הסיפורים שלנו בסוגיה מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על-פי הלכה ברורה, ואנחנו פה נמצאים במסכת גיטין שיש בה, כפי שכבר ציינו,
סוגיות מורכבות ולא כל כך קלות,
וגם היום אנחנו ניגשים פה לאיזו סוגיה ששוב,
מה שמאפיין אותה היא רצה לאורך כמה דפים.
הנושא לא מצטמצם בסוגיה אחת אלא מופיע בכמה דפים,
והנושא הוא לגבי, אם אפשר לומר, אדם ששולח שליח לתת גט לעבדו או גט לאישה או מתנה לאדם או שהוא שולח פירעון חוב.
כל הדברים האלה, יש לנו דיונים פה בפרק ראשון,
והדברים נזכרים בפרק שני,
נזכרים גם בפרק רביעי ויש עליהם דיון לגבי כל הדברים,
האם, מתי השליח, כשהוא מקבל, הוא מייד זוכה. זה מה שיש דיון בגמרא: הולך כי זכי, או תן כי זכי.
האם כשאני אומר לשליח: תוליך את הגט הזה לאישה או לעבד או תוליך את המתנה הזו, האם בעצם האמירה הזו זה כבר נקרא שאמרתי לו לזכות ואולי הוא כבר זוכה מייד?
אותו דבר אם הוא אומר: תן גט זה לאשתי,
האם הוא תן כזכי או במתנה?
או כשהוא אומר "זכי ממש" האם הזכייה הזו מועילה או לא, והוא כבר זוכה, וממילא האישה, האם הוא זוכה, מתגרשת כבר מייד על-ידי קבלת הגט אצל השליח הזה.
כי בעצם השליח הוא שליח של האיש שהוא מינה אותו, ולא שליח של האישה. האישה, כשהיא שולחת גט, שליח לקבלה,
אם הבעל נותן לשליח שהיא מינתה גט,
אז בוודאי שעל-ידי הקבלה הוא זוכה בגט והיא מתגרשת על-ידי קבלת הגט אצלו.
אבל כשהאיש שולח שליח והוא נותן לו את הגט, האם גם זה אפשרי שבקבלת השליח כבר יהיה מצב של גירושין?
זו שאלה שאנחנו יכולים לשאול במתנה ויכולים לשאול גם בעבד,
כפי שהדברים מצוינים פה, בדף המקורות.
ואם אנחנו רוצים להתחיל הרי אנחנו נלמד פה לפי דרכנו,
ננסה ללמוד משהו מן הסוגיות הנלמדות.
הסוגיה הראשונה היא בדף י"א עמוד ב' במשנה.
כתוב שם, "האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי,
אם רצה לחזור בשניהן יחזור".
זאת אומרת, אם הוא נוקט בלשון "תן גט זה לעבדי או לאשתי",
אז דברי רבי מאיר. רבי מאיר אומר שזה לא כלום, לא נתפס שום דבר.
חכמים אומרים: בגטעי נשים, אבל לא בשחרורי עבדים. הם מחלקים בין גטעי נשים לשחרורי עבדים,
שבגטעי נשים אנחנו אומרים שבאמת הוא יכול לחזור, דהיינו לא קרה שום דבר עדיין,
כל זמן שהגט לא הגיע ליד של האישה,
אבל בשחרורי עבדים הדין הוא אחר.
אז זו בעצם המשנה הראשונה שעליה אנחנו דנים כשאנחנו לומדים את הסוגיה הזאת.
יש פה דברים שדנים עליהם,
גם בעקבות משנה אחרת שנלמדת בדף י"ג עמוד א' וגם מתוך דברי ירושלמי שמובאים בתוספות, ומתוך כך מתחדשים לנו דברים הרבה.
במשנה בדף י"ג אנחנו מוצאים שוב לשון דומה.
המשנה אומרת: "תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה".
אז יש כאן לכאורה בעיה במשנה הזו לעומת המשנה הקודמת,
כי אם במשנה הקודמת ראינו שזו מחלוקת רבי מאיר וחכמים,
שרבי מאיר אמר שהוא באמת יכול לחזור בו, זאת אומרת שהגט לא תופס עד שהעבד מקבל או עד שהאישה מקבלת,
אבל חכמים סוברים שבעבד הגט הוא כן נתפס מייד,
אז למה באמת חכמים מחלקים בין עבד לבין אישה?
אז ההסבר הפשוט, כשלומדים את הסוגיה כפשוטה ומסבירים, וזה בעצם כאילו מוסבר אפילו במשנה,
ההסבר הוא שגט של אישה נחשב לדבר שהוא חוב לאישה,
כי אישה, כשהיא מתגרשת, זה בשבילה דבר של חוב,
דבר של חובה,
בעוד ששחרור אצל העבד זה נקרא דבר של זכות.
ולכן, היות שיש כלל שאין חבין לאדם אלא בפניו,
אבל זכין לאדם שלא בפניו, לכן חכמים מחלקים בין עבד לבין אישה, שאצל האישה היא לא זוכה,
היא לא יכולה לזכות בגט מייד,
כיוון שזה חוב,
עוד שהעבד כן יכול לזכות.
אבל כפי שאמרתי, יש לנו פה בעיה עם המשנה השנייה.
כי במשנה השנייה מה אנחנו רואים? שגם בעבד וגם באישה,
אם הוא אומר: תנו, אותו נוסח לכאורה,
גט לאשתי או שטר שחרור זה לעבדי,
אז כתוב שלא ייתנו לאחר מיזה. למה לא? הרי העבד כבר השתחרר לפי חכמים. אז מה, אז האם נגיד שהמשנה הזו הולכת רק לפי רבי מאיר ולא לפי חכמים? הרי כאן לא נזכרת שוב המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים.
אז רש"י ותוספות על המקום בדף י"ג נדרשים לעניין,
והם אומרים שכיוון שרואים פה שלכאורה זו סתירה, צריך להגיד שיש הבדל,
אפשר להגיד כמעט טכני, בין המשנה הראשונה למשנה השנייה. או מה ההבדל?
שבעוד שבמשנה הראשונה מדובר שהוא אומר: תן גט זה לעבדי,
הוא נותן לו את הגט ממש ביד,
הרי במשנה הזו הוא לא נותן לו את הגט ביד, אלא כאילו הוא מניח את הגט ואומר לו: תיקח את הגט ותביא.
זאת אומרת, הוא לא נותן לו את הגט מיד ליד, ולכן הם אומרים שאפילו אם אתה אומר שכאשר אדם אומר: תן כזכי,
תן, זה נקרא כמו זכייה, ובדבר של זכות כמו בצל עבד, זה מועיל מיד, זה בתנאי שהוא באמת נותן לו את זה, הוא בעצמו, מיד ליד.
אבל אם הוא לא נותן לו את זה מיד ליד אז אין כאן משמעות של רצון לזכות מיד,
ולכן נשאר פה שהוא רק אומר לו: תיקח ותיתן,
ולכן תיקח ותיתן, לאחר מיתה כבר אי-אפשר לתת, כי כבר אין גט לאחר מיתה. אז זו התשובה של רש"י ותוספות. רש"י ותוספות הם דברים חשובים מאוד,
אבל אנחנו רואים פה שיש ראשונים,
מה שאומרים, גדולי עולם, וזה מתחיל עם הריף קודם כול, שהוא לא הסכים לתירוץ הזה,
והוא אומר שהלשון במשנה השנייה הוא ממש כמו בלשון במשנה הראשונה,
ולכן הוא אומר, באמת צריך להבין,
אם במשנה הראשונה אמרנו שלפי חכמים כשהוא נותן גט לעבד, אז הגט כן מועיל מייד והוא לא יכול לחזור בו, כפי שנאמר במשנה הראשונה. מדוע במשנה השנייה נאמר משמע שהגט לא חל ויהיה רק גט כשהוא יקבל בידיים שלו אחר כך, ולכן אמרו שאין גט לאחר מיתה? בא הרי"ף ומתרץ, אומר יסוד גדול,
אומר הרי"ף יסוד גדול,
שמה שנאמר גם במשנה הראשונה, שלפי חכמים,
שטר שחרור של העבד כן תופס, זה לא שזה תופס לגמרי,
אלא שזה רק מועיל שהוא לא יוכל לחזור בו.
אבל השחרור בעצמו נכנס לתוקף רק כשזה יגיע לידו של העבד, מין חידוש גדול שהריף אומר, והרמב"ם מסכים עמו, וגדולי עולם מסכימים עמו, וזה חידוש באמת גדול, ושלכאורה, מה נפשך, אם הוא לא יכול לחזור, זאת אומרת שהגט כבר שחרר, אם הגט כבר שחרר,
אז למה אתה אומר שעוד לא השתחרר ובכל זאת הרי עושה חלוקה?
אני נתתי את השטר שחרור, שזה נקרא גט לעבד, נתתי לו לשליח,
ותן כזכי, זה נקרא זכייה לעבד, וכיוון שזה זכייה לעבד,
לכן אני כבר כאילו זיכיתי לו.
אני לא יכול לחזור,
אבל הוא לא נכנס
לתוקף עד שהשטר מגיע לידו. זאת אומרת, חלוקה בין השחרור בפועל לבין העובדה שהוא כבר זיקה. זה חידוש גדול, שיש הרבה מפרשים ולמדנים שעוסקים בסוגיה הזו, והמילים להסביר את העניין הזה,
למה באמת זה ככה ואיך מבינים דבר כזה.
והדבר הזה באמת צריך בירור ולימוד.
יכול להיות שאפשר למצוא קצת דברים והסבר בדברי "הקצות החושן" בסימן קכ"ה,
במקור שאנחנו מציינים פה בדף המקורות,
שזה באמת קשור למצב כזה שאדם לא יכול לחזור ועדיין אין שחרור, וזה דבר שאינני יודע אם אפשר פה להסביר את כולו בעומקו.
אבל אני רוצה, אחרי עצם הצגת העניין הזה, מה שלמדנו מכאן, למדנו ככה: שכאשר אדם אומר "תן",
אז אנחנו אומרים שזה בעצם "תן כזכי",
וזו בעצם המשמעות של הדברים, שזה מועיל,
שהוא לא יוכל לחזור בו.
אבל הפירוש הוא שהוא עדיין לא זוכה, מפני שהוא באמת עדיין, הוא אומר לו: תן. הרי בסופו של דבר הוא אומר לו: תן. הוא לא אומר לו: תזכה. הוא אומר לו: תן. מכיוון שהוא אומר לו: תן, אז הוא בעצם אומר: תביא לו. אז כאילו מצד אחד הוא כבר זכה, ומצד שני הוא לא זכה. זאת אומרת שהוא מתפקד בתפקיד כפול, בתפקיד שהוא כאילו ממלא כשליח של הבעל להביא את הגט לעבד או לאישה,
אבל התפקיד הכפול הוא גם לזכות בעצמו עבור האישה באופן כזה שהוא לא יוכל לחזור בו, והדברים כפי שאמרתי הם עמוקים.
אבל עומקם של הדברים וההבנה שיש פה איזה תפקיד כפול,
זה בעצם מביא אותנו גם ללימוד של שיטות אחרות פה בסוגיה שהדברים הם באמת עמוקים. תוספות, כשלומדים את המשנה הראשונה שהזכרנו,
שיש הבדל בין עבד לבין אישה,
שבאשה זה תמיד נקרא חוב ובעבד זה נקרא תמיד זכות, תוספות מביאים ירושלמי. תוספות מביאים ירושלמי. ירושלמי שואל: זה נכון שבדרך כלל עבד, כשהוא משתחרר, זה זכות או לא, וזה נכון שבדרך כלל כשאשה מתגרשת זה חוב אולי, אבל יש הרבה פעמים מצבים אחרים.
יש הרבה פעמים שהאשה מאוד רוצה להתגרש מסיבות כאלה או אחרות, ואז במקרה הזה אתה גם תאמר שזה חובה?
הרי זה לא נראה שזה יהיה חובה,
בעצם היא תשמח שהיא כבר מתגרשת, אנחנו יודעים שפעמים הרבה האישה רוצה להתגרש והיא מחכה כבר לרגע, אפילו המיוחל, שהיא תתגרש. אז איך אנחנו יכולים להגיד באופן גורף שתמיד הגט הוא כאילו חוב והיא לא יכולה להתגרש על-ידי נתינת הגט לשליח,
שתמיד יש הבדל בין אישה לאבן,
אז הירושלמי באמת אומר שצריך להגיד שיש סברה אחרת. והדברים הם, כמו שאמרתי קודם, דברים עמוקים מאוד, מופיעים פה בתוספות.
התוספות אומרים,
אם אני אציין את מה שהוא אומר בירושלמי,
הירושלמי אומר שאצל הגט יש הבדל בין גט לבין שטר שחרור של עבד, לא סתם בגלל המצב הכללי של זכות וחובה,
אלא שהאדם שולט על העבד שילטה, אפשר להגיד, מלאה,
שהוא יכול למשל גם להעביר את העבד למישהו אחר בעל-כוחו של העבד.
זה דבר שהוא בכלל לא יכול לעשות דברים עם העבד,
כרצונו אדם לא יכול לעשות באותה צורה אצל אשתו.
זאת אומרת, אין לאדם שליטה על האישה כביכול, שהוא שולט בה לגמרי, שהוא יכול להעביר אותה ולעשות אותה כרצונו.
יש גיל של גט, אבל הוא לא יכול לעשות בה כרצונה.
וממילא, מה יוצא מכאן?
שהוא לא יכול לתת לשליח את הגט, וגם, בד בבד,
לגרום לכך שהוא יהיה גם שליח של האישה שהיא תזכה עבורו. הרי מה אמרנו? שיש פה תפקיד כפול.
יש פה תפקיד של מצב אחד שהוא שליח שלו "תן גזל לאשתי", ומצד שני אנחנו רוצים לדון שאולי זה גם יהיה "תן כזכי", דהיינו שהוא כבר זוכה עבורה.
זוכה עבורה זה בעצם דבר שאתה לא יכול לעשות, זה היא יכולה לעשות מישהו שיזכה עבורה,
אבל לא אתה,
אתה לא יכול לעשות. את התפקיד הכפול הזה אתה לא יכול לעשות. כפי שאמרתי, אלה דברים עמוקים מאוד,
שקשורים ליסודות גדולים בדיני שליחות ובדיני גיטין,
וכפי שרואים נקודת המוצא פה היא בתוספות הזה על-פי הירושלמי,
אבל אם אנחנו נלמד עוד אנחנו נגלה עוד דבר יותר מעניין,
שאותו דבר שאנחנו אומרים לגבי גט,
וזה מסביר לנו הלכות נוספות, שגם במתנה, אם אדם, למשל, לוקח מתנה ורוצה לשלוח למישהו אחר ואומר לו: תן מתנה זו לפלוני,
אז דחורה מתנה זה זכות או חובה? בוודאי שמתנה זה זכות.
אז מה יותר ברור מזה שמתנה זה זכות שהוא כבר יזכה על-ידי עצם הנתינה הזו?
ובכל זאת אנחנו נגלה, וזה מופיע פה בתוספות בדף י"ב עמוד א' למעלה,
וזה מופיע כהלכה בגמרא בדף ל"ב עמוד ב', שם כתוב ששליח מתנה כשליח הגט.
הגמרא אומרת, שליח, מה הקשר בין גט למתנה?
גט זה דבר שזה בעל-כורחה וזה דבר שזה חובו לה,
ואילו מתנה זה תמיד זכות של בן-אדם. בכל זאת, שליח מתנה כשליח רגל. כי גם מתנה,
האדם צריך כאילו לרצות לקבל את המתנה. להפך, במתנה אדם צריך לרצות לקבל את המתנה.
אני לא יכול בגלל זה לרצות בשבילך.
אז אם אני אומר למישהו: תן,
אני לא יכול ביד בבד לגרום לכך שהוא גם יהיה באותו רגע גם זוכה עבור מקבל המתנה,
מפני שהוא לא יכול לשמש באותו תפקיד כפול,
כפי שאמרנו. אני אומר את זה, ואני יודע שהדברים הם קשים ולא קלים,
אבל כפי שאני אומר תמיד, אלה סוגיות לא קלות.
צריך את זה, כמו שאומרים, ללמוד ולעיין. אני יכול רק לרמוז לכך שיש לנו גמרא,
גם בדף כ"ד וגם בדף ס"ג,
שאומרת,
יש מושג שקוראים לזה,
ששליחות מועילה רק כאשר חזרה שליחות אצל הבעל.
יש איזה מין כלל כזה: מה זה שליחות?
שליחות זה כשאני שולח מישהו והוא ממלא את השליחות שלי.
כשהוא גומר את השליחות הוא בעצם לא עושה שום דבר אחר. הוא יכול לבוא ולהגיד לי: מילאתי את שליחותך.
וזה בעצם התפקיד שלו.
ברגע שהשליח אמור למלא תפקיד כפול,
ברגע שהשליח אמור למלא תפקיד כפול, על זה נאמר: לא חזרה שליחות אצל הבעל.
בדף כ"ד הגמרא אומרת את זה ובדף ס"ג הגמרא אומרת את זה.
לא יכול למלא את התפקיד הכפול, כי ברגע שהוא עושה את התפקיד הכפול הוא ממילא גורם לכך שהוא בתור שליח, במקום לחזור אל הבעלים, השולח, ולומר לו: שמענה, עשיתי את מה שאתה אמרת,
אתה הרי לא אומר את זה, כי אתה בינתיים גם עשית תפקיד נוסף, וכיוון שעשית תפקיד נוסף השליחות שלך לא באה לידי מילויה. כך אנחנו אומרים בגמרא בדף כ"ד.
ובהחלט אפשרי שכאשר אדם נותן גט לאישה,
או שהוא נותן אפילו מתנה ואומר: תן את זה לפלוני,
אז אנחנו אומרים, כשאני אומר מצד אחד תן, דהיינו תביא, מצד שני אנחנו אומרים: תן כזכי, מנסים לומר תן כזכי, כי הרי זו זכייה, הוא יכול לזכות בה, מי לא רוצה לזכות במתנות?
אבל אם הוא יזכה במתנה אז הוא ימלא את התפקיד הכפול הזה. התפקיד הכפול הזה,
משמעות שלו שהוא לא מסיים את השליחות רק בשליחות,
אלא הוא מסיים כרגע את השליחות על-ידי מילוי תפקיד נוסף, והוא כבר לא יכול להגיד: עשיתי את השליחות כי אתה בעצם עשית דברים נוספים. וכשיש מצב כזה, השליחות בכלל אין, הוא לא יכול לעבור על-ידי כך. ומשום כך יש בהחלט דעות, כפי שאפשר לראות במראה-מקומות כאן, בשולחן ערוך,
שזה בעצם דעת התוספות, ששליח מתנה הוא כשליח הגט, שאם אדם אומר: תן מתנה,
הוא לא זוכה עד שהמתנה תגיע לידו. השליח לא יכול לעשות את זה.
דברים, כפי שאמרתי, עמוקים, נלמדים פה מהסוגיה, שהיא סוגיה נמשכת ונלמדת לאורך כמה דברים: הולך כזכי, תן כזכי, זכה בעצמו, שזו שאלה שצריך לדון בה גם לגבי עבדים לחוד,
גם לגבי גיתי נשים וגם לגבי מתנה,
והדברים צריכים לימוד ועיון, וכפי שאני אומר תמיד: תן לחכם ויחכם עוד.
.............................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................
