שלום, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על הדף היומי,
אבל במסגרת הלימוד הזו, כיוון שבמסכת גיטין עסקינן,
אז חשבתי היום,
זה גם התקופה של הימים של ימי בין המצרים, ימים של תשעת הימים, ימים שאנחנו בהם זוכרים ומתאבלים על חורבן בית המקדש וכל הדינים הנובעים מזה,
אז חשבתי לקחת דווקא סוגיה ממסכת גיטין,
שיש לה קשר לעניין הזה.
כוונתי לסוגיה שנמצאת בפרק ראשון,
בפרק ראשון בגמרא, במסכת גיטין, יש לנו שם,
בדרכו של תלמוד עוברים מנושאים ולא רק מנושא אחד.
אז יש לנו גם דיון על נושא שקשור לעניין הזה.
זה כפי שכתוב בגמרא, בדף ז', עמוד א', "שולח למר עוקבא, זמרא מנלן דאסור", זאת אומרת, מאיפה אנחנו יודעים שאסור לשיר,
שאסור לשיר,
ורש"י מסביר שאיסור לשיר הכוונה היא באמת,
איך אומר רש"י, שזה עניין של זכר לחורבן, ככה זה באמת נראה,
כי באמת זה הפירוש של הפסוקים שאומרים פה.
כתוב: "זמרה מנא לן דאסיר שרטט וכתב לו את הפסוק מהושע: אל תשמח ישראל על גיל בעמים".
ואז הגמרא שואלת: "ולי ישלח לו מאחה".
יש פסוק אחר אצל הנביא ישעיהו: "בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשוטיו" כאילו יש עוד פסוק, אומרת הגמרא: "אמא היא אב ואמינא אנימי לזמרה דמאנה אבל דפומא שר היא כמשמאלן" זאת אומרת, הגמרא אומרת שמפסוק אחד אם היו לומדים הייתי אומר שהאיסור הוא דווקא מנגינה עם כלים, עם כלי נגינה אבל לשיר עם הפה, רק בפה לשיר כפי ששרי
על זה אני לא הייתי יודע מה הפסוק הראשון,
הייתי מצמצם את הלימוד רק לנגינה בכלי.
לכן בא הפסוק השני, וממנו אני גם מוסיף איסור,
שהאיסור כולל גם איסור של שירה בפה.
אז זה בעצם הגמרא כפי שהיא כאן.
ומה שיש לנו קודם כול לומר על-פי הגמרא הזו,
כי באמת, קודם כול זה נראה איסור די חמור ודי מגביל,
וגם מן הראוי לבדוק מה מקיימים מהדבר הזה ואיך הדברים מתקיימים הלכה למעשה.
כי הדיון כאן הוא לא נאמר דווקא על ימי בין המצרים או על ימים של תשעת הימים. פה הדין הזה בגמרא הוא דין כללי,
כפי שנראה, של זכר לחורבן.
והעניין הוא כזה,
שאם לומדים את הגמרא כפשוטה אפשר להבין שהאיסור
הוא אמנם כולל גם נגינה בכלי וגם זמרה עשירה בפה,
אבל דווקא בבית-המשתה.
דהיינו, רק כשמלווה עם שתיית יין, ככה אפשר להבין את זה.
וממילא אפשר ללמוד דרך של קולה,
שאם באמת לא שרים עם כלי או בפה בבית-משתה עם יין, כמו ששותים יין עם זה, ככה, והכוונה היא, כפי שאנחנו מייד נראה, לא בחתונות,
שזה סעודות מצווה,
ויש מצווה לשמוח ולשיר לכבוד שמחת חתן וכלה, אלא הכוונה סתם ככה, נכנסים מתוך שתיית יין או שיכר, יש בזה איזו אווירה של שירה וזמרה שעליה מדובר כאן בעיקר.
אז אם ככה, אפשר להגיד שזה איסור שאפשר לראות אותו בעירבון מוגבל, ככה הייתי אומר.
אבל אם אנחנו נלמד את הרמב"ם אנחנו נראה בדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא אומר ככה.
אצל הרמב"ם משמע כשהוא כותב את הדברים כפי שמצוין בדף המקורות וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם ואסור לשומן מפני החורבן ואפילו הרמב"ם מוסיף שירה בפה על היין גם כן אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין מה אנחנו לומדים ברמב"ם?
אם לומדים את הרמב"ם בצורה מדויקת אז אנחנו מגלים שהרמב"ם בסופו של דבר אומר ככה, הוא מחלק בין שירה בפה לבין שירה בכלי,
שבעוד ששירה בפה באמת הוא תולה את זה ביין,
הרי השירה בכלי הוא אוסר את זה בלי קשר ליין. זאת אומרת שאנחנו לומדים את הרמב"ם, אנחנו יוצאים עם איסור יותר חמור,
שהאיסור בכלי, עם כלי נגינה,
הוא אסור אפילו בלי קשר ליין.
סתם ככה, לזמר עם כלים, וזה נשמע באמת איסור חמור מאוד.
כשרוצים להסביר את הרמב"ם בהבנה שלו, כי לכאורה בגמרא עצמה אנחנו רואים שיש דיון על יין בדווקא,
כאילו האיסור כתוב דווקא על יין,
על זה כבר המפרשים מסבירים, מסבירים ואומרים שאומנם הגמרא אומרת, בהתחלה מביאה פסוק אחד, ומביאה את הפסוק השני, ואומרת על הפסוק השני: "אם מעתה מה ואמינה דווקא דמנה",
אז זה נכון שאם היה רק פסוק אחד,
אז הייתי אומר שרק כלים עם יין.
אבל אחרי שיש כבר את הפסוק השני, אז עכשיו אני רואה ככה: פסוק אחד אומר "בלי יין", פסוק אחד אומר "עם יין". בא הרמב"ם ואומר, אחרי שכבר יש שני פסוקים אז בואו ניקח את הפסוק האחד, שהוא בלי יין דווקא, ונעמיד אותו, נפרש אותו לגבי כלים, ניגינה עם כלים, שזה יהיה אסור בלי קשר ליין. והפסוק שמדבר על היין, אותו אנחנו נגיד, שזה מדבר על שירה בפה.
והתוצאה תהיה לפי זה שכששרים בפה בלי יין זה באמת מותר גם לפי הרמב"ם,
אבל כאשר מנגנים בכלים עם כלי נגינה אז זה אסור אפילו בלי קשר ליין. ככה מסבירים את דברי הרמב"ם, איך הוא משתלב בפירוש הסוגיה שלמדנו עכשיו.
הרמב"ם ממשיך בהלכה וכותב: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודעות לכל וכיוצא בהן על היין".
זאת אומרת, בא הרמב״ם ואומר אחר כך, ואף על-פי כן נהגו כל ישראל להקל כשמדובר על שירי קודש, שירי תשבחות לקדוש-ברוך-הוא,
או בשמחת חתן וכלה, שמחת החתונה, שזה שמחות של מצווה,
לשיר בהם גם על היין.
מעניין, אם לומדים את הרמב״ם הזה כשלעצמו,
אפשר להבין שגם אותו כולה, היתר, שהרמב״ם אומר שכבר נהגו,
זה בעצם, כבר נהגו, זאת אומרת,
הכוונה דווקא על שירה בפה, זאת אומרת שההיתר הוא דווקא בפה ואפילו לא בכלי נגינה.
זה אולי מסביר קצת מנהג שדווקא נמצא אצל ירושלים, ביישוב הישן, שנהגו שבחתונות אפילו, גם כן, אפילו בחתונות לא מנגנים עם כלים, לא מביאים תזמורת. ההסבר הוא שבאמת אם לומדים את הרמב"ם בדייקנות רואים שהרמב"ם אפילו כשהוא מיקל ואומר שאפשר, הוא מתכוון רק על אותו חלק של השירה בפה,
ולא התכוון אפילו בשירי קודש לגבי כלי נגינה. זוהי דעת הרמב״ם, צריך לדעת, בשולחן ערוך הוא מביא בהתחלה את העניין הזה, גם של הרמב״ם,
אבל באמת ברמ״א אומר שיש שומרים דווקא מי שרגיל בהם,
כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה. זאת אומרת, לפי הרמ״א כל האיסור הוא כמו פשט הגמרא, שהאיסור שייך רק כשמדובר בבית היין, ואם לא, אין בכלל איסור.
זה בעצם כבר הסבר לכולה גדולה למה באמת אפשר להגיד שמקילים ולא נוהגים עם האיסור הזה כשמדובר בלי יין, כי שלא כמו הרמב"ם הערימה מקלת יותר, וזו דעת הראשונים האחרים שמסבירים, גם התוספות בעצם ככה מסבירים, על הסוגיה, שהאיסור הוא דווקא בבית-המשתה.
וזה מתחבר אל גמרא נוספת שמצוינת פה בדף המקורות במסכת סוטה, בדף מ"ח,
שם גם כן מובהק שבטל הסנהדרין בטלו המשתאות, שיר בבית-המשתאות, משהו בנוסח הזה שכתוב בגמרא במסכת סוטר, שבטל סנהדרין בטל השיר בבית-המשתאות, ושם הגמרא מחלקת בין סוגים שונים של שירים.
יש שירים שמותרים, לפי רש"י שם, יש שירים שמותרים שלא שרים בכלל בשביל שמחה אלא רק כדי לזרז במלאכה, ויש שירים שהם יותר אסורים, זאת אומרת, זה מין חלוקה.
אחרים אומרים שזה שיר שבקביעות זה לא, אבל ככה, מפעם לפעם זה מותר. אז זה בעצם יוצא, שזה העניין של המחלוקת פה, כאשר "הרמב״ם" ו"שולחן ערוך" מחמירים, ככה זה יוצא, שהאיסור בכלי נגינה הוא אפילו בלי קשר ליין, ויכול להיות שהוא איסור אפילו בחתונות.
זה הדבר כפי שאנחנו רואים אותו פה בהלכה.
אני אבל רוצה, כשאני לומד את הדברים האלה, אחרי שאני לומד אותם, להמשיך הלאה.
להמשיך הלאה, פירושו של הדבר הזה, יש פה כמה נקודות מעניינות.
אם הרמב"ם אומר שכבר נהגו לשיר שירי קודש,
אף-על-פי שיש איסור, את המנהג הזה הקלו בו, כפי שאמרנו,
זה מוכיח שמלכתחילה האיסור היה דווקא על שירים שאינם שירי קודש. זה סתם מעניין לראות, זה ביטוי שמופיע במגיד-מישנה פה,
שהוא מביא בשם הגאונים,
שהאיסור היה לשיר על יפה ביופיו,
או שירים של התפעלות מן הטבע, דברים כאלה. זאת אומרת שהתכונה הבסיסית היא,
גם בהלכה וגם בדברי תורה,
שיש מקום בהחלט לשירים שהם אינם דווקא שירי קודש, אלא רק בגלל העניין הזה של זכר לחורבן,
החמירו בעניין הזה, וכפי שראינו יש דרגות שונות בחומרה. עד כמה החמירו? האם החמירו דווקא בכלים,
או החמירו אפילו כשמדובר על שירה בפה, על היין, כפי שנאמר,
או בכל צורה שהיא, זה באמת הדבר. אבל מלכתחילה אפשר להגיד שהתכונה הטבעית לשיר היא תכונה מקובלת גם בדברי ההלכה. זו גם נקודה אחת מעניינת.
נקודה שנייה שמעניינת, או בכל אופן מעניינת אותנו במיוחד,
אני יכול לומר למה.
מה מעניין? המעניין הוא שלכאורה, אם אנחנו נסתכל סביבנו,
אנחנו נראה שלא כל כך מקיימים את ההלכה הזאת.
זאת אומרת, הציבור, אפשר להגיד,
למשל שרים גם שירים שהם אינם דווקא שירי קודש, ושרים אותם גם עם כלי נגינה.
יכולים לקרוא לזה שירי ארץ-ישראל,
שירים שבאמת קשורים לכל מיני דברים של התפעלות מכל מיני נופים יפים או דברים כאלה.
זה שירים, נקרא להם שירי עם ארץ-ישראלים ששרים פה,
ובמיוחד הנוער, בתנועות נוער, הוא שר את השירים האלה.
אז באמת, לכאורה אפשר היה להגיד שהוא נוהג שלא לפי הלכה.
היות שבאמת זה לא בסדר, כי לפי מה שיוצא מהרמב"ם מותר לשיר רק שירי קודש, וזה מה שאנחנו רואים,
אם הולכים לפי הרמב"ם במיוחד.
על כך אני רוצה לענות תשובה שהיא באמת מתאימה במיוחד לבית-מדרשנו.
אני חושב שאפשר לומר את זה וגם מותר לומר את זה, כי ציינתי קודם את הגמרא במסכת סוטה בדף מ"ח.
זו סוגיה מקבילה לסוגיה שלנו בגיטין.
הסוגיה בסוטה בדף מ"ח אומרת,
לשון המשנה: "מי שבטל הסנהדרין בטל השיר בבית-המשתאות". ככה בעצם כתוב שם.
לכאורה, יש מקום לשאול שאלה: למה דווקא כשבטל הסנהדרין? מי שקצת יודע, הרי אנחנו יודעים שחורבן הבית היה הרבה שנים עוד לפני ביטול הסנהדרין,
או במילים אחרות, גם אחרי חורבן הבית המשיך הסנהדרין לפעול,
שגלה מירושלים ועבר לכמה מקומות, עבר ממקום למקום,
אבל היה סנהדרין רק עוד כמה שנים אחרי המרד הגדול, או במה שנקרא גזירות השמד,
אז באמת בטל הסנהדרין.
אז הדבר המעניין לפי המשנה יוצא ככה: שכשחרב הבית זה הדבר החמור ביותר,
ובכל זאת המשיכו לשיר.
מתי הפסיקו לשיר? כשבטל הסנהדרין.
רק לאחר, כאילו היה איזה מין,
אפשר להגיד,
של חותמת שאומרת שהחורבן הוא חורבן מלא,
או ננסח את זה בלשון אחרת, מתאימה לנו היום, כשלא נשאר כבר שום דבר מן הממלכתיות היהודית בארץ-ישראל.
ואז אמרו: זו כבר גלות שבאמת אנחנו יכולים לראות אותה כגלות שלמה,
שיש מקום לנהוג בה בחומרות נוספות ויתרות, כמו ביטול עשירי, ביטול איסור עשירה.
אבל ממילא אתה יכול לומר שכשהתחדשה הגזירה הזו,
היא היתה זכר לחורבן אבל היא נתקנה רק כשבטל הסנהדרין,
כך אולי אפשר להבין ואולי מותר לנו לומר ואולי אפילו צריך לומר שכאשר יש לנו בעזרת השם שוב איזושהי חזרה מסוימת של סימני ממלכתיות יהודית בארץ-ישראל,
אז ממילא כבר הגזירה הזו נופלת,
כיוון שהיא ממילא התחילה רק בצורה הזאת, שוב כאילו אנחנו רואים איך אנחנו אומרים: ראשית צמיחת גאולתנו.
אני אומר שמושג כזה שאנחנו אומרים, צריך להגיד אותו במלוא אחריות ולקבל עליו את האחריות גם מבחינה הלכתית. וזו דוגמה יפה לקבלת האחריות מבחינה הלכתית, לבוא ולומר שהיום מותר לשיר גם באותו דבר שאסרו מלכתחילה.
זה באמת, אני חושב שזה דבר,
כמו שאני אומר, מותר לנו לומר וצריכים לנו לומר,
ואני חושב שזו באמת התוצאה, שהציבור היום,
אנחנו יודעים, לא מקפיד על האיסור הזה.
מפני זה יש לו, אני חושב, על מה לסמוך. ואולי נסיים בזה, בסימן הימים האלה, את האימרה היפה של הרב זצל,
מהו שהוא אומר על חודש אב. זה דבר יפה. חודש אב זה מתחילתו באמת בהרגשת צער החורבן, בצורה הכי קשה שרק אפשר.
והדברים האלה ידועים, ועל זה בוודאי שלא מוותרים.
אבל מה אומר הרב בפתגם החודש שלו לחודש אב?
את הדבר שביחד עם האבל הגדול והצער הגדול על החורבן של בית-המקדש,
בכל זאת, מה אומר הרב? גילת עם בשביבי אור ישועה תכפר את אשר עוות, בלשון עיוות,
בכייה של חינם.
והדברים ידועים. מה יהיה הבכייה של חינם?
בזמן חטא המרגלים,
כאילו אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם, אתן לכם בכייה לדורות.
זה היה בתשעה באב,
וממילא נענשו בתשעה באב שיהיה יום עת חורבן הבית.
אבל מהי התשובה שלנו אל העניין הזה?
גילת עם בשביבי אור ישועה. זאת אומרת, לא להיות כפוי טובה, לראות את הדברים שישנם אצלנו,
שזכינו להם, ואפילו בתוך הימים האלה לחשוב עליהם בצורה החיובית של דברים. לא להתבלבל,
לשמור על כל מנהגי האבלות והחורבן שנקבעו לימים האלה,
אבל לשמור בזיכרון את היסוד הזה של גילת עם בשביבי אור ישועה,
שהיא אולי נותנת לנו גם את ההבנה, כפי שאמרנו, לומר אחרי תשעה באב, לומר שיש לנו בכל זאת משהו שאולי משנה גם את ההלכה של זכר לחורבן, כמו ההלכה הזו של זמרה אפילו בכלי נגינה, כמובן, וכמובן צריך להדגיש, בכוונה בשירים שהם שירים חיוביים ולא שירים שיש
בהם נוסח של דברים מכוערים, שזה בוודאי לא שייך, לא זכר לחורבן ולא בלי קשר לזה. ועל כך דווקא הרמב"ם, יש ברמב"ם דברים בתשובה של הרמב"ם,
שהוא מאוד תוקף ומגנה מאוד את כל אלה ששרים בשפה שהיא מכוערת, שיש בה יסוד של זחוק וקלות ראש במובן השלילי של המילה.
אלא אנחנו מדברים על שירה חיובית,
שאם היא שירי קודש בוודאי טוב, אפילו אם לא, גם יש לנו את היסוד על מה שאנחנו סומכים.
נישאר בזה. נקווה, בעזרת השם, שהגאולה הזו שמתחילה תהיה שלמה,
ואנחנו צריכים הרבה להשתדל להגיע לכך, בעזרת השם.
אמן.
אמן.
