שלום לכם, צופים הבית, היום נדבר על חג שמחת תורה, או בשמו המקראי שמיני עצרת.
שמחת תורה, שמיני עצרת, זה החג שחותם את שרשרת חגי תשרי.
חודש תשרי זה החודש העמוס ביותר בחגים, בלוח השנה היהודי.
חודש שבו אנחנו עוברים תהליכים עקב פתיחת השנה החדשה,
וכאמור, שמחת תורה חותם את התהליך הזה. בשביל להבין מה העניינים של שמחת תורה,
נעשה סקירה מהירה על כל חגי תשרי,
ומתוך כך נבין איפה החג הזה הולך ומוצא אותנו,
ומתוך כך מביא אותנו לקראת המשך השנה.
אז הנה, אנחנו מתחילים ראש השנה, החג הראשון של חודש תשרי.
חודש תשרי פותח ב-22 יום של חגים.
מתחילים בראש השנה, יומיים. לאחר מכן יש לנו שבעת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים ויום הכיפורים. סך הכל יש לנו עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום הכיפורים.
לאחר מכן יש לנו ארבעה ימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכרות,
שבהם אנחנו מעכלים את הקדושה שקיבלנו בראש השנה ויום הכיפורים.
לאחר מכן יש לנו את שבעת ימי סוכות,
ובנוסף לכך, חג נוסף, שמיני עצרת, שמחת תורה,
סך הכל 22 יום.
22 יום, אומרים המקובלים בעלי הסוד, הם כנגד כ"ב האותיות,
א' ב' העברי,
שבהם נבראו שמיים וארץ.
קרי,
כשם שמכ"ב האותיות של א' ב' העברי אנחנו בונים אינסוף צירופי מילים, ולמעשה כל חיינו, זה הכוונה,
נוטים שמיים וארץ. זאת אומרת,
אנחנו בוראים את המציאות מתוך האותיות, מתוך צירופי המילים,
ככה גם ה-22 יום הללו בתחילת השנה, אנחנו בוראים מהם אין סוף צירופי חיים, אין סוף צירופי מקרים שיופיעו במהלך השנה הקרובה,
ולכן חשוב מאוד ב-22 יום הללו להישאר בפוקוס,
לקחת מכל יום את האור המיוחד לו,
והדברים הללו ילוו אותנו להמשך השנה.
אז דבר שאנחנו פותחים בראש השנה,
ראש השנה יומיים שבהם אנחנו עסוקים אך ורק בדבר אחד,
המלאכת השם בעולם.
ראש השנה, היום בו נברא העולם, או ליתר דיוק נברא אדם הראשון,
היום שבו אנחנו מכריזים שיש כיוון שהעולם צועד אליו.
העולם הזה הוא לא הפקר, יש מלך לעולם,
כדברי התפילה,
ידע כל פעול כי אתה פעלתו,
ויבין כל יצור כי אתה יצרתו,
ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
יש כיוון שהעולם כולו צועד אליו ואני לוקח את החיים שלי
ומכווין אותם אל האור הגדול הזה שנחשף לנו בראש השנה.
זו גם הסיבה שתוקים בשופר בראש השנה. שופר זה כלי שמוציא מעצמו צליל ללא מילים.
כל אחד שבוקע את חלל הרקיע,
משהו שמחזיר אותנו אל המקור, אל הטבעיות,
אל העולם שלפני הבריאה.
זה ראש השנה, נקודת האיפוס, לאן אנחנו הולכים.
לאחר ראש השנה, אחרי שהתוודענו אל האור הגדול,
אנחנו עכשיו פותחים את ההליך של שבעת ימי תשובה,
שבהם אנחנו חוזרים מתשובה,
מקדמים ומשפרים את מעשינו על מנת להגיע ליום הכיפורים.
היום הראשון בשבעת ימי התשובה, אומרים לנו המפרשים, הוא כנגד כל ימי ראשון שהיו במהלך השנה.
היום השני כנגד כל ימי שני וכן הלאה.
כל יום הולך ובונה בנו זווית אחרת שהתקלקלה.
במהלך השנה, וכעת אנחנו מחזירים אותה לתיקונה.
ואז מגיעים ליום הכיפורים. יום הכיפורים,
אם ראש השנה זה היום שבו נחשפנו לאור הגדול, אל הכיוון שהעולם הולך אליו,
יום הכיפורים זה לקחת את החיים הפרטיים שלי,
את כל הכיפורים שלי, את הבעיות, את הכישלונות שלי,
לתקן אותם ולחבר את עצמי ואת חיי אל הכיוון הגדול הזה.
ביום הכיפורים עסוקים בווידוי, בקשת סליחה,
תקנות שאנחנו מקבלים על עצמנו,
ביטול של תקנות שקיבלנו משנה שעברה, מה שנקרא תפילת כל נדרי,
מבטלים את הנדרים וכל הדברים שהתחייבנו ואנחנו לא עומדים בהם.
אנחנו פותחים דף חדש,
מטענים חמש טעניות,
מתפללים, עושים את תפילת כהן גדול, את עבודת כהן גדול,
ואז אנחנו מכינים את עצמנו גם ברמה הפרטית,
לקראת השנה שהולכת להגיע.
לאחר ראש השנה ויום הכיפורים יש לנו ארבעה ימים, ארבעה ימים שבהם אנחנו מעקלים את האור הגדול הזה שהיה
בראש השנה ויום הכיפורים ואז מגיעים שבעת ימי סוכות.
אם ראש השנה ויום הכיפורים זה היו ימים שבהם התנתקנו ברמה זו או אחרת מהמציאות החומרית,
התכנסנו בבית כנסת, התפללנו, סוכות
זה ההשלמה. אנחנו לוקחים את הקדושה שנצברה בנו במהלך הימים הללו ומוציאים אותה אל החיים.
חג הסוכות, אנחנו יוצאים אל הסוכה, יוצאים אל הטבע. חג הסוכות הוא גם חג האסיף, החג שבו אנחנו מתקשרים אל התבואה,
אל כל המציאות הארצית שהזנחנו,
ומכניסים אותה לתוך הבית.
אנחנו יוצאים אל הטבע, כלומר מחברים בין המציאות האנושית למציאות הטבעית.
לוקחים את ארבעת המינים, ארבעת סוגי צמחים, ומניפים אותם לששת כיווני החיים,
למעלה, למטה, ימין, שמאל,
קדימה ואחורה,
ומתחברים כולנו אל החיים שהולכים ומופיעים מתוך הקדושה.
בשבעת ימי סוכות, בבית המקדש היו מקריבים 70 פרים כנגד 70 מאומות העולם. כלומר,
אנחנו לוקחים את הקדושה שיש בנו ומפיצים אותה אל העולם כולו, מחברים את האנושות כולה אל הקדושה, אל בית המקדש.
ואז, הנה, אנחנו מגיעים אל עיקר העניין,
מגיעים לשמיני עצרת.
מדוע נקרא שמיני עצרת? זה היום השמיני שבו אנחנו עוצרים את עצמנו עוד לפני שאנחנו יוצאים לימי החול.
לפני שחוזרים לימי השגרה, לפני שמתחילים ימי החורף,
הימים האפרוריים של חודש חשוון, טבת וכולי,
אנחנו עוצרים עוד שנייה אחת.
אומר המדרש, ככה חכמים אומרים, שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל,
מה זה שמיני עצרת?
עשו לי סעודה קטנה שאהנה מכם. כלומר,
לפני שחוזרים לימי החול, בואו נזכר מאיפה מגיע הכול. מאיפה היכולת לקדש ולטהר את החיים? מאיפה היכולת לעמוד ולתקוע בשופר בראש השנה?
מאיפה היכולת להתוודות על החטאים ביום הכיפורים?
מאיפה היכולת לקדש את העולם ואת החיים בחג הסוכות?
הכל מתחיל מהקשר האינטימי, אם תרצו,
בינינו לבין ריבונו של עולם.
יש קשר מיוחד לעם הסגולה, עם ישראל,
שהוא הלב שנותן ומזרים את הדם והחיים לעולם כולו.
וכאן קורה דבר מעניין.
בבית המקדש, או בכלל בתורה שמוזכר שמיני עצרת, לא כתוב וחוגגים את החג הזה. זאת אומרת, כתוב שצריך להקריב קורבנות מסוימים בבית המקדש.
אבל במהלך הדורות הלך והשתרש בעם ישראל מנהג.
שמיני עצרת הפך להיות החג של שמחת התורה.
זה היום שבו אנחנו מסיימים את הסבב של פרשיות השבוע.
אנחנו לוקחים את חמישה חומשי תורה ומחלקים אותם לפרשיות שבוע, כל שבוע קוראים פרשה אחרת,
והסבב מסתיים בשמחת תורה, ומתחילים סבב חדש.
מסיימים לקרוא את ספר דברים,
ומתחילים לקרוא את ספר בראשית. הדבר הזה לא כתוב בתורה.
אדרבה, בהיסטוריה של עם ישראל היה תקופות שסיימו
את הסבב של חמישה חומשי תורה פעם בשלוש שנים, לאו דווקא בשמחת תורה.
אבל עם הזמן זה הלך והתקבל על כל עם ישראל,
בכל העדות ובכל התפוצות,
לסיים דווקא בשמחת תורה.
כי זה בדיוק הרעיון.
אם אמרנו ששמיני עצרת עניינו זה הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם,
דברים בעם ישראל לא קורים במקרה.
לא סתם עם ישראל קיבל על עצמו ביום הזה לחגוג את שמחת התורה.
כי הקשר בינינו לבין בורא עולם בא לידי ביטוי בעיקר על ידי התורה.
ולא סתם תורה, אלא דווקא חמישה חומשי תורה. יש הרבה חלקים בתורה. יש משניות, יש גמרא, יש לימודי קבלה, מדרש ומסר,
אבל יש ספר אחד שכל עם ישראל שותף לו.
הוא המכנה המשותף שכולם שייכים לו, וזה חומש.
חמישה חומשי תורה.
הספרים בראשית, שמות ויקרא, במדבר דברים,
כל עם ישראל, מבוגרים, ילדים,
גברים, נשים, למדנים, פחות למדנים,
כולם שייכים וכולם שמחים איתו בשמחת התורה. לכן נהגו בשמחת תורה להוציא את ספרי התורה מארון הקודש
ולהקיף את הבמה שנמצאת במרכז בית הכנסת במשך שבע פעמים כנגד
ההקפות שהיו סביב המזבח בבית המקדש,
גם בלילה, גם ביום, שמחים בשמחת התורה,
שמחים שאנחנו זוכים להיות דבקים כל השנה בתורה,
והשמחה הזו מלווה אותנו להמשך השנה.
בשמחת תורה גם קוראים מה שנקרא חתן תורה וחתן בראשית. כלומר,
קוראים לאדם שיסיים את הקריאה
של הפרשה האחרונה וזאת הברכה בספר דברים,
ולאדם שיקרא גם את תחילת פרשת בראשית.
יש כאלה שמוסיפים חתן שלישי שנקרא חתן מעונה,
על שם הפסוק מעונה אלוהי קדם, שמופיע בסוף ספר דברים.
זה גם סוג של חתן תורה, זאת אומרת שני חתנים שמסיימים את התורה,
וחתן אחד שמתחיל את ספר בראשית.
אנחנו מחברים את הסוף וההתחלה.
שמחת תורה לא מסתיימת רק כאן, בתוך החג, יש גם מנהג שהתכבד בעם ישראל בזמן האחרון ממש, בשנים הללו,
לעשות משהו שנקרא הקפות שניות.
מהן הקפות שניות?
במוצאי שמחת תורה, כבר בלילה, אחרי שיצא החג, אחרי שעושים הבדלה,
אנחנו יוצאים עם ספרי תורה לרחוב העיר,
החוצה,
וגם יוצרים שבע הקפות,
רוקדים ברחובות הערים יחד עם ספרי התורה.
המקור של המנהג הזה היה בזמן השואה.
בזמן השואה שיושבי חוץ לארץ סבלו את הרדיפות האיומות.
אז פה, בארץ ישראל, עשו תקנה לשמוח הקפות שניות כדי להזדהות עם יושבי חוץ לארץ. היום, ברוך השם, המצב הוא יותר טוב,
אבל עדיין המנהג נשאר, כי יש משהו במנהג הזה שהוא מעבר רק להזדהות עם יושבי חוץ לארץ. יש משהו במנהג של הקפות שניות שבעצם בא לבטא את המהות של שמחת תורה.
לקחת את הקדושה ולהוציא אותה עוד קצת לימי החול.
לא רק להשאיר את הקדושה אצלנו,
ללכת ולהרחיב אותה בכל המעגלים.
וזה מתקשר לדבר נוסף שעושים בשמחת תורה. בשמחת תורה אנחנו מפסיקים לומר בתפילת שמונה עשרה את הברכה "מוריד הטל",
ומתחילים לבוא ולהגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם".
בתפילת שמונה עשרה אנחנו מזכירים שהנה עכשיו מתחילים ימי הגשמים.
יש כאלה שגם אומרים "תפילת הגשם",
"תפילה מיוחדת" לפני "תפילת מוסף",
שזו תפילה מיוחדת של חג שמחת תורה.
מה הרעיון?
גשם זה מים,
אבל לא סתם מים.
יש מים שמגיעים מהשמיים, זו ברכה אלוהית,
אבל המים יכולים להופיע גם בצורה של מבול,
קרי בשטף,
משהו שהורס ומוחה את כל מה שיש בדרכו.
גשם זה משהו אחר. גשם זה לקחת את השפע השמימי,
את המים,
ולהוריד אותם טיפות-טיפות.
להוריד את הדברים בצורה מדודה ומותאמת אל המציאות.
לכן, אגב, חז"ל מכנים ביחס לגשם,
משתמשים בביטוי "גבורות גשמים".
גבורה זה היכולת לקחת עוצמה ולהוריד אותה לתוך העולם הזה.
וזה הרעיון שקורא לנו במוצאי שמחת תורה.
במוצאי שמחת תורה אנחנו לוקחים את כל הקדושה, את כל האור, את כל השמחה
שהוצברה בנו במהלך ה-22 יום הללו שדיברנו עליהם, שפתחו את חודש תשרי,
לוקחים אותה ומגשימים אותה ומורידים אותה
בצורה מדודה ומדויקת לימי החול.
אי אפשר עכשיו להתפרץ אל ימי החול ולהרוס את הגבולות.
צריך עכשיו לקחת את הדברים ולהופיע אותם בצורה נורמלית, בצורה שתתאים אל המציאות הארצית,
ולכן עכשיו אנחנו פותחים את חודש חשוון.
כאן למעשה מסתיימים החגים של עם ישראל.
הם התחילו בחודש ניסן ומסתיימים בסוף חודש תשרי,
בחודשי האביב והקיץ.
חז"ל קבעו גם במהלך השנים, חג חנוכה וחג פורים,
שהם חגים במה שנקרא מדרבנן, כלומר, תקנות של חכמים, לא מהתורה. מהתורה החגים כולם מרוכזים מפסח עד סוכות,
מפסח עד שמיני עצרת,
ימי הקיץ שבהם אנחנו צוברים את האור, ועכשיו בימי החורף הארוכים,
האפרוריים,
ימי השגרה,
הכוח והשמחה שצברנו בשמחת תורה שצברנו ב-22 יום הללו הולכים ומלווים אותנו.
אנחנו מגשימים את הרעיונות הגדולים, את האידיאלים,
את הדברים הרוחניים אל המציאות הארצית.
ואז לאט לאט הולכים,
פותחים שנה חדשה ומגיעים לפסח הבא, בעזרת השם,
שיהיה לכולנו שנה טובה. תודה לכם שהייתי ממי, ניפגש בפעמים עבור הזמן.
