטר מתנה,
כאן אנחנו ציינתי מקודם את המחלוקת במסכת גיטין,
אם שטר מתנה שהוא נוגע לעניינים ממוניים,
האם הוא יחול לפי כללי המלכות או לא,
וזה בעצם יהיה תלוי עכשיו,
כיוון שלפי דין תורה זה ממש לא מועיל,
אז אם לפי דין תורה זה לא מועיל, האם אנחנו נאמר ששטר כזה יועיל מצד דינא דה מלכותא כנגד דין תורה?
זו באמת שאלה מאוד חשובה.
ושוב, נחזור אל הסוגיה שלנו בבבא בתרא.
הסוגיה שלנו בבבא בתרא אומרת בפירוש שדין המלכות מועיל כנגד דין תורה,
ולכן הקניין של הגוי לא יחול רק כאשר הוא ייתן שטר
מכוח דין המלכות ולא מכוח דין תורה.
זאת אומרת שהגמרא שלנו כאילו אומרת דבר ודאי על מה שהגמרא בגיטין אולי אומרת דעה לכאן ולכאן.
אז ההסבר הפשוט להבדל הזה,
שיהיה מקום לומר קודם כל כדבר אחד
סביר מאוד,
שמה שהגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שדין המלכות מועיל גם כנגד דין תורה בעניינים האלה,
זה בגלל שמדובר על בעיה שבין ישראל לגוי.
כשמדובר בעניינים שנוגעים בין ישראל לגוי, בעניינים המוניים ביניהם,
כאן בוודאי סביר יותר שדין המלכות יחול,
אף על פי שלפי דין התורה המקורי, זה לא ככה, כשמדובר במלכות שיש לה חוקים משלה,
שמקבלים את זה שזה באמת דבר פשוט.
אבל כאשר מדובר בין אדם לחברו, בין שני יהודים,
כאן באמת יש בראשונים שבאמת אומרים.
להגיד דינא דמלכותא דינא כנגד דין תורה,
זה סביר אולי כשמדובר בעסקים עם גוי,
אבל כשמדובר בין אדם לחברו יש לך דין תורה, יש לך דין תורה, לך לדין תורה, אל תסתמך על דין המלכות, זו באמת שאלה מאוד מעניינת.
האם בין אדם לחברו אנחנו באמת נאמר
שיגבר הכוח של דין המלכות יותר מאשר דין תורה?
זו באמת מחלוקת בדברי הראשונים,
כאשר אנחנו בעצם מוצאים על כך
דיבורים בעיקר בדברי ערימה בשולחן ערוך.
אני ציינתי את זה בדף המקורות, בשני מקומות, ערימה. ערימה הוא די עקבי בעניין הזה, והוא מחליט
שבעניינים הממוניים האלה, הנוגעים לקניינים
ולדברים מסוג זה,
שם באמת נאמר שהכוח של דין המלכות גובר על דין תורה,
גם כשמדובר בדברים שבין אדם לחברו, דהיינו בין שני יהודים בני ישראל, ולאו דווקא בין ישראל לגוי. זה מה שאומר ערימה.
אשך במקום אחד באמת כאילו טוען כנגדו שזה לא יכול להיות,
אז ביטלת כאילו כל דיני תורה,
זה מה שאומר כאילו אשך,
אבל בדברי אשך עצמו יש מקום אחד שאומר ככה, יש מקום אחר שאומר ככה,
ונראה שהוא בעצמו,
יש אצלו התלבטות לגבי השאלה הזו, שהוא צריך לעיין טוב ולהבין
למה במקום אחד, בסימן ע"ג לפי דף המקורות,
הש"ח חולק על הרמ"א מכל וכול,
לעומת הלכה אחרת בשנ"ו בחושן משפט,
שם הוא כאילו מסכים לו, וזה דבר שצריך תלמוד.
זאת אומרת, הנושא של דין המלכות עדינא
שמבוסס על קבלת הציבור שהוא מעוניין בדיני המלכות, שזה, כפי שהסברנו, הטעם לקבלת דין המלכות אפילו כנגד דין,
אפילו אולי כנגד דין תורה,
צריך בסופו של דבר בירור הדין,
וזה באמת אחד מהגדרים העדיניים שצריך לבדוק, מתי דינת המלכותא גובר או מתי לא.
אולי יתבררו הדברים בהבנת ההבדלים בין הרמ"א לבין הש"ח,
כפי שמצוין בדף המקורות, אבל על זה באמת צריך עוד לעיין היטב
וללמוד עוד ולנסות להגדיר ולהבין,
כאשר תמיד אנחנו אומרים שכל המוסיף,
הרי זה משובח.
נישאר בזה בינתיים, וכל טוב.
וושלום שלום שלום ושלום שלום
