שלום. אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו, אבל היום לא לפי הסדר,
כיוון שבכל אופן אנחנו נמצאים בערב ראש השנה ובערב של חודש תשרי, עם כל הימים הנוראים וימי החג הממשמשים ובאים.
ולכן חשבתי לנכון לדבר על הסוגיה הנוגעת באמת לראש השנה וגם לסוכות, ומה הצד השווה שבראש השנה הוא בסוכות.
הצד השווה שבהם, שגם ראש השנה וגם סוכות
הם חלים השנה בשבת,
וכיוון שהם חלים בשבת אנחנו מוצאים שדווקא המצוות החשובות,
כמו מצוות שופר בראש השנה, אנחנו
לא מקיימים ביום הראשון של ראש השנה.
כמו כן, גם מצוות הלולב של סוכות,
דווקא ביום הראשון, שבזמן שהמצווה היא אפילו מן התורה, כידוע,
גם כן אנחנו לא מקיימים,
וזה דבר משותף לראש השנה ולסוכות של השנה הזו, תש"ע,
הבא עלינו לטובה.
על כך אני רוצה לדבר בדרך הלימוד, לפי הסוגיות שאנחנו מכירים בעניין הזה.
אז מה שנוגע באמת קודם כול לראש השנה, שאנחנו קרובים לראש השנה במיוחד,
אנחנו יודעים שזה פרק רביעי בראש השנה,
בהנסכת ראש השנה, בדף כ"ט עמוד ב',
נאמר כאן במשנה: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת,
במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה.
זאת אומרת שקודם כול, ובכן, הנקודה הראשונה שבמקדש שהיה קיים,
או במקדש שיהיה קיים, ככה צריך באמת לומר,
אז תוקעים גם במקדש, גם בשבת,
אבל במדינה, בשאר חלקי הארץ,
לא תוקעים בשבת, כפי שאנחנו יודעים.
אמנם יש כאן את גדר מה שנאמר פה במשנה, מי שחרב בית המקדש,
הבקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין.
זאת אומרת, כדי להשאיר זכר למקדש, רבן יוחנן בן זכאי, אחת מהתקנות שלו היו שיתקעו בכל מקום שיש בו בית דין.
זאת אומרת שהוא לא רצה לבטל לגמרי את העניין הזה של תקיעת השופר שיש במקדש ואפילו בשב"כ.
אבל כפי שאנחנו יודעים,
אצלנו היום אנחנו גם את התקנה הזו לא מקיימים.
והסיבה היא שאומנם באמת היה אחד מגדולי העולם, עריף,
סבר שגם בזמן הזה אפשר יהיה לתקוע במקום שיש בו בית-דין,
אבל גברה דעתם של החולקים עליו,
שאמרו שזה רק בבית-הדין הגדול או בבית-דין סמוך,
וממילא בתי-הדינים שלנו, שאין לנו בתי-דינים בדרגה כזו, ברמה כזו,
לא בית-הדין הגדול כפי שהיה בסנהדרין וגם לא בית-דין סמוך,
ממילא מבחינתנו אנחנו כבר לא מקיימים גם אפילו את התקיעה לפי התקנה של רבי יוחנן בן זכאי.
אבל מה שאני רוצה ללמוד ולעיין ולהבין זה באמת את ההבדל בין המקדש למדינה מבחינת הדין המקורי, כפי שהמשנה אומרת, שבמקדש תוקעים ובמדינה לא תוקעים.
אז על זה באמת מה שחשוב לומר, צריך ללמוד קודם כל את הגמרא. למה באמת במדינה לא תוקעים?
הרי השאלה היא שאלה גדולה.
הרי מצוות עשה מן התורה יש לתקוע בשופר, אז איך זה שאנחנו לא תוקעים בשבת?
אז הגמרא בעצמה מביאה בהתחלה את הדרשה שאני חושב שהיא די מוכרת.
אנחנו מכירים את זה גם מן התפילה,
בגלל שבראש השנה שחל להיות בשבת אנחנו אומרים בתפילה, ותיתן לה' את יום הזיכרון הזה,
ראש השנה בימי חול יום תרועה יהיה לכם, ואילו כשחל בשבת אנחנו אומרים יום זיכרון תרועה.
המקור לזה זה מן הגמרא הזו.
כי הגמרא פה, כשהיא שואלת את השאלה למה לא תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת,
אומרת בהתחלה שכתוב, פסוק אחד אומר יום תרועה, פסוק שני אומר יום זיכרון תרועה, ומזה רוצה הגמרא ללמוד שפעמים שתוקעים,
פעמים שלא תוקעים. מתי לא תוקעים?
שזה בשבת, ואז יוצא שזה רק זיכרון תרועה,
ולא שזה תרועה בעצמה.
והגמרא בעצמה אבל שואלת,
הגמרא לא כל כך מקבלת שדרשה כזו מספיקה,
או באמת מלמדת שלא תוקעים בשופר בשבת, ולכן הגמרא מוסיפה ואומרת אחר כך שהסיבה שלא תוקעים בשופר זו מן הגזירה, גם כן המוכרת לנו,
הגמרא אומרת גזירה דה רבה,
הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין בתקיעת שופר,
גזירה שמא יטלנו בידו,
וילך יצא אל הבקי ללמוד ויעברנו ד' אמות ברשות הרבים.
זאת אומרת שהגמרא בסופו של דבר אומרת שהסיבה שלא תוקעים בשופר
זה בגלל הגזירה שמא יטלטל את השופר 400 ברשות הרבים,
מסיבה זו או אחרת, ומסיימת: "עיינו תמא דלולב ועיינו תמא דמגילה".
זאת אומרת, גם במגילת אסתר בפורים, שזה עכשיו לא העניין הקרוב לנו,
גם לא תוקעים בפורים שחל להיות בשבת, אם חל בשבת בכל אופן,
ובסוכות שחל להיות בשבת לא נוטלים את הלולב, כי זה מה שאומרת הגמרא: "עיינו תמא דשופר, עיינו תמא דסוכה".
עכשיו, מה שבאמת הגמרא פה מביאה בהתחלה את הדרשה הזו של תרועה וזיכרון תרועה,
בירושלמי זה נראה שזו דרשה שנשארת למסקנה.
זאת אומרת שהירושלמי כן מקבל את הדרשה הזו כדרשה שנשארת בתור סיבה עיקרית לכך שלא תוקעים בשופר בשבת.
הוא מסביר את העניין הזה על פי הפסוקים האלה.
כאן, מה שנשאר לנו כאן ללמוד, הרבה דברים צריך ללמוד,
אבל מה שאנחנו צריכים להבין,
כאן שני דברים צריכים להבין. א', האם באמת זה כל כך מובן מאליו,
שבגלל גזירה שמא יטלטל ארבע אמות,
זו סיבה מספקת בשביל לבטל את המצווה,
מצוות עשה מן התורה?
אז זה מצד אחד,
לפי מה אני לומד את הגמרא פה,
שזו סיבה לבטל את המצווה בכל המקומות, כפי שאנחנו יודעים.
מצד שני, אם ככה, למה במקדש כן תוקעים? ומה זה העניין של התקיעה?
ומה זה העניין של התקיעה במקדש?
מה עניינה?
בסופו של דבר, אם אנחנו אומרים שלא תוקעים, אז מה זה העניין של התקיעה במקדש?
ובמקביל צריך לבדוק מה הדין באמת של הלולב.
לולב, לכאורה, הגמרא אומרת, היינו תמא דשופר, היינו תמא דלולב.
אבל המעיין בסוגיה במסכת סוכה,
שזה גם בפרק רביעי,
אבל בדף מ"ב, מ"ג, מ"ד,
שמה מי שיעיין בסוגיה שם,
יראה שההבנה של הגמרא שם היא לא אותו דבר.
אומנם הטעם הזה שלא יטלטל דלת אמות מובא שם בגמרא בקשר לעובדה שלא יטול לולב בשבת,
אבל בגמרא משמע שם די במפורש שזה לא סיבה מספקת לבטל את המצווה מן התורה ביום הראשון של החג.
זה בעצם מה שיוצא שם.
ואז, כי אם לומדים שם את הגמרא, מתברר ככה,
מתברר שלכאורה בזמן שבית המקדש קיים,
אז כן נוטלים לולב גם ביום הראשון.
נוטלים לולב גם ביום הראשון,
ולא רק במקדש אלא בכל מקום.
אז מה הסיבה שלא נוטלים בלולב בזמן הזה כשאין בית המקדש?
הגמרא אומרת שהסיבה היא בגלל שיהיה רוב המקומות, דהיינו בחוץ לארץ ובמקום שנוהגים יום תובשני,
זה נקרא שיש ספק על החג, האם זה בכלל חג שיש לו תוקף מבחינת הדין,
כי יש ספק עדי יומא.
אז אומרת הגמרא, בגלל שאנחנו לא יודעים בוודאות על היום שהוא יום חג,
לכן בשבת הגזירה תופסת ומונעת את קיום המצווה של הלולב.
יוצא שאיפה הגזירה הזו תופסת?
רק בגלל שלא יודעים בוודאות שזה חג. אומנם אם כן קשה,
אז למה באמת ביום הראשון של החג,
למה באמת במקום שכן, אז למה באמת אנחנו לא נוטלים את הלולב היום בשום מקום?
אז הגמרא בעצמה אומרת: היות שבחוץ לארץ לא לוקחים לולב, אז גם בארץ ישראל לא לוקחים לולב. זאת אומרת, הטעם האיסופי שלא נוטלים לולב ביום הראשון זה לא בגלל שהגזירה לבדה מועילה לבטל את הנצווה מדאורייתא,
אלא היא באה בגלל שבחוץ לארץ, כיוון שזה נחשב לספק,
שם הגזירה תופסת,
אז ממילא גם אמרו שבארץ ישראל לא יתלו לולב,
כמו שרש"י מסביר את זה,
איך זה נקרא? שלא יהיה כמו לא תתגודדו.
דהיינו שלא תיראה התורה כשתי תורות, שאלה נוטלים לולב ואלה לא נוטלים לולב. לכן אמרו שכולם לא נוטלים לולב. אז מה למדנו מכאן?
למדנו מכאן שמלכתחילה אנחנו אומרים שהעניין הזה של הגזרה שלא ייטלטל ארבעה אמות, היא לא מספיק חזקה לבטל את המצווה של הדאורייתא של הלולב.
אם כן, אני חוזר בחזרה אל השופר.
למה בשופר לא נאמר שתוקעים בשופר בכל זאת כיוון שזו מצווה מדאורייתא?
ולמה אני חושב שהגזירה הזו באמת היא כאילו הגזירה הזו כן מועילה לבטל את המצווה?
למעשה, התוספות כאן בתחילת פרק רביעי בראש השנה שואלים את השאלה הזו,
אבל אני חושב שאפשר פה לתרץ בתירוץ פשוט,
כמו שבעצם כבר רמזנו לכך.
מלכתחילה יש פה דרשה.
הדרשה אומרת יום תרועה ויום זיכרון תרועה.
אז אומנם הדרשה כשלעצמה לא מספיקה לאסור את התקיעה,
אבל היא גורמת לכך שהיא מחלישה את החיוב בשבת,
כאילו בשבת אין חיוב גמור של תקיעה,
ואז הגזירה מתלבשת עליה כאילו ומשלימה אותה וגורמת לכך שבאמת יהיה אסור לתקוע. זאת אומרת, וכאן יהיה ההבדל בין שופר ללולב.
בשופר יש פסוק באיזו מידה.
כפי שאמרנו, בירושלמי הפסוק גם נשאר לבדו בלי הטעם של הגזירה.
זה בשופר.
אבל בלולב אין פסוק שאומר שבשבת אין דין לולב.
יוצא שלגבי לולב אנחנו מדברים רק על פי הגזירה.
לכן באמת מבורר שם שהגזירה לבדה לא מספיקה למנוע את קיום המצווה, אלא רק בגלל חוץ לארץ, כמו שאמרנו קודם.
אבל לגבי שופר אנחנו רואים שהגזירה לבדה כן מועילה,
אז הגזירה לבדה, מדוע היא כן מועילה? כי יש ברקע הפסוק: יום תרועה וזיכרון תרועה.
זה מה שכאן יוצא כדבר הבדל ראשון ופשוט, פשוט לא כל כך,
אבל ההבדל בין שופר, דהיינו בין ראש השנה שחל להיות בשבת,
לבין סוכות, חג הסוכות שחל בשבת.
אבל עד כאן לגבי מה שאנחנו נוהגים או לא נוהגים.
מעבר לזה, צריך להבין,
ובמקדש, מה הדין באמת במקדש?
במקדש לגבי שופר אנחנו אומרים שאף על פי שהגזירה היא כל כך חזקה,
אנחנו אומרים שבכל זאת במקדש כן יש עניין של תקיעת שופר אפילו בשבת,
ככה אנחנו רואים מעיקר הדין,
ואנחנו לא חוששים בכלל לגזירה הזו.
אז למה אנחנו לא חוששים לגזירה?
צריך להבין שבשופר,
כך אני חושב, צריך להסביר,
שבשופר המצווה, השופר במקדש זה לא אותה מצווה של השופר במדינה,
או נגיד בצורה אחרת.
בשופר יש שתי מצוות:
יש מצווה לשמוע קול שופר, וזו באמת המצווה שמצווים אנחנו קול יחיד ויחיד,
שנשמע קול שופר כדי להתעורר בתשובה, שזה בא לעורר אותנו בתשובה. זו מצווה מצד אחד,
אבל יש את המצווה לתקוע. המצווה לתקוע היא מצווה בעלת ערך בפני עצמו.
מצווה לשמוע ויש מצווה לתקוע, לתקוע זה כמו איזה מין ביטוי של תפילה, כשתוקעים התקיעה נחשבת לתפילה שיש לה כוח גדול כלפי שמיא שעם ישראל תוקע בשופר כמו שאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא שומע תרועת עמו ישראל ברחמים ואת התקיעה הזו זו מצוות התקיעה מתקיימת אם כן במיוחד במקדש במקום המרכזי הזה שבמקדש כמצווה בפני עצמה
כך אני חושב שצריך לפרט, וזה בעצם התוספות מסבירים,
איך התוספות מסבירים?
שתוקעים בשופר במקדש בשבת כדי שיעלה זיכרונם של ישראל לפני המקום.
זאת אומרת, יש כאן איזה מין גדר נוסף ומחודש.
בשביל הגדר הזה לא צריכים לתקוע בכל מקום,
אלא תוקעים במקדש,
בעוד שהגדר של השמיעה, לגביו אנחנו אומרים, פה מספיק לנו זיכרון תרועה,
ואנחנו יכולים, בגלל הגזירה,
לקיים את ה... לא לקיים, כאילו,
את המצווה של שופר בשבת.
זה מה שנוגע לשופר בשבת במדינה ושופר במקדש.
לגבי הלולב זה דין קצת שונה.
למה?
אם אמרנו שלגבי השופר
זו מצווה ציבורית,
ואפשר להבין שהתקיעה שעושים במקדש היא תקיעת חיוב הציבור,
שהציבור מקיים את המצווה של התקיעה על ידי אותה תקיעה שתוקעים במקום המקדש.
זה רעיון, בסדר,
בהחלט אפשר להסביר את זה ככה.
אבל לגבי לולב, לולב זה לא מצווה ציבורית.
הלולב זה מצווה פרטית.
כי בסופו של דבר גם במקדש,
מה עשו במקדש?
במקדש גם כן, כל אחד ואחד שהיה במקדש בא עם לולבו
ונטל את הלולב שלו.
זאת אומרת שבמקדש אין לנו מצווה ציבורית,
אלא יש לנו מצווה פרטית.
עכשיו,
כשנעיין בדבר אנחנו באמת נמצא פה הערה נוספת ומעניינת מאוד.
אמרנו מקודם לגבי הלולב,
אמרנו לגבי הלולב שהלולב כן ניטל בשבת ביום הראשון,
כיוון שהמצווה היא מן התורה בכל העולם,
ולכן נוטלים את הלולב לא רק במקדש,
אלא נוטלים אותו בכל מקום. ואיך אמרנו מקודם?
רק בזמן הזה, או בזמן שיש בחוץ לארץ מקום שנוהגים יום טוב שני של גלויות, כאילו ספק לגבי היום,
אמרנו שלא נוטלים את הלולב גם במקום שאין ספק,
כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות.
זה הסבר שמפורש בגמרא.
אבל אילולא הסברה הזו היינו אומרים שנוטלים את הלולב
בכל מקום.
אז הסברנו למה? בגלל שהמצווה היא מן התורה.
יש מצווה מן התורה ליטול לולב, ואין כוח, אמרנו, לגזירה לבטל את המצווה.
ולכן היו נוטלים או נוטלים ביום הראשון בזמן שאפשר ואין
מקום של ספק.
זה ביום הראשון.
ומה באשר לשאר הימים?
שער הימים, במה שנוגע לגבולים, למדינה,
שם אנחנו בעצם
לא הולכים בכלל בכיוון הזה.
כי בשאר הימים,
הרי אין מצווה מדאורייתא בגבולין, בכל מקום, ליטול את הלולב. אנחנו יודעים שהמצווה דאורייתא היא בלאו הכי רק ביום הראשון.
יוצא שבשאר הימים,
מה שאנחנו נוטלים היום לולב זה מצווה מדרבנן.
אם זה מצווה מדרבנן,
אז ממילא זה מובן שהגזירה יכולה למנוע אותה. זאת אומרת, כאן זה יותר פשוט.
אמרנו שלגזירה,
שמא ייטלטל 400,
אין כוח כנגד מצווה דאורייתא,
אבל יש לה כוח כנגד מצווה מדרבנן.
לכן בשאר הימים הגזירה באמת כאילו חזקה יותר וגורמת לכך שאנחנו לא נוטלים לולב בשאר הימים, הכוונה בשאר ימי החג,
ביום של שבת.
זה כאילו דין פשוט, אבל מה באשר למקדש?
כאן חוזרת השאלה, וזה דבר מאוד מעניין.
הרי אנחנו כאילו אומרים שבמקדש אין מקום ל...
במקדש כן נוטלים, ביום הראשון זה פשוט.
ובשאר הימים, הרי במקדש יש מצווה גם בשאר הימים ליטול עולב. המצווה של שאר הימים,
ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים,
זה אומר שיש מצווה ליטול עולב במקום המקדש,
כל שבעת הימים.
אז פה דבר שצריך להבין, כי הדין הוא שגם במקדש לא נוטלים את הלולב בשבת,
אם זה לא ביום הראשון. רק ביום הראשון,
כשזה מצווה, בגבולים.
אבל כשזה מצווה רק במקדש, לא נוטלים.
נשאלת השאלה, הרי אמרנו שאם זה מצווה מדאורייתא,
אז אין כוח לגזרה לבטל את המצווה.
זו באמת שאלה שצריך, אם כן, להסביר אותה.
אז למה באמת במקדש לא נוטלים לולב בשאר הימים, אף על פי שזו מצווה מדאורייתא?
לעניין הזה, לי נראה להסביר שהמצווה של הלולב במקדש היא מצווה שונה מאשר המצווה שנעשית במדינה.
לעומת המצווה שבמדינה,
שהיא מצווה ליטול את הלולב ותו לא,
הרי במקדש יש מצווה לא רק ליטול את הלולב, אלא להחזיק את הלולב.
וזה אנחנו רואים במנהגם של אנשי ירושלים,
כתוב שהיו נוהגים ללכת כל היום עם הלולב. מה זה העניין ללכת כל היום עם הלולב?
המצווה הראשונית היא ליטול את הלולב וצריך להסביר את זה אבל לא כאן המקום,
אלא יש מצווה להחזיק את הלולב בבית המקדש כאילו לשמוח עם הלולב. יוצא שכיוון שהמצווה היא להחזיק את הלולב במשך כל הזמן אז כאן הגזרה היא יותר חזקה זה מה שנראה לדין פשוט.
אם אדם, המצווה שלו במקדש היא להחזיק את הלולב כל הזמן,
אז החשש שמא יטלטל ארבעה אמות הוא חשש הרבה יותר מוחשי,
הרבה יותר בעייתי,
שהוא בסופו של דבר ימצא את עצמו מטלטל.
לכן הוא עושה שבמקדש גם כן בשאר הימים גזרו, כי כל המצווה היא מצווה כזו שהגזרה היא עליה חזקה.
ביום הראשון שהמצווה היא,
כמו בכל המדינה,
יש מצווה ליטול את הלולב, ליטול וגמרנו, נוטלים וגמרנו.
אז לא צריך לבטל את המצווה,
על ידי הגזרה אבל בשאר הימים אף על פי שהמצווה מדורא הייתה במקדש בכל זאת הגזרה ביטלה אותה.
זהו הדבר שנראה לי פה להסביר את העניין של ראש השנה שחל להיות בשבת וסוכות שחל להיות בשבת על הדינים המיוחדים. אנחנו לעצמנו כרגע לא נוטלים את הלולב לא בסוכות ביום הראשון ולא בראש השנה לא תוקים בשופר כיוון שאין לנו באמת את המקדש אבל הרעיון הוא באמת רעיון גדול אם חוזרים בחזרה אל השופר כסיכום עכשיו לפני ראש השנה
אנחנו עם השופר, יש לנו גם זיכרון תרועה.
זיכרון תרועה פירושו של דבר שיעלה זיכרונם של ישראל
לפני המקום, וזוהי תפילתנו,
בעזרת השם שבאמת תעלה תפילתנו לפני המקום, ונזכה לשנה טובה וכתיבה וחתימה טובה. יכל טוב ושלום שלום.
::::::::::
::::::::::::
