שלום לכם. היום נדבר על לשון הרע.
לשון הרע, רק להגיד את המילה הזו,
כבר גורם תחושה לא טובה.
לשון הרע, אסור לדבר לשון הרע. על פי התורה, זו אחת העבירות החמורות.
אומרת לנו התורה, לא תלך רכיל בעמך.
אסור לרכל, אסור לדבר לשון הרע על השני.
מה זה לשון הרע? מה הגדר של לשון הרע?
לשון הרע זה להגיד דברים שליליים על האחר.
שימו לב,
להגיד דברים שליליים גם אם זה אמת,
גם אם זה דברים נכונים.
כל פעם שמישהו מדבר משהו שלילי לשני, כולם אומרים לו, היי, מה אתה משמיץ אותו?
מייד עונה, מה אתם רוצים? זה אמיתי, אני לא משקר.
גם אם אתה לא משקר, זה לשון הרע.
גם שיש בתקשורת לפעמים משפטים על הוצאת דיבה,
דיברו ככה, דיברו ככה, אז הטענה, כל הוויכוח, האם זה שקר או לא שקר,
אם זה לא שקר, אם זה אמיתי,
אז זכות הציבור לדעת.
לא, על פי התורה לא כל דבר הציבור צריך לדעת.
לא כל דבר אחרים צריכים לדעת. מה שגורם להשמצה של השני, שמבקר את השני,
אסור לומר אותו.
תגידו, נו, אם זה ככה אז אסור לבקר, אסור לשפר דברים? מה, אני לא יכול לתת ביקורת עניינית?
בוודאי שאפשר, אנחנו נדבר על זה.
ועל פי הלכות לשון הרע יש מצבים מסוימים שאדם מצווה, לא רק שאפשר,
מצווה להגיד לשון הרע כדי לתקן.
אבל אנחנו מדברים שזה לא מביא תועלת,
זה לא מביא תיקון.
למה לדבר לשון הרע לשני?
למה לגרום כזה סבל לשני? הרי כולנו יודעים, כשמדברים עלינו דברים רעים,
כולנו מרגישים את הצער של הדבר.
לשון הרע זה משהו שכל כך נורא על פי חכמים, שהם אמרו את המשפט הבא: מי שמדבר לשון הרע שקול, שימו לב לביטוי,
כנגד מי ששופך דמים,
עובד עבודה זרה ומגלה עריות.
שלושת העבירות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גילו עריות, שפיכות דמים,
עבירות שעליהן נאמר, ייהרג ואל יעבור.
כלומר,
בכל המצוות בתורה אדם לא מצווה למות בשבילם.
אם למשל מישהו בא אליי ואומר לי, או שאתה מחלל שבת או שאני אהורג אותך,
מותר לי לחלל זמני,
באופן זמני, את השבת,
כדי להינצל.
כי הוא אומר את התורה, וחי בהם. יש פסוק כזה, וחי בהם, דורשים חכמים,
וחי בהם, ולא שימות בהם. אדם בפיקוח נפש
דוחה את כל התורה כולה, חוץ משלושת העבירות הללו. שלושת העבירות הללו, אם מישהו בא ואומר לי, או שאתה הורג מישהו,
שכמובן אסור להרוג אותו, או שאנחנו הורגים אותך,
או שחלילה תעבוד עבודה זרה או תגלה עריות, שוב, זה סוג של מערכת יחסים מינית שהיא בעייתית על פי התורה,
אדם צריך לבחור להיהרג ולא לעבור על זה. למה?
מסבירים חכמים ששלושת העבירות הללו הן נגיעה בנקודות הכי רגישות שקיימות אצל האדם.
גילוי עריות זה הצד המיני,
שהוא משהו שמכנס את כל החיים של האדם.
עבודה זרה זה פגיעה בצד הרוחני של האדם, פגיעה אנושה בעולם הרוחני של האדם,
ושפיכות דמים זה פגיעה אנושה בצד הגופני של האדם.
עבירות כאלה,
אומרים עליהם חכמים, ייהרג ואל יעבור.
לשון הרע היא שקולה כנגד שלושת העבירות הללו. מה הכוונה שקולה כנגד שלושת העבירות הללו?
לא מבחינה הלכתית או מעשית, מבחינה הלכתית,
אם אומרים לאדם, או שאתה מדבר לשון רע, או שהורגים אותך,
הוא ידבר לשון רע.
בוודאי זה לא יותר גרוע מחילול שבת, שגם מותר לחלל וכדי לא למות.
אבל יש כאן איזו אמירה רוחנית של חכמים,
שהפגיעה בדיבור של האדם היא כדוגמת שלושת העבירות הללו,
נוגעת בנקודות הכי רגישות בחיי האדם.
הדיבור, כך מסבירים לנו חכמים,
הוא מכנס בתוכו את כל האישיות של האדם,
גם את הצדדים הגופניים וגם את הצדדים הרוחניים.
הדיבור זה הכלי שמתווך בין העולם הרוחני של האדם לעולם המעשי שלו.
דיבור זה ביטוי של מחשבות, עולם רוחני,
שמתרגם דרך מיתרי הקול,
דרך הצדדים הגופניים. במילים אחרות, דיבור זה הכלי המרכזי שבו אדם מבטא את עצמו והאישיות שלו מתגלה בעולם.
הדיבור הוא כל כך חשוב עד כדי כך שבפרשת בראשית
יש פסוק שנאמר ביצירת האדם הראשון,
"ויהי האדם לנפש חיה",
מתרגם אונקלוס, המתרגם הגדול של התורה, אחד מחכמי ישראל שתרגם את התורה לארמית,
וחלק מהתרגום שלו זה גם הסבר בעצם של התורה.
הוא מתרגם את המילים הללו, נפש חיה, שזו ההגדרה של האדם,
הוא מתרגם את זה למילים בארמית,
רוח ממללה,
המלל, הדיבור של האדם, זה הנפש של האדם.
הדיבור של האדם בעצם קובע איפה אדם נמצא מבחינה אישיותית.
גם מבחינה טכנית זה פשוט.
הדיבור זה הכלי המרכזי שאיתו אנחנו משתמשים במהלך היום.
כאשר הדיבור הזה נמצא בחוסר שליטה,
כאשר הדיבור הזה הופך להיות דיבור של לשון הרע, של שלילה,
של הטלת דופי באחר,
באיזשהו מקום כל האישיות של האדם נמצאת בשלילה.
לכן יש הקפדה אדירה לא לדבר לשון רע.
לפני כמאה שנה
חי אחד מחכמי ישראל האחרונים שנודע בכל עם ישראל,
ושמו היה רבי ישראל הכהן. הוא חי בעיירה באירופה, במזרח אירופה, בשם רדין,
אבל הוא ידוע יותר בכינויו "החפץ חיים".
מדוע החפץ חיים?
הוא כתב ספר שעוסק בהלכות לשון הרע,
שכך נקרא הספר, "החפץ חיים", "החפץ חיים".
והספר הזה כל כך התקבל בעם ישראל, עד שהשם של אותו תלמיד חכם הפך להיות כינוי הספר שלו, "החפץ חיים".
מראה כמה הספר הזה התקבל בהערצה על כל עם ישראל.
בספר הזה, החפץ חיים, או שמירת הלשון בשמו המלא,
החפץ חיים, רבי ישראל הכהן מיראדין, מלמד הלכות לשון הרע. הוא חידש, הוא מיסד בעולם היהודי את העניין שלדבר צריך הלכות ברורות איך לדבר, מה לדבר, על מי לדבר.
הדיבור הוא לא חופשי וזורם.
יש משהו בדיבור שזוקק שליטה.
אגב, בהערת סוגריים,
על פי חכמי הסוד יש קשר בין השליטה בדיבור לבין השליטה ביצר המיני.
או כלשונם של מקובלים, יש קשר הברית
וברית הלשון.
יש קשר בין הברית, איבר ההולדה, לבין ברית הלשון.
שניהם זה כוחות,
כוחות גדולים,
מלאי עוצמה, שאמורים ליצור חיים, אבל אם הם נמצאים בחוסר שליטה,
הם מסוגלים לפרק את כל האישיות.
החפץ חיים, רבי ישראל הכהן מיראדין,
מיסד את הלימוד בספר הזה, הלכות הלשון, שמירת הלשון,
ושם הוא מפרט את כל הדינים הללו,
מתי אדם יכול לדבר רע על השני ומתי לא.
אז כפי שאמרנו,
כאשר זה לא מביא תועלת,
אסור לאדם לדבר רע על השני.
אז יבוא אדם וישאל, כמו שאמרנו,
נו, אבל לפעמים צריך ביקורת. מה, אי אפשר שכולם צדיקים, כולם נחמדים? יש גם אנשים רעים בעולם שצריך להזהיר מהם.
תשובה נכון.
יש תנאים מסוימים, אומר החפץ חיים, שמותר לאדם לדבר לשון הרע.
תנאים שהם קצת שונים ממה שמקובל היום בתקשורת.
למשל, אומר החפץ חיים, בשביל לדבר לשון הרע על מישהו,
אתה צריך לראות את הדבר בעצמך ולא להסתמך על שמועות.
למשל,
יש לך איזו חנות מסוימת לידך שאתה יודע ששם גונבים מבני אדם,
מרמים במסחר.
חובתך להזהיר אנשים אחרים,
אבל זה בתנאי שאתה יודע את זה.
לא שמעת.
כידוע, סרן שמועתי זה מדבר לשון הרע הכי הרבה.
שמעתי, אני יודע, כולם אומרים. מה כולם אומרים? אתה בדקת.
יכול להיות שלא אתה באופן אישי היית שם, אבל יש שם אנשים רציניים שבדקו את זה,
ואתה מסתמך עליהם. דבר ראשון, תברר טוב-טוב לפני שאתה הולך ומשמיץ והורס פרנסה של מישהו אחר,
כי שמעת שהוא מרמה. תבדוק שזה באמת ככה.
תנאי שני, למשל, אומר חפץ חיים,
אדם צריך לא להגדיל העוולה יותר ממה שהיא.
כשאתה מבקר מישהו,
תיזהר לא לנפח את הדברים יותר ממה שהם באמת.
אדם צריך להיזהר בדיבור שלו, גם כשאתה יש לך ביקורת עניינית,
אתה צריך להיזהר לא להגדיל את הדברים יותר.
בכלל, בכל הנושא של הלכות לשון הרע צריך לדעת.
חוץ מלשון הרע ישיר, לפעמים יש גם לשון הרע שהיא עקיפה.
למשל, יש לשון הרע ברמז.
לפעמים אדם, הוא לא אומר באופן ישיר לשון הרע,
הוא רק רומז.
אתה מדברים איתך על מישהו, ואז אתה אומר, כן, הוא חכם גדול.
לא אמרת שום דבר רע, אמרת חכם, אמרת שבח.
אבל בעוויית פרצוף שלך, עם התנועה הזו,
כבר הסברת לכולם באופן, בשפת הגוף, מה אתה חושב עליו.
זה גם בעיה של לשון הרע.
דבר נוסף שיכול להיות בלשון הרע, אומרים חכמים, זה אבק לשון הרע.
אבק לשון הרע זה שאתה אפילו לא עושה סימנים,
אלא אתה מסובב באופן עקיף שידברו לשון הרע על מישהו,
שישמיצו מישהו. למשל,
אתה עומד פה עם איזה חבורת אנשים שאתה יודע שהם לא סובלים דמות מסוימת, נגיד שקוראים לה רוני.
אתה עובר לידם ורק ככה זורק,
אתמול ראיתי את רוני.
לא אמרת שום דבר שלילי, לא עשית סימנים.
רק הזכרת אבל את השם, אתה ידעת שזה יגרום עכשיו להעציס פה את כל החבורה,
שיתחילו להשמיץ אותו.
זה נקרא אבוק לשון הרע.
אדם צריך להיזהר גם מהדברים הללו.
חפץ חיים אומר, אדם שהוא מדבר לשון רע צריך לזהר לא לנפח,
לא לרמוז דברים,
לא להגיד דברים שהם לא ראויים,
כדי שהביקורת תהיה עניינית וטהורה.
תנאי נוסף, אומר חפץ חיים,
בשביל שאדם יוכל לבקר מישהו,
זה שאתה מנסה קודם לפתור את הבעיה בצורה אחרת.
אולי אם תלך ותדבר עם אותו אדם,
תוכל להסביר לו שהוא עושה משהו רע,
ואפילו להזהיר אותו, שאם אתה לא תפסיק, אני אלך ואפיץ את זה אצל אנשים אחרים.
זאת אומרת, תפתור את הבעיה בלי לדבר לשון הרע.
לפעמים אין מצב.
בן אדם, אין סיכוי שישמע לך,
אז הדרך שנשארה זה באמת לפרסם את זה ברבים,
אבל לפחות לנסות.
תנאי נוסף, אומר חפץ חיים, שזה תנאי מאוד חשוב,
לכוון לתועלת.
אתה מחליט שאתה עכשיו צריך לדבר רע כנגד מישהו,
תבדוק טוב-טוב
שאתה מכוון לתועלת, זאת אומרת שאתה עושה את הדברים למען האמת, ולא בגלל שאתה נהנה ורוצים לסגור פה איזה חשבון.
צריך הרבה טהרה כדי שבן אדם יוכל לבקר מישהו או משהו.
וכן, יש עוד תנאים רבים, לא נרחיב בהם,
אבל הרעיון הכללי הוא שלפני שאדם מוציא מילת גנאי מהפה, הוא צריך הרבה מאוד זהות.
הרעיון הזה של לשון הרע, של שמירה על הדיבור, הוא לא רק בדברים שהם יוצרים נזק אצל האחרים.
זה בכלל סוד לחיים יותר מאושרים, אם תרצו לקרוא לזה ככה.
המדרש מספר שפעם אחת רבי ינאי,
אחד מחכמי ישראל, ישב בבית ופתאום שמע בחוץ רוכל,
איזה מישהו שמוכר,
מסתובב ברחובות וצועק מי רוצה חיים, מי רוצה חיים ארוכים.
יש לי סם, יש לי תרופה שתגרום לך להאריך ימים.
קרא לו רבי ינאי לאותו רוכל וניסה לברר, הוא חשב כנראה שהוא רמאי,
אמר לו, איזה סם אתה מוכר, איזה תרופה אתה מוכר שיכולה להאריך ימים.
אמר לו אותו רוכל, פתח לו את ספר התהילים וקרא לו את הפסוק:
"מי האיש אחפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב,
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
שעל שם הפסוק הזה קרא רבי ישראל הכהן מראדין את הספר שלו,
"החפץ חיים".
מי האיש אחפץ ימים?
החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב,
מי שרוצה חיים טובים,
חיים ארוכים, לא רק ארוכים במשמעות הטכנית, ארוכים במשמעות האיכותית,
נצור לשונך מרע. ככה אומר דוד המלך.
אמר רבי ינאי,
עכשיו פעם ראשונה שעמדתי על סוד הפסוק הזה. זאת אומרת, עד שהגיע הרוכל הזה,
קראתי את הפסוק, אבל לא הפנמתי את מלוא המשמעות שלו.
עכשיו אני רואה שיש פה בן אדם שבאמת לוקח את זה ברצינות. הוא מפיץ את זה אצל אנשים ואומר להם, זה מה שיאריך לכם חיים.
ואם נתרגם את זה למושגים שלנו,
אני לא יודע באמת אם במדעת סטטיסטית מי שלא מדבר לשון הרע הוא חי יותר,
אבל ברור שמי שלא מדבר לשון הרע, החיים שלו הם יותר איכותיים,
הם יותר נכונים, הם יותר טהורים.
הוא משדר דברים חיוביים סביבו.
והרעיון הזה זה לא רק, כמו שאמרנו, לא רק לדבר דברים רעים על השני,
זה בכלל לשלוט בכוח הדיבור.
יש ביטוי כזה של חכמים,
סייג לחוכמה שתיקה.
ככה אומרים חכמים במסכת אבות.
סייג לחוכמה,
סימן לחוכמה או גדר לחוכמה זה שתיקה. אדם חכם הוא שותק.
יש ביטוי שכותב הרמב״ם,
רבי משה בן מימון, אחד מגדולי ישראל שחי לפני כשמונה מאות שנה, הוא כותב,
לעולם ירבה אדם בשתיקה.
מה הכוונה לעולם ירבה אדם בשתיקה, או מה שאומרים חכמים, סייג לחוכמה שתיקה?
לא הכוונה שאדם צריך לא לדבר,
ורק לזרוק איזה משפטים טלגרמיים כאלה קצרים ונפחניים.
לא זה הכוונה.
שתיקה,
הכוונה היא שאדם צריך לדבר באופן תכליתי.
אדם צריך לדבר דברים שיש להם תועלת, ואם לא,
שישתוק.
אם זה דברים שיש להם תועלת, שידבר כמה שהוא רוצה.
לפעמים התועלת זה באמת עכשיו רק לשבת ולדבר עם החבר'ה,
כי עכשיו אנחנו יושבים יחד
ומריצים שיחת רעים.
זה גם דבר שנקרא תועלת.
אין עם זה שום בעיה.
החפץ חיים עצמו, אגב, רבי ישראל הכהן מיראדין דיבר הרבה מאוד. מסופר עליו, על החפץ חיים,
שכאשר הוא כתב את הספר הזה, אז לא הייתה מערכת של הפצת ספרים.
הוא הסתובב בין העיירות שם במזרח אירופה, והגיע לכל עיירה שהיו שם יהודים,
וניסה למכור את הספר שלו.
ואז מסופר שהוא הגיע לאחת העיירות, והרב של אותה עיירה, הוא לא ידע מי זה החפץ חיים, אז הוא עוד לא התפרסם שמו בעולם כמו
כמה שנים לאחר מכן.
הוא ראה את הספר, מאוד התרשם, אבל הוא תהה,
אותו רב, האם החפץ חיים, האם אותו יהודי, רבי ישראל הכהן, שכתב את הספר, האם הוא גם באמת שומר על הלשון כמו שהוא כותב?
מה עשה? ביקש מאחד מהתלמידים שלו,
אמר, לך תתפוס את הרב הזה, שמוכר פה את הספר,
ותנסה לגרור אותו לשיחה ולראות האם הוא מוכן לדבר לשון רע.
ואותו תלמיד חזר אחרי כמה שעות ואמר לאותו רב, תראה, אני דיברתי עם רבי ישראל הכהן, עם החפץ חיים.
דיברתי אותו במשך שעות, והוא מדבר המון, ככה הוא מתבטא. הוא מדבר המון, אבל לא הצלחתי להוציא ממנו מילה אחת של לשון הרע.
זאת אומרת,
זה שאדם שומר על הלשון שלו, זה לא שהוא הופך להיות סוציומט ולא חברתי.
בן אדם מדבר ושמח,
אבל הוא שולט בדיבור שלו.
הדיבור הוא דיבור ממוקד.
מה שצריך לדבר, מדברים.
מה שלא,
לא.
לא כל העולם צריך לדעת.
אני זוכר שלפני כמה שנים
נסעתי נסיעה מירושלים לחיפה, נסיעה של שעתיים, באוטובוס.
ישבתי באוטובוס, מאחוריה ישבה נערה, בחורה, עם פלאפון.
אני זוכר במשך השעתיים של הנסיעה, אני וכל האוטובוס, 50 איש,
גילינו הרבה דברים עליה.
גילינו שיש לה משבר בבית,
גילינו שהיא לא מצליחה עכשיו בלימודים שלה, ושהיא בכלל שוקדת לעזוב את הפקולטה,
גם עם ההורים יש לה בעיות.
עכשיו, זה היה מרתק,
אני לא אומר,
זה היה שעתיים שכל האוטובוס ישב בקשב לשמוע מה היא אומרת. אלה היו אז פלאפונים ולא עניתי, כי הייתי במתח, כמו תוכניות ריאליטי.
מה הולך להיות?
אבל אתם מבינים לבד מה הבעיה.
יש פה איזה סוג של חשפנות רגשית,
של חוסר צניעות מובהק בדיבור.
צניעות בעם ישראל זה לא רק צניעות גופנית,
זה גם צניעות בדיבור.
לא כולם צריכים לדעת מה קורה.
היכולת של האדם לשלוט בדיבור שלו, למקד את הדיבור שלו,
להסתיר מה שצריך להסתיר.
יש כזה ביטוי של שלמה המלך.
כבוד אלוהים אסתר דבר.
יש לפי מניין לכסות על דברים.
כל הדברים האלה הם קשורים לשליטה בדיבור.
החפץ חיים, רבי ישראל הכהן מיראדין בספר שלו,
וכל החכמים במהלך הדורות
הולכים ומחנכים את האדם לשלוט בדיבור, להגיע למצב
שהדיבור, ומתוך כך כל האישיות תהיה מוקדת
לדברים טובים, חיוביים ומועילים לעולם.
אדם פחות שיתעסק בביקורת על אחרים ויותר בביקורת על עצמו.
יותר יעסוק בתיקון העולם ולא בדברים השליליים שלו.
יותר בללמד זכות על אחרים,
לראות מהצד של האחרים. כולנו הרי יודעים על עצמנו כמה פעמים אנחנו מצטערים ששופטים אותנו לחומרה,
ואם היו מבינים את הסיטואציה שאנחנו מצויים בה,
היו מבינים את זה אחרת.
ככה גם אדם אמור, מתוך השמירה על לשון הרע,
לפתח אישיות שמביטה בעין טובה על המציאות.
וכאן הייתי רוצה לסיים את הפינה הזו בתפילה,
בתפילה שכתב אותה רבי אלימלך מליז'נסק,
אחד מגדולי הרבנים שהיו בדורות האחרונים.
הוא כתב את התפילה הבאה, שימו לב:
אדרבה, אדרבה, כלומר, ונהפוך,
בדרך כלל אדם מבקר אחרים,
אומר רבי אלימלך מליז'נסק, אדרבה, בוא נהפוך את היוצרות.
אדרבה,
תן בליבנו, אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא,
שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שאנחנו נתמקד בטוב שקיים אצל האחר ולא בשלילה.
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך.
ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
לא שנאה, אלא להרבות אהבה בעולם.
ותחזק אותנו, אנחנו מתפעלים לקדוש ברוך הוא, תחזק אותנו באהבה אליך.
כאשר אדם לא מדבר לשון רע, כאשר אדם מפתח עין טובה אל המציאות, באופן טבעי הוא יותר מתקשר ומתחבר לריבונו של עולם.
ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהיה הכל נחת רוח אליך,
שיהיה הכל נחת לריבונו של עולם.
אז זה מה שאנחנו מנסים לעשות.
זה מה שאנחנו מנסים לשמור על הדיבור, על טהרת הדיבור,
על האישיות שלנו, על החיים שלנו.
נקווה, בעזרת השם, שבאמת נעשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא. תודה לכם שהייתם עמנו. ניפגש, בעזרת השם, בפעמים הבאות.
