שלום, אנחנו היום ממשיכים בשיעור שלנו, בשיעורים, בסדרת השיעורים שלנו, גם עכשיו לפי הקצב
של הדף היומי שמתקדם במסכת בבא בתרא,
בפרק ראשון בינתיים.
ואף אנחנו בפרק הזה רוצים לדבר על סוגיה שנמצאת בדף י"ב ודף י"ג,
שבעצם היא סוגיה שנוגעת פה ביסוד חשוב שקשור למשנה הראשונה גם כן,
של המסכת,
שכזכור המשנה מתחילה בזה שהשותפים שרצו לחלוק, רצו לחצות,
רצו לחצות, זאת אומרת, רצו לעשות מחיצה,
ושם דובר על כך ששותפים באמת, וזו בעצם מסקנת הגמרא וגם מסקנת ההלכה,
ששותפים יכולים לקוף אחד את השני לחלק את המקום המשותף, את החצר המשותפת, את הרכוש המשותף,
יכולים לקוף אחד את השני.
וזה באמת דבר שצריך גם אותו ללמוד, והוא מופיע פה כמה פעמים, גם בדף ג' היה לנו את העניין הזה, אבל פה זה בצורה יותר מודגשת בדף הזה שציינתי עכשיו,
הנושא של דרכי החלוקה בשותפות.
כי העובדה היא שאחד יכול לקוף את השני לחלוק
כאשר יש בחצר כדי חלוקה,
זו הלכה שנראית די ברורה ומוסכמת,
אבל אי-אפשר לומר שהיא כל כך מובנת מאליה.
וזה בעצם מחייב אותנו לעיין בדבר,
איך זה באמת עובד, העניין הזה שאחד כופה את השני. הרי אחד לא רוצה ואחד כן רוצה,
אז איך הוא יכול לכופה?
מה גורם לכך?
מה כוח הכפייה שלו?
אז כאן בעצם נראה לי שאפשר למצוא בתוך הסוגיות מקום לשאלה איך נעשית החלוקה באמת. וזה קשור בכלל לאופי של שותפות בכלל, איך מתייחסים לשותפות.
האם שותפות זה נקרא שלכל אחד יש, אנחנו אוהבים, הרבה פעמים את החקירות האלה, מזכירים מפעם לפעם,
האם זה נקרא שלכל אחד יש חצי, רק לא יודעים איפה החצי הזה נמצא,
או שיש לכל אחד חצי בכל גרגיר וגרגיר?
זאת אומרת, בעצם הכול שלו,
אלא הם שותפים ביחד ממש על כל דבר ודבר.
ומהי נפקא מינה?
נפקא מינה היא, האם כשחולקים זה נעשה כפעולה מאליה?
דהיינו, זו פעולה שלא דורשת קניין,
או שזו פעולה שדורשת קניין.
פשוט ככה אני חושב שצריך להסביר את הדיון הזה או את צדדי השאלה.
האם כשאני רוצה לחלוק, אז אני בעצם מחליט באופן חד-צדדי שאני חולק,
ואז אני כאילו מושך אלי את כל החצי שיש לי? הרי סוף-סוף אני בעלים בכול.
אז אם אני בעלים בכול, אז אני מושך את מה שיש לי,
וממילא אתה תישאר עם החצי השני ואני אשאר עם החצי,
וזה יהיה הפירוש של הכפייה לחלוקה.
זאת אומרת שהכפייה נעשית באופן חד-צדדי,
או אולי לא.
אי-אפשר.
אחרי הכול זה בעצם שייך אולי לא. אז איך אתה יכול עקוף ולמשוך? אתה לא יכול למשוך באופן חד-צדדי.
אלא מה? צריכים לעשות קניין. שהוא יקנה לך את החלק שיש לו באותה מחצית שאתה כעת רוצה למשוך,
אז צריך לעשות קניין.
אם מדובר על קניין שצריך לעשות, זאת אומרת, הדבר צריך לעשות
לכאורה מתוך הסכמה הדדית.
מתוך הסכמה הדדית, אז זה כבר אי-אפשר לכפות. אנחנו אמרנו שאפשר לכפות,
אז איך אפשר לכפות? הרי הוא צריך כאילו להסכים לעשות קניין. קניין אי-אפשר לעשות עם אדם, לעשות קניין בין אדם לחברו, על כל דבר שעושים קניין,
אי-אפשר לעשות בלי הסכמה.
לכן, לכאורה זה דורש הסכמה.
אז איך אנחנו אומרים שכופים אותו?
על הצד הזה צריך לומר שהכפייה היא תקנת חכמים.
באמת מצד האמת הוא לא יכול לעקוף אותו, הוא לא יכול למשוך באופן חד-צדדי את החלק שיש לו בשותפות,
אלא רק על-ידי הסכמה שההוא יעשה איתו קניין.
כדי שההוא יעשה קניין, ההוא יגיד: אני לא רוצה לעשות קניין.
אבל חכמים תיקנו שכופים אותו לעשות קניין. זה בא מכוח הכפייה של חכמים
ולא מכוח העניין בעצמו.
וזה דבר שאנחנו יכולים לראות ולדון פה בסוגיות האלה שאמרנו פה.
יש כאן, למשל, בגמרא,
בדף י"ב, עמוד ב', קודם כול,
דיון בגמרא לגבי,
איך זה נקרא?
בגמרא,
תרי ארתא תרי נגרי,
זאת אומרת, או תרי,
תרי, בסופו של דבר יש,
תרי ארתא, אחת נגרה,
נתרתי אחת נגרה, זאת אומרת, מדובר על שתי שדות
שנמצאות אפילו במקום אחד, ממש לפי כל הנתונים,
כי באופן רגיל,
כשמדברים על חלוקה,
אז אומרים: יש כאן בכל זאת צורך לפקח, שלא יצא שהוא לוקח יותר ממה שמגיע לו, ולפעמים זה עניין לא רק של כמות, אלא עניין גם של איכות, של סוג החלק שהוא לוקח. לפעמים אותו חלק שהוא לוקח הוא חלק יותר משובח, אם מדובר בשדה, שזה מקום יותר פורה,
שהוא יותר קרוב לנהר באופן כזה שאפשר להגיע להשקעה ביותר קלות, אבל לפעמים זה ברור לכולם,
ברור לכולם שזה אותו דבר,
ששני השדות נמצאות ממש-ממש באותם תנאים.
ואז לכאורה הם שוטפים בשתי שדות.
יבוא אחד ויאמר:
אני רוצה אבל כל שדה לחלוק בחצי שלו,
כל שדה בפני עצמו.
והשני אומר: לא, מה פתאום, אתה סתם עושה דבר בעייתי.
יותר פשוט שנחלק את השדה ואני אשדה.
זה כאן הדיון בגמרא, שהגמרא אומרת על זה,
שכופין על מידת סדום,
לא נותנים לאחד לקחת,
לבוא ולדרוש שהוא ייקח חצי בכל שדה, ויפצלו את השדות בצורה אולי אפילו מפריעה ולא נוחה.
כי השני אומר לו, מה פתאום? הגמרא אומרת על כך שכופין על מידת סדום.
זאת אומרת שכופין על מידת סדום,
שבאמת כופים אותו שהחלוקה תהיה הגיונית,
שאחד ייקח שדה אחד והשני ייקח שדה שני, ולא שיחלקו כל חלקה וחלקה לשדה.
ואז על זה מדברים הראשונים.
כאן אנחנו בתוך, מבין השיטין, בדברי הראשונים אנחנו רואים, הראש מביא, וזה מובא בדף המקורות שלנו,
הראש מביא את דברי רבנו יונה.
בא רבנו יונה ואומר,
מתוך מה שכתוב פה בגמרא,
שהוא לא יכול לדרוש את החלוקה בצורה כזו שהיא תהיה בכל שדה ושדה,
אלא דורשים ועושים שיהיה חלוקה הגיונית של שדה מול שדה.
אבל הגמרא אומרת שככה עושים בגלל שכופים על מידת סדום.
זאת אומרת שזה כבר נימוק
נוסף שמכריח לעשות את החלוקה בצורה הגיונית.
אבל אולי זה, משהו שהוא באמת היה יכול לקחת,
לדרוש, לעשות באופן חד-צדדי,
לקחת חצי של שדה בכל שדה ושדה, לקחת בכל שדה, לחלק אותו לחצי, לחצי, בכל שדה, בכל יחידה משותפת אפשר היה לעשות את זה.
זה מה שרבינו יונה אומר.
רבנו יונה אומר שלומדים כאן מהגמרא שהחלוקה מלכתחילה היא כן חלוקה כזו שיכול לחלק כל יחידה ויחידה לחצי, וזה דבר מעניין. אלא מה, שמה? שרק בגלל מידת סדום אומרים לו שלא.
אז כאן נשאלת השאלה, מה זה עיקר הדין? עיקר הדין, רבנו יונה אומר,
שעיקר הדין זה שבאמת אפשר לחלוק כל שדה ושדה,
והגמרא אומרת שזה מידת סדום.
אז מה, הדין המקורי זה סדום? האם אנחנו יכולים להגיד שהדין המקורי, עיקר הדין הוא קשור למידת סדום?
איך אנחנו מבינים דבר כזה?
אבל אם אנחנו מסבירים את מה שאמרנו,
שהחלוקה היא משהו חד-צדדי, זאת אומרת, החלוקה היא דבר שמובנת מאליה,
זה לא איזושהי תקנה,
אלא זה דבר שאני מחלק, החלטתי לחלוק מספיק, לא רוצה להיות שותף שלך,
אז אני לוקח בכל שדה את החצי שלו, וזה באמת דבר שאני עושה אותו באופן חד-צדדי,
אני לא זקוק להסכמה של השותף ואני עושה את זה.
אלא מה? מונעים ממנו לעשות את זה מטענה של מידת סדום.
זאת אומרת שרבנו יונה סובר שהחלוקה המקורית היא איננה קשורה לתקנה,
אלא היא חלוקה שנעשית באופן חד-צדדי אפילו אם היא היתה אולי נחשבת למידת סדום.
אלא אנחנו מונעים ממנו את הדבר הזה, וזה בסדר.
חכמים מתערבים, לא רוצים שיהיה מידת סדום.
כופים אותו שהחלוקה תהיה יותר נוחה.
בדברי ראשונים אחרים אנחנו לא רואים את הסברה הזו. תוספות, למשל, אומרים: האם יכול להיות שמי שירצה לחלוק ל-20 חלקים, נאמר שיחלקו?
האם זה דבר הגיוני, דבר כזה, אומרים התוספות?
זאת אומרת, התוספות, אם אנחנו ננסה להבין מה יש כאן ביניהן,
אז אני חושב שמה שצריך לומר,
שבעוד שרבנו יונה סובר שהחלוקה נעשית באופן חד-צדדי, כמו שהסברנו,
הרי תוספות סוברים שהחלוקה לא יכולה להיות באופן חד-צדדי. זאת אומרת, כדי שתהיה חלוקה,
אז צריך תמיד הסכמה,
ואם הם אינם כמעט שצריך הסכמה, אז אי-אפשר לכפות.
אם אי-אפשר לכפות, צריך לומר שיש תקנה. זאת אומרת שהתקנה היא ביסוד הדבר, היא לא באה רק לתת שלב נוסף,
היא ביסוד הדבר,
ולכן החלוקה לא יכולה להיות באופן חד-צדדי שהוא מושך חצי מכל דבר,
אלא מלכתחילה הוא
חייב להיות סמוך על שולחנם של חכמים שאמרו שהחלוקה צריכה להיות בצורה מסודרת, שלא תהיה בדרך של מידת סדום.
זאת אומרת,
אם אני צריך כאן לראות את ה... בראשונים,
נדמה לי שיש כאן בהחלט מקום להבין
את ההבנה של החלוקה, האם החלוקה צריכה להיות מלכתחילה רק על ידי תקנה והסכמה,
או שיש בה גם איזושהי יכולת פנימית מצד עצמה.
עכשיו, איפה אנחנו יכולים להתקדם עם העניין הזה?
כשהגמרא, בהמשך, בדף י"ג,
אנחנו מגלים פה את המחלוקת של גודו איגוד.
מה זה גודו איגוד? הגמרא אומרת,
אין בהם כדי לזה וכדי לזה מהו.
אנחנו אומרים שמתי אפשר לחלוק שדה או כל רכוש משותף כאשר אפשר לחלוק אותו.
זאת אומרת, יש בו כדי חלוקה. אם חולקים,
יש לזה חלק סביר, ובזה יש חלק סביר, אבל יש הרבה דברים שאי-אפשר לחלוק אותם. אפילו בעלי-חיים,
אי-אפשר לחתוך אותם במספריים,
את בעלי-החיים. אז שואלת הגמרא: אז מה עושים אם רוצים שותפים לחלוק ברכוש שהוא איננו ניתן לחלוקה פיזית פשוטה?
פתאום יש מחלוקת פה.
רב יהודה אומר אי דינא דה גודו אגוד,
רב נחמן אמר ליה דינא דה גודו אגוד.
מה זה גודו אגוד? מי שלומד יודע.
גודו אגוד זאת אומרת שיש מחלוקת האם אחד יכול לומר לשני שמע נא אנחנו שותפים אני לא רוצה יותר את השותפות או שאתה תקנה ממני או שאני אקנה ממך ואז ממילא הוא כופה אותו להסכים או שהוא קונה או שהשני קונה.
וזה מחלוקת בגמרא אם יש דינא דה גודו אגוד או אין דינא דה גודו אגוד. מה המחלוקת פה בעצם?
הרב יהודה אומר שיש דינא דגוד דאגוד,
ואילו רבי נחמן אומר שאין דינא דגוד דאגוד. מה, במה הם נחלקו? למה יש פה בכלל מחלוקת?
ממה נובעת המחלוקת הזו?
אז אני רגיל להסביר שהמחלוקת נובעת בדרך שהתחלנו בה. הרי
ברור לנו ששותפים יכולים אחד את השני לחלוק.
לקו"ף, לחלוק.
אז עכשיו השאלה, מה היא עניין כפיית החלוקה?
אם כפיית החלוקה שמקובלת בדבר שיש בו כדי חלוקה
היא דבר
שנובע מכוח השותפות,
שבאופן חד-צדדי כל אחד יכול פתאום למשוך את החלק שלו,
אז ממילא זה לא תקנה.
כוח הכפייה הוא דבר טבעי בשותפות.
ממילא, אם ככה,
זה באמת רק אם אתה מושך את החלק שלך ומשאיר לשני את החלק שלו.
אבל אם
אתה רוצה גוד או אגוד, מה פתאום, זה לא חלוקה.
אז אתה לא יכול לעשות גוד או אגוד.
השני שסובר שאידינא דה גוד או אגוד,
אולי סובר שממילא כל החלוקה שאחד יכול לעקוף את השני היא לא מובנת מאליה,
אלא מה זה תקנה?
אז אם זו תקנה שאמרו שאחד יכול לעקוף את השני לחלוק,
אז ממילא זה גם אפשר לומר שהוא יכול לעקוף אחד את השני,
כאשר אי אפשר לחלוק לעשות גוד או איגוד.
ואני רוצה פה דבר מאוד מעניין, זאת אומרת,
מי שסובר שהחלוקה שזה הדבר הראשוני, היסודי,
הבסיסי במסכת הזו, שיש
הסכמה שאחד יכול לקוף את השני לחלוק,
זה ממילא מכוח תקנה,
אז ממילא אם זה מכוח תקנה,
אז אפשר להבין שהתקנה היא גם לאו דווקא בצורה אחת,
יש צורות אחרות לתקנה.
איזו צורה נוספת?
שתהיה תקנה לעשות חלוקה על ידי גודל הארגון. זה גם צורה של חלוקה, כאילו אחד יהיה לו את החפץ, השני יהיה את הכסף.
זה גם צורה של חלוקה.
אבל אם אנחנו אומרים
שהחלוקה המקורית,
הבסיסית,
היא לא שייכת לתקנה, אלא היא באמת דבר שנובע מכוח דבר טבעי בשותפות, שכל אחד יכול למשוך את החלק שלו.
זה כאילו דבר שמובן מאליו.
אז לא שמענו שחכמים תיקנו שאפשר,
לא שמענו שחכמים תיקנו שאפשר לקוף אחד את השני,
להפסיד את החלק שלו ברכוש שלו.
זה שלי, ואני לא רוצה לוותר עליו.
אז גם גודו איגוד, אתה בעצם כופה עליי להסתלק מהרכוש שלי.
מי אמר שיש לך את הזכות הזו? לא מצאנו שיש תקנה כזו.
והיות שלא מצאנו שיש תקנה כזו, אז הוא אומר באמת: ליה דינא דה גודו אגוד.
כי מה שנאמר שיש דין חלוקה זה לא בגלל תקנה.
ככה בהחלט אפשר להסביר את המחלוקת הזו של גודו אגוד.
לפי זה, אם אנחנו באמת סוברים,
לפי ההלכה, ההלכה היא שכן אומרים גודו אגוד,
זה ממילא אומר שהחלוקה היא יותר גדר,
מלכתחילה כל חלוקה היא עניין של תקנה.
אז כשם שתיקנו שיכול לחלוק באופן פיזי,
ככה יכולים לחלוק גם בדרך של גוד או אגוד.
אולי זה מה שבעצם מופיע. מעבר לכך, יש פה למשל בגמרא אחר כך דיון נוסף,
למשל חלוקת ימים.
חלוקת ימים זה נושא שנדון פה בסוגיה בהמשך.
הגמרא אומרת שהשאלה אם יש חלוקת ימים.
חלוקת ימים זה גם כן מין סוג של חלוקה,
ואז השאלה אם באמת זה דרך שבאמת אפשר לחלוק בצורה כזו. שוב,
אם יכול לקוף אחד את השני לחלוק.
באמת, אם אני אומר שהחלוקה הרגילה היא תקנה,
אז זה לא אומר שחלוקת ימים, דהיינו שיהיה לי יום אחד את זה ויום אחד את זה,
שתהיה תקנה גם מקבילה גם לעניין הזה.
לעומת זאת, אם אתה אומר שחלוקת ימים,
שחלוקה רגילה היא חלוקה שבאה מכוח
הזכות הטבעית של כל אחד למשוך את חלקו,
אז כמו שהוא יכול למשוך את חלקו על ידי זה שהוא חותך במספריים,
כך הוא יכול למשוך את חלקו ולומר, אני עובד יום אחד ואתה יום אחד.
אלו דברים שאנחנו מוצאים פה בעיקר בחידושי הרשב"א בסוגיה שהוא לומד פה את העניין הזה,
מביא פה שבמקביל לדיון אם יש גוד או אגוד,
יש פה גם מחלוקת אם יש חלוקת ימים או אין חלוקת ימים,
והדברים האלה ידועים וקצת ארוכים ואני אשאר בזה כי הדברים הם לא קלים והלומד ילמד, כדאי שילמד גם את הרשב"א וגם את קצות החושן המצוין פה בדף המקורות.
שלום, שלום.
:::
