שלום לכם.
היום נדבר על אחד המושגים היותר קשים שאדם נפגש איתו במהלך החיים,
המוות, ולטר דיוק האבלות.
איך מתמודדים ביהדות עם מוות של אדם קרוב?
לאדם נפטר קרוב משפחה, אבא, אימא, חלילה,
אח, אחות, בן ובת.
איך היהדות גורמת לאדם לאט לאט לעכל את המשמעות של המוות ולמנף את זה למשהו גדול יותר?
דבר ראשון, הנחת מוצא.
יש ביהדות מנגנון שלם של אבלות שעניינו מצד אחד לתת לאדם לא להדחיק את המוות, אלא להתחבר עם המשמעות הפנימית שלו,
לא להדחיק את הכאב, להתמלא בצער של המפגש עם המוות,
אבל יחד עם זה לא להתבוסס בכאב אלא ללכת ולהצניח אותו למשהו גדול יותר.
המפגש עם המוות ביהדות, דבר ראשון הוא אומר השבתת החיים.
מוות, חוסר חיים, ביהדות זה טומאה.
בעם ישראל טומאה,
מוות זה משהו שצריך להתרחק ממנו. בניגוד אולי לתרבויות אחרות, שדווקא מוות זה משהו נחמד, משהו שמאפשר לאדם להתחבר לרעיונות רוחניים,
בעם ישראל זה לא כך.
כדוגמה, יש ספר פילוסופי שנקרא פיידון.
זה ספר שמתאר את הלילה האחרון של סוקרטס,
הפילוסוף היווני הדגול,
שהוא נגזר עליו מבני אתונה גזר דין מוות, ואז בלילה האחרון, לפני שגזר הדין המוות יוצא לפועל,
הוא התכנס עם תלמידיו ונתן להם נאום.
הנאום הזה אחרי זה הונצח בספר, לא משנה אם בדיוק כך הוא היה או אחרת, מכל מקום ככה הוא נכתב בספר פדום, ששם המסר הכללו של סוקרטב שהוא לא מפחד למות.
יתרה מזו, יש אפילו צעד שהוא רוצה למות,
כי עכשיו שהוא הסתלק מהחיים הגופניים הוא יוכל יותר לעסוק במושכלות, בדברים רוחניים,
בהתפלספות,
בלי שהעולם הזה יפריע לו.
זה לא גישה יהודית בעליל.
בעם ישראל המפגש עם המוות, כמו שמענו, הוא טומאה.
בעם ישראל, כשהאדם נוגע במת או אפילו בחפץ שנגע בו מת, הוא נטמא.
הכוהנים בעם ישראל, אנשי הקודש, אלה שאמורים להיות חוליית התיווך בינינו לבין ריבונו של עולם,
הם כמה שיותר מתרחקים מהמוות, לכן כוהן לא נכנס למשל לבית הקברות.
הכוהן הגדול,
שהוא ראש הכוהנים, האיש הקדוש ביותר,
הוא לא נטמא אפילו לקרובים שלו. כוהן רגיל לפחות לאביו או אמו, הוא כן יכול להיטמע.
הכוהן הגדול אפילו לא להם.
אישה בהיריון לא נכנסת לבית הקברות על פי היהדות. למה?
אישה שמביאה איתה חיים לא צריכה להיות במגע עם המוות.
מוות זה משהו שלילי.
מוות זה משהו כואב שהוא מפריע לנו לעבודת השם. כי עבודת השם בעומק העניין היא לחיות פה.
אתם הדבקים בהשם אלוהיכם, אומר הפסוק,
חיים כולכם היום.
לכן כאשר אדם נפגש עם מוות, דבר ראשון יש את האבלות. האבלות אומרת, קרה פה משהו גדול. אל תתעלם, אל תדחיק,
אל תעבור כאשתקד, לא.
יש כאן משהו שצריך להתבונן בו.
אגב, הדבר הזה לא קשור רק למוות פיזי.
גם כאשר אדם נפגש בקושי בחייו,
על פי היהדות אדם לא אמור להדחיק את זה.
כדוגמה,
יש גמרא, תלמוד בבלי,
שאומרת את הדבר הבא:
"הנעלבים ואינם עולבים,
השומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים,
עליהם הכתוב אומר", עליהם הפסוק אומר,
"ואהביו" של הקדוש ברוך הוא,
"כצאת השמש בגבורתו".
המשמעות הפשוטה של הביטוי הזה,
הנעלבים ואינם עולמים שומעים חרפתם ואינם אישים ואונים. זאת אומרת, אדם צריך להבליג על עלבונו ולא להשיב על כך שחירפו וגידפו אותו.
אבל המפרשים מדייקים, שימו לב איך חכמים מתבטאים.
לא כתוב מי שמעליבים אותו ואינו עולב חזרה. כתוב הנעלבים ואינם עולבים.
מדייקים חכמים, אדם צריך להרגיש תחושת עלבון.
אין דבר כזה שהאדם נתקל בקשיים, בכישלונות, בעלבונות,
ולא קרה שום דבר, ממשיך הלאה.
אדם צריך להגיש תחושת עלבון.
יחד עם זה,
חכמים דורשים מהאדם, תתגבר. אל תגיב עכשיו בצורה אימפולסיבית, ילדותית. בוא, תתעלה ותבין איך פותרים את הדברים בצורה יותר שורשית.
אבל קודם כל יש לגיטימציה לכאב.
על אותו משקל, ולהבדיל,
כאשר אדם נפגש עם מוות, יש לגיטימציה לכאב.
יש שלושה מעגלים שבהם האדם האבל מפנים את האבלות. דבר ראשון זה השבעה.
שבעה ימים בו האבל פורש לחלוטין ממעגל החיים,
מתכנס יחד עם משפחתו הקרובה ומתייחד עם האבלות.
בשבעה ימים האלה האדם לא נמצא בשטף החיים הרגיל,
פורש מכל דבר, לא מתגלח, לא מסתפר, לא מחליף בגדיו,
עסוק אך ורק בהתכנסות של האבלות.
המעגל השני זה מעגל השלושים.
שלושים יום לאחר הפטירה, אמנם האבל באופן הדרגתי מתחיל לחזור אל החיים,
הוא חוזר לחיים הקודמים שלו,
יחד עם זה, הוא לא מסתפר,
לא מתגלח, לא משתתף באירועים שמחים.
כלומר, יש פה כבר הפנמה של הכאב בצורה קצת פחותה.
השלב השלישי זה שנת האבלות, 12 חודש. 12 חודש,
שזה אגב נוהג רק אצל הבנים והבנות של הנפטר, לא על שאר הקרובים,
האדם חזר כמעט לחלוטין לאורח חיים הרגיל שלו,
אבל הוא אומר קדיש,
הבן אומר קדיש על אביו או על אמו,
תכף נדבר בדיוק מה זה הקדיש הזה,
ולא משתתף באירועים משמחים, ועל ידי כך הוא מכבד את זכר המת.
שלושה מעגלים שבהם האדם לאט-לאט מפנים את הכאב.
הדרך בעם ישראל להפנים את הכאב, שימו לב, זה על ידי שתיקה.
יש פסוק כזה שמספר על אהרון הכהן, אחיו של משה רבנו,
הכהן הגדול,
שמתו עליו שני בניו, נדב ואביהו, במאורע טרגי.
ואז כתוב, וידום אהרון.
הדרך של עם ישראל להתמודד עם המוות זה דומייה. דומייה זה לא אדישות.
דומייה זה רצון לומר, יש כאן איזה משהו גדול ממידותינו.
יש איזו אמת גדולה, אמת אלוהית, כמו שאנחנו אומרים,
ברוך דיין האמת.
יש כאן הנהגה אלוהית קשה, שלא ברור לנו לאן היא מובילה אותנו,
ויחד עם זה אנחנו דוממים. מבינים שמתגלה כאן משהו גדול.
הרעיון המרכזי, וזו הנקודה שאנחנו חותרים אליה,
שאחרי שאדם מפנים את האבלות,
דומם עם האבלות של המת,
אסור לו להשתקע בתוך המצב הזה.
אסור לו להתבוסס בתוך הכאב ובתוך הייאוש. אומרים לנו חכמים,
עתיד המת להשתכח מן הלב לאחר 12 חודש.
לאחר 12 חודש, שנה, שזה ביטוי לאיזה מחזור מעגלי,
המת אמור להשתכח. להשתכח לא חלילה, כוונאי, שהוא כלא היה ומדחיקים את המציאות שלו,
אלא להשתער, כיווניי, אדם קרוי לקחת את הכאב הזה ולמנף אותו למשהו שבונה,
לא רק למשהו שהורס ומתבוסס בכאב.
הדבר הזה, אני אומר שוב, בניגוד לכל מיני צורות אבלות בתרבויות אחרות.
למשל, אומרת לנו התורה,
לא תתגודדו על מת.
מה זה התגודדות?
בימי התנ״ך היו עובדי אלילים שקראו להם מוריים.
אחד מעמי כנען, שהצטווינו להילחם איתם, שאנחנו כובשים את ארץ ישראל.
והיה להם מנהג שכאשר הנפטר לאמת הם היו מתגודדים. מה זה מתגודדים?
היו לוקחים סכינים, חרבות, דברים חדים, וחותכים את עצמם.
כלומר, איזה ביטוי לפונקן של ייאוש. הנה, יש פה מת, אז החיים לא שווים כלום, כי מה שיש זה רק המציאות הגופנית. ועכשיו, כשהגוף הסתלק מהעולם, אז כולנו מתפרקים.
בעם ישראל נאמר, לא תתגודדו על מת. גם ההתייחסות אל המוות צריכה להיות בפרופורציה הנכונה.
כמו שאמרנו דעם ישראל, ההתמודדות עם המוות זה על ידי שתיקה.
וידום אהרון.
אדם מפנים כאב, אבל לוקח אותו למקום אחר.
אגב, הדבר הזה נפסק גם להלכה, הנושא הזה של השתיקה.
כאשר אדם מגיע לנחם אבלים בזמן השיבה, אסור לפתוח בדיבור על פי ההלכה, עד שהאבל פותח בדיבור. כי המטרה פה היא לא להריץ חוקים, המטרה היא לשתוק יחד עם האבל. אם האבל פותח בדיבור, הוא רוצה לדבר, רוצה לדבר על זכר המת,
אז אנחנו מצטרפים איתו.
הגמרא מתבטאת בביטוי אגרא דבי תמיה שתיקותא, בתרגום מארמית.
השכר של בית המוות, בית האבלות,
זה השתיקה.
זה שאנחנו שותקים יחד עם האבל, אנחנו בעצם דוממים יחד איתו ומפנימים שיש כאן משהו גדול,
משהו שהוא מעבר ליכולת האנושית.
זו אגב הסיבה, אחת הסיבות שמביאים לאבלים מאכלים עגולים, ביצים או עדשים.
סיבה אחת, מוסרים חכמים מלשון גלגל חוזר בעולם. זה מבטא מעגליות, שהיום המוות לצערנו הגיע לבית הזה וחלילה המוות ימשיך להתגלגל ויגיע גם למקום אחר.
אבל יש עוד הסבר שקשור למה שאנחנו אומרים עכשיו, אומרים מה האבל אין לו פה,
כמו שצורה עגולה אין לה פתח,
היא סגורה,
ככה גם האבל הוא לא פותח בדיבור, הוא נמצא עכשיו בהפנמה של הכאב.
אז איך באמת עם ישראל לוקח את השתיקה הזו ומתקדם הלאה?
לעם ישראל עושים הנצחה.
הנצחה מלשום נצח.
הבנה שהמוות אומנם היכה בנו, ועכשיו הגוף לא נמצא,
אבל הנשמה מתחברת לאיזושהי שרשרת.
כמו שיש כאלה שחורטים על הקבר את האותיות תנצב"ה,
שזה ראשי תיבות,
תאה נשמתו צרורה בצרור החיים.
יש פה צרור חיים.
יש פה איזה קו שחורז את הנצח והנשמה עכשיו התחברה אליו באופן אחר.
ואנחנו פה בעולם הזה מנסים לחיות מחדש את הנשמה הזו.
למשל, אומרים חכמים,
מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.
כאשר אדם משאיר זרע בעולם הזה, אדם נפטר,
אבל השאיר זרע פה במציאות, או זרע בנים חיים,
או זרע, השאיר חותם במציאות. כל אדם השאיר איזשהו חותם, מעשים טובים, פעל לאיזושהי פעולה.
הדבר הזה הוא כאילו הנפטר בחיים, הוא חי איתנו.
ביטוי אחר של חכמים אומרים,
אם יש תלמיד חכם שנפטר, מושיבים ישיבה על קברו.
מסורים חכמים, מה זה מושיבים ישיבה על קברו?
לומדים את תורתו.
כאשר אנחנו לומדים את התורה של אותו רב שנפטר, נגיד אנחנו לומדים את תורתו של רש"י,
תורתו של הרמב״ם,
הוא חי בינינו מחדש.
או כמו שחכמים מתבטאים, שפתותיו מדובבות בקבר.
הוא כביכול, השפתם שלו מדברות בקבר, הוא חי כאן.
דבר נוסף שאנחנו עושים בעם ישראל, אנחנו אומרים קדיש.
מה זה קדיש?
יתגדל ויתקדש שמי רבה. בתרגום,
יתגדל ויקדש שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא. ואנחנו ממשיכים.
בעלמד יברח חירותה, בעולם שברא כרצונו,
ויצמח פונקנה, ויקרב משיחה, ותבוא הגאולה,
והוא יקרב את הישועה,
אמן יהא שמי רבה מברך לעלם ולעלמי אלמיה.
יהיה שמו מבורך בעולם הזה ובעולמות היותר מאלה.
הרעיון הוא, נפטר עכשיו אדם. יש פה חלל שנפער במציאות.
השלמות האלוהית בעולם מופיעה עכשיו פחות.
על ידי הקדיש אנחנו ממלאים,
ממלאים מחדש את החור הזה שנפער בחיים שלנו.
יש כאלה שעושים הנצחה בזה שנותנים צדקה לעילוי נשמת המת, או תורמים למקומות חיוביים.
חיובים, כל הדברים האלה משמעותם לקחת את הזיכרון של המת ולבנות ממנו משהו אמיתי וחי פה בעולם הזה.
לא המתים יהללויה, אנחנו לא מקדשים את המוות, את הקברים, אנחנו מקדשים את החיים.
ישנה גמרא במסכת ברכות
שאומרת פחות או יותר את כל הרעיון שאמרנו כאן במילים אחרות.
אומרת הגמרא כך, אמר רבי יהושע בן לוי, אחד מחכמי הגמרא,
סך לי מלאך המוות,
תיזהר לא לעמוד לפניי בשעה שאני חוזר מן המת,
כי בשעה שאני חוזר מן המת, ככה אומר מלאך המוות לרבי ישוע בן לוי,
אני מרקד וחרבי שלופה בידי, אני רוקד והחרב שלי נמצאת ביד,
ויש לי רשות לחבל.
תכף נסביר מה המשמעות של המילים הללו.
וממשיכה הגמרא ואומרת,
ואם פגע בכל זאת, אם נפגש בכל זאת עם אותו מלאך המוות בסיטואציה הזו שהוא חוזר מן המת,
מה תקנתו,
איך אדם יצא מהאימה הזו של מלאך המוות, אומרת הגמרא כך:
יזוז ממקומו ארבע אמות, אדם צריך לזוז ארבע אמות ממקומו,
נסביר מה הכוונה.
אם יש נהר,
נהר מים באזור, יחצה אותו,
אם יש דרך אחרת, ילך בה,
ואם יש כותל, אם יש איזה קיר,
יסתתר מאחוריו,
ואם כל זה לא עוזר, אומרת הגמרא,
יסב את פניו,
יסתובב שלא לראות את מלאך המוות ויאמר את הפסוק,
ייגר השם בך השטן ויגר השם בך הבוחר בירושלים.
גמרא מפחידה.
מה המשמעות של הגמרא הזאת?
אמר רבי יהושע בן לוי,
סך לי מלאך המוות. סך לי מלאך המוות זה לא שהוא דיבר עם ישות שנקראת מלאך המוות.
אין איזה ישות פיזית עם פנים של גולגולת כלשון וגלימה שחורה כמו שמתוארת בסרטים.
הרעיון של סך לי מלאך המוות,
אומר רבי שמעון מלוי, אני עשיתי בירורים עמוקים בעניינו של המוות בעולם.
אני ביררתי מה משמעותו של המוות.
וביררתי את הדבר הבא, אמר מלאך המוות,
אל תעמוד לפניי בשעה שאני חוזר מן המת,
כי אני אז מרקד וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל. בתרגום,
יש חשש, ככה מסבירים המפרשים, המוות, כמו שאמרנו, הוא בא ליצור זעזוע באדם.
מוות בא לגרום לאדם להפנים מחדש,
מה חייב, לאן הם הולכים, הבנה שהחיים האלה שנראו כל כך סוערים ושמחים וצבעוניים,
הם נפסקו.
אדם אמור לקחת את המפגש הזה עם המוות לאבלות,
כלומר להפנמה של הכאב ולהצמיח מזה חיים חדשים.
אבל יש חשש שאדם שנפגש עם המוות בצורה כל כך מזעזעת,
מלאך מוות יתחיל לרקד. ריקוד זה ביטוי לחוסר שליטה. בניגוד להליכה, שתמיד רגל אחת על הקרקע ורגל אחת באוויר,
ריקו איזה שתי הרגליים מעל גבי הקרקע. יש פה חוסר יציבות.
חרבו של מלאך המוות שלופה. זאת אומרת, האדם נכנס, עלול חלילה להיכנס לאיזה סחרור של ייאוש. האבלות שהייתה אמורה לבנות אותו,
במקום זה משקיעה אותו בצער של כאב והתבוססות בייאוש.
מה יעשה, אומרת הגמרא?
יזוז ממקומו ארבע אמות. ארבע אמות זה ביטוי אצל חכמים למקום של האדם בעולם הזה. אומרים למשל חכמים, כל אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל אינו אדם.
רצון להגיד שלכל אדם צריך איזשהו מצה ארצי שהוא ייאחז בו.
יזוז במקומו ארבע אמות, במילים אחרות, אומר רבי שמעון לוי, אדם שהמוות השפיע עליו בכזאת צורה שסחרר אותו והוציא אותו מסדר החיים הנורמלי ולא בנה בדברים אלא הורס אותו,
צריך לעשות שינוי אישיותי.
יזוז במקומו, יעשה תשובה, יעשה פה מהפך אישיותי שיבין שהוא לא במקום מתאים, המקום שלו צריך לזוז.
ואם יש נהר, יחצה אותו.
מה זה נהר? נהר, בעולם הקבלה, הכוונה היא לחוכמה.
נהר הדעת. נהר זה ביטוי לשטף מים רחב.
מים נמשלו לחוכמה.
מציאות של דעה,
של שכל.
במילים אחרות אומרים לנו חכמים, אומר רבי יהושע בן לוי, אדם שנפגש עם המוות צריך מתוך שכל ותבונה להבין מה המפגש הזה בנה בו.
איזה נקודות עכשיו מתבררות אצלו מחדש. עכשיו האיש הקרוב הזה שנפטר מהעולם,
איך זה בונה אותי מחדש, הכאב הזה?
ואז, אם יש דרך אחרת, אומרת הגמרא, ילך בה. אדם צריך למצוא מסלול חיים אחר,
שילך וייבנה מתוך הטרגדיה הגדולה הזו שהוא עכשיו נפגש איתה. ממשיכה הגמרא ואומרת, ואם יש כותל, אם יש קיר, יסתתר מאחוריו. במילים אחרות, בדרך האימה החדשה הזו,
שאדם בנה, הוא צריך להעמיד איזה סוג של מיגונית,
סוג של הסתייגות וגדרות,
כדי לא ליפול שוב באותו מצב הקודם שהייאוש אחז בו והביא אותו לכל מיני מחוזות אפלים.
ובסופו של דבר, וזה הדבר החשוב בכל הגמרא הזו,
אומרים חכמים, אם כל זה לא עוזר ועדיין מלאך המוות מרקד, זאת אומרת, אדם לא צריך להשתחרר מהאימה הזו של המוות, האבלות לא בונה בו את מה שצריך לבנות,
מה יעשה?
יסב את פניו ממלאך המוות. זה ביטוי של חכמים לבוא ולהגיד,
הפנים זה ביטוי להכרה, למודעות.
תסתובב,
תחסום את המודעות שבך.
קצת תשתק את השכל.
אמר, הרעיון, ההתמודדות זה מתוך שכל, מתוך תבונה,
מתוך הכלים האנושיים שלנו להבין למה זה קרה ואיך אני מבנה מזה.
אבל אם כל זה לא מצליח, וכולנו באיזושהי רמה לא מבינים את ההנהגה האלוהית בעולם,
אדם נכנס לעמדה שמה שאנחנו נוהגים לומר באבלות,
השם נתן, השם לקח,
יהי שם, השם מבורך.
אדם עומד ומבין, אני לא מבין תמיד הכל,
אבל יש כאן איזה מהלך אלוהי, יש בי אמונה שיש כאן איזה מהלך שמוביל את הדברים אל הכיוון הנכון.
שימו לב, זה לא נאמר בהתחלה. זה לא שאדם מההתחלה אמור להגיד, אני לא מבין, אני מתחיק, לא חשוב, קרה מוות, ממשיכים כרגיל. לא.
האדם מפנים את הכאם, אמר,
והולך ומתמודד מתוך דעת, ומנסה לבנות דרכים אחרות, ולתעל את הכאם לדברים חיוביים ויצרניים.
יחד עם זה, אסור לשכוח גם את הנקודה הזו,
שאנחנו לא תמיד מבינים הכל. אנחנו מסיבים את פנינו במהלך המוות.
אנחנו כביכול סופקים כפיים ואומרים, אנחנו לא מבינים, ואף על פי כן,
השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך. הוא ברוך דיין האמת, כמו אחד הדברים שאנחנו אומרים בשעת האבלות.
ובנוסף לכך אומרים את המשפט הבא,
ייגר השם בך השטן, זה פסוק, ייגר השם בך השטן,
ויגר השם בך הבוכה בירושלים.
כך מסבירים המפרשים, זו כבר מדרגה גבוהה,
שאדם מתנחם בירושלים. זאת אומרת, הוא מבין שגם אם הוא ברמה האישית עכשיו נמצא בשבר בחייו,
ירושלים נבנית.
הנצח,
הקדושה בעולם הולכת לאט לאט ונבנית,
וגם המוות הזה שאנחנו כעת עומדים עם כאב גדול מולו,
גם הוא חלק מהבניין הזה.
אז זה הרעיון של האבלות בעם ישראל. מצד אחד,
הפנמה של הכאב, לא הדחקה,
דרך מאוד מאוד מדורגת וחכמה להחזיר את האדם אל תוך החיים,
ויחד עם זה, כמובן לא להתבוסס בכאב, אלא לקחת
את המשבר הגדול הזה ולהצמיח איתו חיים חדשים.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, להתחבר לצרור החיים של הנצח.
שלא נדע מצער וחלילה שלא נשמע בשורות כאלה, אבל גם כאשר הן מגיעות,
גם פה אנחנו מתוך אמונה מתבוננים במוות ונבנים גם ממנו.
תודה לכם שהייתם עמנו להיפגש בעזרת השם מפעים ועוד.
