שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על הבדלה.
הבדלה זו התפילה או הברכה שאנחנו עושים במוצאי שבת, כאשר אנחנו עוברים משבת לימי החול.
אנחנו אומרים תפילה וברכות מיוחדות שבאים להוביל אותן מעולם של שבת, מעולם של קדושה,
לימי החול העפוריים.
המעבר הזה זוקק הכנה נפשית וזה עניינה של ההבדלה.
אז בואו נתחיל.
ההבדלה עצמה נעשית על כמה וכמה דברים, עוד נעבור עליהם אחד אחד,
אבל אני אתן פה את הכיוון הכללי.
ההבדלה, דבר ראשון, היא על יין, מקדשים על היין.
דבר נוסף, משתמשים בפסמים,
זה משהו שיוצר ריח טוב.
מאורי האש, לוקחים אש וגם מסתכלים עליה,
והבדלה,
גם אומרים בפה שאנחנו מבדילים בין ימי הקודש לימי החול. אם תשימו לב,
כל האישיות של האדם משתתפת במעבר.
זה מתחיל ביין, שאנחנו טועמים בפה.
הפסמים, שזה חוש הריח,
מאורי האש, שאנחנו מסתכלים על האש דרך חוש הראייה,
והבדלה, שזה נשא על ידי השכל והדעת. כלומר, במילים אחרות,
כשאנחנו עושים מעבר עכשיו
בין השבת לבין ימי החול, אנחנו זקוקים מעבר שישנה את כל מכלול האישיות שלנו ויציד אותנו לקראת השבוע החדש, השבוע הטוב שיבוא עלינו לטובה.
אז בואו נתחיל, נראה את תפילת ההבדלה. אני אגיד את זה בשני המוסכים,
גם של עדות המזרח, מה שנקרא מנהג ספרד,
וגם מנהג אשכנז.
בסופו של דבר כולם אותו רעיון,
אבל נראה את הדברים.
בואו נתחיל.
דבר ראשון, עדות המזרח.
ראשון לציון הנה עינם ולירושלים מבשרת הן. ראשון לציון זה פסוק מהנביא שאומר,
הראשון שיגיע לציון,
שיגיע פה לארץ ישראל, הנה עינם, הוא יבשר, הוא יביא את כולם פה לימות המשיח,
ולירושלים מבשרת הן. ירושלים יבוא המבשר, יבוא המשיח,
והוא זה שיגל את עם ישראל.
כל הפסוקים, אני כבר מקדים ואומר, כל הפסוקים שהם סביב ההבדלה הם פסוקים שעסוקים בישועה ונחמה,
כי אנחנו זקוקים עכשיו לישועה ונחמה.
ההבדלה מגיעה בזמן קשה,
בזמן שהנשמה עוברת משבת לימי החול.
מהי השבת?
השבת זה זמן של קדושה,
זמן של שביתה במלאכה, לא שביתה פסיבית,
אלא שביתה של שלמות.
כל השבוע עמלנו, כל השבוע היינו בתהליכים,
כל השבוע היינו בימי החול.
חול זה משהו שאין לו ערך מצד עצמו, אלא הוא אמצעי בשביל שיחול עליו מדרגה אחרת.
ימי השבוע, אם תרצו,
כביכול אין להם ערך מצד עצמם.
הערך שלהם שהם מביאים אותנו אל המטרה,
מביאים אותנו אל התכלית. זה אמצעי שמביא אותנו אל השבת.
השבת
זה הזמן של השלמות.
שבת, ראו לנו חז"ל, מעין עולם הבא. יש כאן התנוצצות של העולם העליון, העולם העתידי,
שאנחנו כולנו שייכים אליו. יש לנו בציר הזמן, פעם בשבוע, נגיעה גם בפרי. לא רק בתהליך, לא רק בענפים, אלא גם בתוצאה.
זה לא רק מהצד הטכני.
מהצד הנפשי, אדם יכול לחיות את השבת בימי החול. זאת אומרת, להגיע למצב שהוא חש את התכלית ואת המטרה של חייו בכל יום מימי החול, אבל הכל ניזון מהשבת.
לכן בשבת אנחנו קוראים לשבת עונג, כדברי חכמים. זאת אומרת, עושים סעודות בהרחבה,
השבת זה זמן של תפילות, זמן של קדושה,
זמן של מנוחה.
שובתים ממלאכה, כלומר לא עושים ל"ט 39 מלאכות.
לא הכוונה בגלל שהמלאכות האלו גורמות לנו מאמץ, כי שוב, אנחנו לא מדברים פה על שביתה במשמעות הפיזית, אלא במשמעות הנפשית.
הגדר, ההגדרה של מלאכות שאסורות בשבת זה לא מלאכות שדורשות מאמץ,
אלא מלאכות שיוצרות יצירה חדשה בשבת.
אנחנו לא יוצרים כי הכל כבר עשוי. אנחנו נמצאים כאן במצב של נגיעה,
דגש על נגיעה בשלמות העליונה,
שתלך ותופיע באותו יום שכולו שבת. כלומר, ככל שהגאולה, ככל שהמציאות העתידית תלך ותופיע, ככה יותר השבתיות
תופיע בחיים שלנו.
ועכשיו,
כששבת נגמרת ואנחנו עוברים לימי החול,
הדבר הזה הוא לא פשוט, ולכן אנחנו זקוקים להרבה פסוקים של ישועה ונחמה,
שאנחנו לוקחים את הטהרה שנגענו בה ב-24 השעות האחרונות,
והיא, הטהרה הזאת, תיתן לנו ישועה ונחמה גם עכשיו,
בשבוע הקרוב,
וגם לגאולה העתידית.
אז הנה הפסוקים.
ראשון לציון הנה עינם, ולירושלים מבשרת הן.
ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. שוב פסוקים, זה לקוח ממגילת אסתר.
פסוקים של שמחה, של ששון, של יקר.
יש כאן כוח, יש כאן אור שצף בעולם.
ואז לוקחים את הכוס ביד ואומרים,
ואומרים, כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא. לוקחים את כוס הקידוש ביד,
מרימים, הכוס הזו היא כוס ישועה,
שעכשיו אנחנו יכולים עליה לשאת את שם השם, לברך את שמו של הקדוש ברוך הוא.
אנחנו ממשיכים ואומרים, אנא השם הושיע נא.
אנא השם הצליח נא, הושיע אותנו,
תצליח את דרכנו.
ואנחנו ממשיכים,
הצליחנו,
הצליח דרכנו,
הצליח לימודנו, יש כאלה שמוסיפים,
הצליח חיילנו, הצליח מדינתנו,
הצליח מבחננו,
הצליח עסקינו, הצליח שידוכינו,
כל מה שרק רוצים אפשר להכניס פה בהצלחה.
וממשיכים,
ושלח ברכה, רווחה והצלחה בכל מעשה ידינו, כדכתיב,
יישא ברכה, כמו שכתוב בפסוק, יישא ברכה מעת השם וצדקה מאלוהי אישו. אנחנו מקבלים את הברכה מאת הקדוש ברוך הוא,
וצדקה, אנחנו מקבלים את הצדק האלוהי מהישע,
מהאלוהות שנותנת לנו את הישע.
אנחנו ממשיכים. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ואיכר, וכתיב: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ואשם עמו. דוד המלך, שהוא הביטוי למלך האידיאלי של עם ישראל,
נאמר עליו: לכל דרכיו משכיל. כלומר, דוד מסוגל מתוך שכל
לקחת את הקדושה ולהופיע אותה בכל דרכיו.
הקדושה, כפי שאמרנו, צריכה להופיע עכשיו בכל ימות החול.
זה עניינו של דוד המלך, לחבר בין העולמות והשם עמו.
ככה גם יהיה השם עמנו תמיד.
ואז אנחנו ממשיכים, סברי מרענן, אנחנו פונים אל הקהל, סברי מרענן.
האם אתם, רענן זה רבותיי, האם אתם סברי, אם אתם סוברים, האם אתם מוכנים לצאת ידי חובה?
וכולם עונים לחיים.
כן, אנחנו רוצים שהכוס ברכה הזו, כוס הקידוש, כוס ההבדלה,
תהיה לחיים ולא למוות.
עד פה זה נוסח עדות המזרח, נראה עכשיו את הדברים בנוסח עדות אשכנז.
הפסוקים אומרים גם כך:
"הנה אל ישועתי אפתח ולא אפחד".
הנה הקדוש ברוך הוא אל ישועתי,
הוא נותן לי את היכולת להיות
בביטחון ולא בפחד.
כי עוזי וזמרת יה השם ויהי לי לישועה. הקדוש ברוך הוא עוזי, הוא כוחי והוא זה שיהיה לי לישועה ויהיה לי לזמרה. אני מזמר ושר מרוב הביטחון שיש לי בריבונו של עולם.
ושבתם מים בששון ממעייני הישועה. בואו נשאב הישועה,
הגאולה היא נמשלת למעיין,
למשהו אינסופי שאפשר לדלות ממנו מים חיים.
אנחנו שואבים מים מתוך מעייני הישועה, מתוך העולם הפנימי,
וזה מחייב ומרווה את סימוננו.
להשם הישועה על עמך וירכתך סלע.
הברכה שלך על עמך, על עם ישראל, סלע זה לנצח,
לעולם ועד.
ממשיכים.
השם צבאות עמנו, משגב לנו, משגב לנו זה ביטחון לנו.
אלוהי יעקב סלע.
אלוהי יעקב, אלוהים של יעקב, אבינו,
הוא גם יהיה האלוהים שלנו סלע, לנצח נצחים.
השם הושיע, המלך יעננו ויום קוראנו. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ייקר, כן תהיה לנו.
ואז שוב, כוס ישועות תשא, ובשם השם יקרא,
סבים רנן, והנה הברכה הראשונה.
ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.
מברכים על יין.
מה הרעיון של יין?
היין מלווה אותנו בכל המאורעות הגדולים, גם בשבת, גם בהקידוש, בברית מילה,
ואם זה בנישואים,
ואם זה בליל הסדר,
יין זה הנוזל הפנימי.
החיים בנויים ממעטפת חיצונית, זה הענבים שמרסקים אותם, מוצאים את אותו נוזל שמוציא את התוך הפנימי של האדם מהכוח אל הפועל.
נכנס יין, יצא סוד.
עכשיו, כשאנחנו עוברים לימי החול, אנחנו רוצים להוציא את הקדושה שבאנו,
שתישאר, תצא אל ימי החול,
ולכן אנחנו מברכים על יין וחוש הטעם,
אנחנו מרגישים את נוזל החיים הפנימי שייתן לנו כוח להמשך השבוע.
משם ממשיכים ברכה נוספת.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,
בורא מיני בשמים. לפי חלק מהעדות אומרים בורא עצי בשמים.
לוקחים איזשהו ענף שנותן ריח טוב, עלה,
יש כאלה לוקחים קינמון,
ומריחים אותו, מברכים בורא מיני בשמים על הבושם.
מה הרעיון?
פשוט מאוד. עכשיו עברנו מימי השבת, מיום השבת לימי החול. כפי שאמרנו, יש איזו ירידת מתח.
הנשמה מתרוקנת.
צריך משהו שיחיה אותה.
הריח זה החוש הכי רוחני שקיים אצל האדם. שימו לב, חוש המישוש, חוש הראייה,
חוש השמיעה,
זה חושים,
ככה אומרים לנו חכמים,
שיש בהם גם הרבה כישלונות.
אפשר לראות מראות פסורים,
אפשר לשמוע כל מיני דברים שלא צריך לשמוע, אפשר למשש דברים שלילים.
בריח אין כמעט אפשרות לכישלון. ריח זה משהו שהוא כל-כולו רוחני,
עד כדי כך שנאמר בפסוקים שהמשיח, שהגיע בעזרת השם,
הוא לא ישפוט למראה עיניו ולא למשמע אוזניו,
כי אם אריחו באירת השם. זאת אומרת, חוש הריח, במשמעות
הרוחנית והמופשטת שלו,
זה החוש המרכזי שיוביל את המציאות העתידית העליונה והמופשטת.
לכן, על מנת להשיב לנשמה את רוחה,
אנחנו מריחים ריח טוב שממלא אותנו בבשמי עדן, גן אלוהים,
נוגעים שוב בקדושת השבת,
ועכשיו שואפים ונושמים שנוכל להחזיק מעמד אל המעבר של ימי החול.
וממשיכים הלאה,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, בורא מאורע האש. לוקחים שתי נרות או שני גפורים,
מצמידים אותם, יוצרים לאהבה משולבת, ומברכים בורא מאורע האש. למה? אולי הוא חז"ל,
אדם הראשון מצא את האש, יצר את האש במוצאי שבת. הכוונה כמובן לרעיון רוחני,
אנחנו לא יודעים מבחינה טכנית מתי האדם הראשון יצר את האש, ויש כאן ביטוי שמוצאי שבת זה תחילת היצירה האנושית. אם שבת, אמרנו, זה המצב של השלמות,
המצב שבו לא צריך ליצור משהו חדש, מוצאי שבת
מתחילים ליצור, ואש זו היצירה הבסיסית ביותר, לוקחים משהו טבעי,
ועל ידי מחשבת האדם, על ידי מעשה האדם, אנחנו יוצרים פה להבה חדשה.
אגב, עושים,
חשבים מברכים, בורא מורה האש, עושים את התנועה הזו ליד הנר.
הכוונה היא לא איזה כישוף, כמו שלפעמים אנשים חושבים, שמים פה איזה עין רעה על הנר או משהו כזה,
אלא יש כאן מושג הלכתי שצריך להשתמש באורה של האש. זאת אומרת, לא רק ברכה מופשטת,
אלא גם ליצור איזושהי הנאה ממשית מהאש.
ולכן עושים את התנועה הזו, שזה בעצם לבדוק את הציפורניים, לבדוק את הידיים שהן נקיות.
זאת אומרת, אנחנו משתמשים שימוש ראשוני ובסיסי באש על מנת שנוכל לברך בורא מורה האש,
ואז אנחנו מברכים את ברכת ההבדלה.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים,
בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול. זאת אומרת, יוצרים הבדלה בין כל הדברים שקיימים בעולם, בכל, בציר הזמן, בציר העמים,
בציר הפיזיקלי, יש הפרדה בין אור לחושך ויש הבדלה בין ששת ימי המעשה ליום השבת,
והנה אנחנו פותחים שבוע חדש.
יש כאלה שנהגו להגיד פיוטים ותפילות לאחר ההבדלה סביב דמותו של אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא דמות בתנ״ך שמוזכר שהוא יגיע באחרית הימים וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
זאת אומרת, הוא יחבר בין האבות והבנים, בין הצדדים השונים במציאות,
וזה מה שקורה במוצאי שבת. מוצאי שבת זה הזמן שבו צריך ללמד זכות על ישראל, זה הזמן שבו צריך להגביר את הצדדים החיוביים ולחבר בין העולמות, בין עולם הקודש לעולם החול.
יש כאלה גם שנהגו על פי ההלכה לאכול סעודה מיוחדת במוצאי שבת, סעודה שנקראת מלווה מלכה, כי שמה כן היא, אנחנו מלווים את המלכה, מלווים את השבת,
לא מוצאים ככה סתם את השבת, אלא מנסים עוד טיפה להיות קשורים אליה.
את הסעודה הזו אוכלים גם עם בגדי שבת, עם שירים.
חז"ל אומרים שכאשר אדם נפטר, כאשר אדם נכנס לקבר, כל העצמות שלו נרקבות, חוץ מעצם קטנה שנקראת עצם הלוז,
שהיא נשארת בשרידותה, וממנה מתחילה תחיית המתים.
הרעיון הוא כמובן שגם כאשר האדם מסתלק מהעולם הזה,
כאשר המוות שולט בעולם הזה, יש איזו נקודה אחת שנשארת נצחית,
והיא זו שהולכת ומחדשת את האדם, היא זו שהולכת ומחדשת את המציאות,
והעצם הזו, אומרים חכמים,
היא ניזונת מהסעודה הזו, ממלווה מלכה.
תוספת מלווה מלכה נועדה להחיות, לתת תזונה לעצם הזו. יש כאן רעיון עמוק שרוצה לבוא ולהגיד שמי שמצליח לחבר, מי שמצליח לקחת את השבת ולהכניס אותה, ללוות את השבת לתוך ימי החול,
הוא זה גם שיוכל להתחיות, הוא זה שיוכל להתחדש,
הוא זה שיקום ויצמח באחרית הימים,
הוא זה שילך ויחדש את העולם
אל העולם העתידי שאנחנו מצפים לו. אז שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך, וניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
::::::
