שלום לכם.
הנה אנחנו שוב ביחד במושגים ביהדות, כל פעם מדברים על מושג אחר. פעם אני רוצה לדבר איתכם על מושג
שמוראים בנו קצת אי נוחות, אפילו קצת מפחיד.
המושג של עבודה זרה.
אלילות, פסל, להשתחוות לפסל ואבן.
לנו זה נשמע מאוד מוזר, אבל התורה כולה מלאה בהרחקות מעבודה זרה. מהזרות לא לעבוד עבודה זרה. זה מתחיל מעשרת הדברות, שכתוב לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.
ממשיך בפסוקים, לא תעשה לך פסל, מסכה.
ובכלל, כל התורה כולה, עם ישראל נלחם בעמים שעבדו עבודה זרה.
הרמב״ם, רבנו משה בן מימון, יש לו ספר שנקרא מורה נבוכים, ששם הוא עוסק בכמה וכמה נושאים. אחד מהם זה הטעמים של המצוות,
ההסברים למה אנחנו עושים מצוות.
והוא שם מדבר שכמעט כל המצוות, הוא מסביר אותן מהטעם הזה, כדי להילחם בעבודה זרה.
למשל, הוא בא ואומר כי התורה אוסרת עלינו ללבוש בגד שעטנז. מה זה בגד שעטנז? זה בגד שעשוי מצמר ומפשתים יחד.
אסור ללבוש בגד שמעורבבים בו גם צמר שלקוח מכבשים וגם פשתן שלקוח מעבודת האדמה.
למה? מה הטעם? אומר הרמב״ם כי עובדי עבודה זרה, הכהנים של עובדי עבודה זרה, לבשו את הבגד הזה.
דוגמה נוספת אומר הרמב״ם,
יש איסור מהטואה לאכול איבר מן החי. אסור לכרות איבר של בהמה ולאכול בצורה ישירה, בלי בישול, ואיזה תהליך מסוים של הכשרה ושחיטה וכולי.
למה אומר הרמב״ם? מה הסיבה?
כי עובדי עבודה זרה אכלו ככה.
עכשיו, אנחנו, אנשים שחיים במאה ה-21,
נראה לנו משהו מאוד משונה, כל הנושא הזה של עבודה זרה. מבינים, פעם, לפני 4,000 שנה, אנשים היו פרימיטיביים, השתחוו לפסלים,
לאבנים, אז צריך להרחיק מהם. מה הקשר אלינו היום?
מה התורה שאנחנו מאמינים שהיא נצחית והיא נכתבה לכל הדורות, מה היא רוצה מאיתנו, וכל הזמן מדברת שאסור לעבוד עבודה זרה.
אז בואו נדבר קצת על נושא הזה,
מה זה בכלל עבודה זרה.
לפני שמדברים מה זה עבודה זרה,
פה ניתן כאן קצת דגש
מה ההבדל בין התקופה שלנו לתקופה הקדומה.
אנחנו מסתכלים היום על הימים הקדומים, על התקופה האלילית, על התקופה, מה שמכונה המיתולוגית,
כקצת בזלזול.
אנחנו נראים מתורכמים יותר, עם יותר טכנולוגיה,
מבינים יותר. הם נראים אנשים משונים שהיו משתחווים לפסלים ואבנים.
זו כמובן הבנה קצת פשטנית.
זה נכון שאנחנו היום מתורכמים יותר.
הכוחות ההכרה והשכל התקדמו באלפי שנה האלה ויצרו אנושות בהרבה יותר בוגרת מהרבה בחינות.
אבל יש דברים שאנחנו קצת איבדנו בדרך.
אנחנו חיים היום, עם כל הטכנולוגיה שלנו וכל התרקום שלנו,
אנחנו חיים קצת מנותקים מהטבע.
אנחנו חיים בבתים מוקפים בארבע קירות,
כשאנחנו עושים תקשורת בין בני האדם, הרבה פעמים זה בצורה על ידי אמצעים טכנולוגיים.
כשאנחנו יוצאים החוצה, אנחנו נוסעים בתוך מכוניות ממוזגות.
גם כשהולכים על הקרקע, אנחנו הולכים עם נעליים שיוצרות איזשהו הבדל, חציצה, בינינו לבין האדמה.
פעם החיים לא היו כאלה. החיים היו אומנם מאוד פרימיטיביים, אבל גם מאוד מאוד טבעיים.
אנשים הרגישו את האדמה, אדם נורמלי היה קם בזריחה
והולך לישון בשקיעה, אין לו אור, אין לו חשמל.
הוא חי סביב הטבע, הוא היה מריח, ממשש את כל מה שסביבו.
החיים היו בהרבה יותר עוצמתיים, מלאי כוחות.
אנחנו חיים היום בסוג קצת של חיים וירטואליים.
לפעמים זה לא חסר לנו,
אבל לפעמים אנחנו גם מרגישים את זה.
המגע הזורם עם הטבע ועם הכוחות,
והכישרונות של האדם היה פעם בהרבה יותר חזק.
עכשיו נדעים קצת יותר מה זה עבודה זרה.
עבודה זרה זה היה לקחת כוחות בנפש של האדם,
לקחת אותם בצורה סוערת ופראית,
לתת לפראות,
לחושניות, לטבע של האדם לפרוץ בלי גבולות.
עבודה זרה זה היה לקחת כל פעם כוח אחר,
זווית אחרת בנפש האנושית ולהתמכר אליה, ליצור איזה טקסים סביבה,
מה שמכונה אקסטזה.
אקסטזה זו מילה שמנגדת משתי מילים, אקסטזה.
אקס זה משהו שהיה פעם.
טזה זה סטטה, סטטוס.
אקסטזה,
מצב של פעם או מחוץ למצב.
אנחנו יוצאים מעצמנו.
אנשים היו נכנסים לכמה רגעים של שיכרון חושים שלא מעניין שום דבר,
יש רק את ההתמכרות המוחלטת לכאן ולעכשיו.
ניתן דוגמה.
יש אצל האדם כוח של הרס.
כל אחד מאיתנו יש בו קצת נטייה,
קצת אוהבים להרוס דברים. דוגמה,
בגן הילדים, נכון? יש ילד שבונה מגדל מקוביות, מגיע חבר שלו, רואה את המגדל,
בום, מעיף לו את המגדל.
מה הוא מקבל מזה?
מקבל מזה איזושהי אשליה של שליטה, תחושה מדומה של כוח.
עבודה זרה זה היה לקחת למשל את היצר הזה ולנתוח אותו,
להכניס אותו לאיזשהו טקס שייתן לאדם מיצוי מוחלט של הכוחות האלה.
היה למשל טקס מזעזע אצל עובדי עבודה זרה שנקרא עבודת המולך.
מה זו הייתה עבודת המולך?
האבא והאימא היו לוקחים את הבן הבכור שלהם,
מגיעים למקום,
זה היה בפעמים איזשהו טקס שבטי במקום אפל, עם לפידים, עם תופים, משהו שנתן איזו תחושה כזו של סערה והתלהבות.
האבא והאימא, שימו לב, היו לוקחים את הילד,
ושורפים אותו באש.
זה נשמע מטורף.
אנחנו שומעים דבר כזה, זה נראה לנו אנשים שצריך להכניס אותם גם לבית כלא וגם להיות משוגעים יחד.
אבל פעם זה העיקר תרבות.
מה זה נתן להם?
נתן להם איזושהי נגיעה, ככה לפחות הם דימו,
ביצר הזה של ההרס, של הכיליון,
באופן שנתן איזה סיפוק חולני.
עבודה זרה זה בעצם היה לקחת כוח מהחיים,
לנתק אותו.
לכן זה נקרא עבודה זרה.
משהו זר, משהו שהוא לא חלק מהמכלול של החיים,
אלא הוא זר, הוא יוצא החוצה,
ולהתמכר אליו ולראות בו את חזות הכול. לקחת משהו חלקי ולחשוב שזה כל מה שיש.
למשל, היה יצר של עבודה זרה,
שכמובן ליווה הרבה מאוד טקסים, של הנושא של יצר עמים.
ואנחנו יודעים לצערנו גם היום,
זה משהו שיכול לנתק את האדם ולגרום לו גם איזה סוג של שיכרון חושים,
שלא מעניין אותו כלום.
לא מעניין אותו מה יהיה עם המשפחה,
לא מעניין אותו מה יהיה עם העבודה שלו, מה יהיה עם המעמד שלו.
הוא צולל עכשיו בדבר הזה, וזה נותן לו איזו חוויה טוטאלית.
או למשל, היה יצר עבודה זרה, שימו לב כמה זה נשמע משונה,
לעשיית הצרכים. היה גם דבר כזה.
זה נקרא בעל פעור. ככה התורה מספרת לנו, ויש גם עדויות ארכיאולוגיות וכו', שהיית עבודה זרה כזאת של טקס ממוסד של עשיית צרכים.
הדבר הזה, שוב, לנו נראה ביזארי וחולני,
אבל גם זה נתן לאנשים איזו נגיעה בצדדים המאוד מאוד נמוכים של האישיות,
בצורה שיצרה איזו טלטלה רגשית,
ששוב, היום אין לנו אותה כל כך.
המקבלה של עבודה זרה זה עבודת בית המקדש.
עבודת בית המקדש והנבואה.
עבודת בית המקדש זה לא היה אנשים שנכנסו לאיזה בית והתפללו, כמו שהיום נכנסים לבית כנסת,
מרגישים איזו חוויה נחמדה,
אולי קצת חושבים על דברים אינטלקטואליים? לא.
עבודת בית המקדש זו הייתה עבודת השם שכללה את כל האישיות. שוב, משהו שנגע בחיים היה עבודת הקורבנות.
אדם,
התגלה לפניו הפאר של בית המקדש, האסתטיקה,
עבודת הכוהנים,
זה משהו גם שנתן מיצוי חיובי הפעם לאישיות
בצורה טוטלית.
גם נבואה זה הרעיון שלה.
נבואה,
שזה שיא עבודת השם,
זה לא כמו שהיום לומדים תורה, זאת אומרת, ידע אינטלקטואלי.
לא. זה משהו שיצר שינוי של כל המערכות של הגוף,
עד הרמות הכי בסיסיות. נאמר הרבה פעמים על הנביאים את הפסוק,
ויפול על פניו. כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביא, הנביא נופל. כלומר,
נוצר פה איזה משהו שגרם לו שינוי עד שהמערכות
כביכול קרסו וצמח משהו חדש.
זה הרעיון.
כשתורת ישראל נלחמת בעבודה זרה,
היא לא נלחמת בעבודה זרה הפרימיטיבית של פעם, משהו היסטורי, של השתחוות לפסל.
לא.
היא נלחמת במעמד הנפשי, בצד הפסיכולוגי של העבודה הזרה,
שהוא נמצא עד היום אצל כל אחד מאיתנו.
אצל כל אחד מאיתנו יש את הנטייה לקחת כוח מסוים באישיות, לנתק אותו מההקשר הכללי ולהתמכר אליו
ולאבד שליטה.
למשל, אומרים חכמים ביטוי כזה:
כל הכועס
כאילו עובד עבודה זרה.
כעס זה דוגמה קלאסית.
כעס, כולנו יודעים את זה על עצמנו לפעמים,
שאדם כועס, עולה לו אדם לראש, מה שנקרא עג'ננה, משתלטת עליו.
אדם שוכח הכול, הוא מסוגל לעשות דברים, שאחרי זה הוא מביט אחורה ואומר, איך עשית דבר כזה? זה לא אני.
השתלט עליו משהו אחר. היה איזה כוח מסוים באישיות שלו,
שיצר לו עכשיו איזו אשליה, שזה הכול, זה רק מה שיש. אל תחשוב על ההשלכות, אל תחשוב מה יקרה.
שום דבר.
תתמכר, אתה מרגיש סיפוק בזה שאתה עכשיו כועס.
אומרים חז"ל, משבר כלים בחמתו. אדם לוקח ושובר דברים,
זה נקרא כאילו עובד עבודה זרה.
זה עבודה זרה במיני, עבודה זרה קטנה.
פעם זה היה משהו בהרבה יותר טוטאלי.
נלחמים בעבודה זרה,
כשתורת ישראל נלחמת בעבודה זרה, היא נלחמת נגד הכוחות החלקיים, נגד הרצון להתמכר לדברים חלקיים שהם נותנים בשלב ראשון,
וזו הסיבה שאנחנו נמשכים לזה,
נותנים תחושת סיפוק מאוד מאוד רחבה.
כי השליטה השכלית, הרוחנית, היכולת לקחת את כל הכוחות באישיות ולמקם אותם בצורה מאוזנת,
היא בה הרבה יותר קשה,
והתחושה הרבה פעמים היא גם לא כל כך מספקת כמו התחושה של החוויה המקומית והבסיסית.
עבודה זרה הייתה כל כך חזקה, שמספרת את הגמרא שרב אשי,
רב אשי,
אחד מגדולי ישראל, שהיה מכותבי הגמרא,
מסופר שפעם אחת
הוא דיבר בשיעור שלו עם תלמידים על מנשה המלך.
מנשה המלך זה מלך שמוזכר בתנ״ך, שהיה עובד עבודה זרה מאוד מאוד מושחת,
שהנביא מאוד מאוד מוקיע אותו.
ואז מסופר שרב אשי אמר לתלמידים, בשיעור הבא אנחנו נדבר על מנשה חברינו. זאת אומרת, דיבר עליו בלשון זלזול, כי הוא עובד עבודה זרה,
זלזל.
ואז הוא מספר את הגמרא שבלילה התגלה מנשה המלך לרב אשי בחלום.
ושאל אותו מנשה, אנא חברך,
הוא בשפה שלנו,
אני חבר שלך,
שאתה ככה מדבר אליי,
מה זה הזלזול הזה בי? אמר לו רב אשי, כן, אתה עבוד עבודה זרה, אני לא צריך לזלזל בך.
אמר לו רב אשי, כן, אם אתה חושב שאתה כל כך חכם יותר ממני, בוא אני אשאל אותך שאלה.
אשאל אותו איזה שאלה, לא ניכנס בדיוק מה הייתה השאלה, הרעיון הוא שרב אשי לא ידע לענות תשובה.
זאת אומרת, הסתבר לו שמנשה המלך לא כל כך טיפש.
אמר לו רב אשי, אם זה ככה,
אתם כל כך חכמים, איך זה שעבדת עבודה זרה?
אמר לו מנשה המלך,
אם היית בדור שלי,
הגמרא אומרת את זה בארמית, אני מתרגם את המילים,
אומר, היית מרים את שיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה.
במילים אחרות,
אתם לא מבינים את העוצמה שהייתה אז בחיים.
אנחנו חיים היום במציאות,
כמו שאמרנו, קצת וירטואלית.
אנחנו לא מרגישים את הצורך הזה לגעת בחיים בכל העוצמה שלהם.
מדוע?
אומרים כי חכמים, ככה אומרים חז"ל,
חכמים שחטו את יצר עבודה זרה. במילים אחרות,
העולם עבר מעידן של עבודה זרה לעידן שאנחנו מכנים אותו היום,
עידן ימי הביניים, העת המודרנית.
כלומר, משהו שיותר פועל מתוך שכל ועקרה.
העולם היום מתנהל מתוך רציונל, מתוך חשיבה.
אנחנו קצת מסתכלים על החיים מבחוץ.
אין לנו את אותה עוצמה שהייתה פעם.
ולכן אומרים חכמים שבשעה שביטלו חכמים יצר של עבודה זרה,
נפק, כן, אני אומר את זה בארמית,
בשפה של חכמים,
נפק אתא גורייה מבית קודשי הקודשים.
בתרגום,
יצא גור של אש מבית קודשי הקודשים ובטלה הנבואה.
זאת אומרת,
אותו כוח שהצמיח את העבודה הזרה,
זה גם הכוח שנתן את הנבואה.
ברגע שבטלה עבודה זרה,
בטלו הסערה של החיים, העוצמה של החיים,
גם בטלה הנבואה.
כבר אין אפשרות לעבוד את השם בצורה הטוטלית הזו.
זה הרעיון של המלחמה בעבודה זרה.
אומר הרמב״ם,
כאשר הכוהנים של עבודה זרה הם לבשו בגדי שעטנז,
מה הכוונה?
היה פה הופעה של כוח מסוים. במקרה הזה,
אני אומר את זה בקצרה,
זה כוח של טשטוש.
ניסו לטשטש בין יסודות שונים במציאות. זה מה שנתן להם את העבודה זרה שלהם, את ההתמכרות אל היצר במקרה הזה של הורדת המחיצות.
טשטוש בין צמר שהוא מגיע מהכבשה, שזה סוג של גזל, לבין הפשתן שמגיע מעבודת האדמה, שזה משהו שמגיע בצורה כשרה.
הם ניסו לטשטש. אנחנו לא לובשים בגד שעפנז, אנחנו לא נלחמים נגד הכוהנים ההם,
נלחמים נגד הרעיון הזה שהוא יכול להופיע גם היום בצורות שונות,
של טשטוש מושגים, טשטוש גבולות,
שאנחנו לא אוכלים אבר מן החי, כן? לא שוחטים, לא חותכים בעל חיים ואוכלים ישר את הבשר שלו.
אומר הרמב״ם, זה היה אכזרי.
העבודה הזרה הייתה גם מאוד מאוד אכזרית.
זה חלק מהעניין הזה של הפראות,
של חוסר השליטה.
אנחנו נלחמים באכזריות שגם היום קצת קיימת בנו, כן?
כן, אכזריות זה כמו עבודה זרה, אכזריות מורכבת משתי מילים,
אח-זר.
יש פה רק זרות.
אדם חש זרות על המציאות ולכן הוא מגיב באלימות כלפיה.
עבודת השם זה להילחם בעבודה זרה. במילים אחרות, עבודת השם זה לאחד את הכוחות, לא להתמכר לכוחות חלקיים,
לא להשתקע בחוויה של הכאן והעכשיו,
אלא להיות קשור אל הנצח,
למשהו גדול יותר.
זו הסיבה שיהודי אומר כל יום,
שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
נסביר את המשפט הזה.
שמע ישראל, תשמע עם ישראל,
השם אלוקינו.
אלוקים זה הכוחות השונים שקיימים במציאות. יש הרבה כוחות במציאות, יש הרבה מתיות.
כולם אחד.
את כולם צריך לאחד בשליטה.
את כולם צריכים להכניס לתוך הנפש ולמקם כל כוח
במקום המתאים לו.
זו גם הסיבה שאנחנו אומרים שמע ישראל,
אנחנו מכסים את העיניים.
כך אנחנו רואים שמע ישראל לשם אלוקים ולשם אחד.
זאת אומרת,
אנחנו שנייה אחת ביום לא מביטים על כל הכוחות שקיימים,
שמפתים אותנו ומושכים אותנו לכל מיני כיוונים מנוגדים,
אלא מתכנסים פנימה לתוך עצמנו ומופיעים את האחדות.
יהודי אומר קריאת שמע גם בתפילת שחרית בבוקר,
גם בתפילת ערבית בלילה,
יהודי אומר קריאת שמע אפילו לפני השינה.
המילים האחרונות לפני שיהודי,
כשהוא הולך לישון אומר קריאת שמע זה אותו רעיון.
אני לוקח את כל הכוחות שבחיים שלי,
כל הכוחות שעברתי היום,
ומאחד אותם,
מכניס אותם לקו אחד שהמציאות כולה סובבת סביבנו.
זה הרעיון של המלחמה באלילות, זה הרעיון במלחמה בפסילים,
זה הרעיון של המלחמה בעבודה זרה, שתורת ישראל זה כל כך חשוב לה,
וגם היום אנחנו נלחמים כל הזמן בעבודה זרה.
המלחמה בחולשות,
המלחמה בחלקיות,
המלחמה בדברים שלא תופסים את המקום שהם צריכים לתפוס.
זה הרעיון הבסיסי שלא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.
אל תתפתה לדברים חלקיים, תדרוש תמיד שלמות.
כלומר, ניסיון להרמן בלשון הרמוניה ולהכליל יותר ויותר דברים.
תודה לכם שהייתם עמנו.
הפעם ראינו מה זה עבודה זרה ומה ההשלכות שיש לזה לעבודת השם.
ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
::::::::
