בוקר טוב ושבוע טוב.
אנחנו לומדים הלכות ראש השנה. כתוב בשולחן ערוך
יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביה, דהיינו טלטן,
קרתי, סילקה, תמרי, קרה,
וכשיאכל רוביה יאמר אי רצון שירבו זכירותינו.
קרתי יכרתו שונאינו, תגידו עמנו,
סלקה, הסתלקו איבנו, תגידו,
תמרי, תמו שנאנו,
קרא יקרא גזר דיננו, ויקראו לפניך זכויותינו.
ויש נוהגים לאכול, אומר הרמא,
תפוח מתוק בדבש,
ואומרים, תתחדש עלינו שנה מתוקה.
וכן נוהגים, ויש אוכלים, רימונים,
ואומרים, נרבה זכויות כרימון,
ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה.
מוסיף כאן, השולחן ערוך, אוכלים ראש כבש,
כלומר נהיה לראש
ולא לזנב,
וזכר לעילו של יצחק גם.
ויש, אומר כאן הרמה, מדקדקים שלא לאכול אגוזים,
שאגוז בגימטריה חטא,
ועוד שהם מרבים כיכה ונאיים ומבטלים התפילה.
הולכין אל הנהר לומר פסוק תשליך
טוב, זו ההלכה בפני עצמה. בכל זאת,
לגבי ההלכה הזאת, מה שאומר
שרגיל בערב ראש השנה לומר את כל הסימנים, נקרא סימנים,
סימן המילתא, הוא אומר, המשנה ברורה.
יהי רצון מפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו
שירבו זכויותינו, וכתב אליהו רבא בשם השלאח הקדוש.
יתעורר אדם בתשובה כשהוא יאמר יהי רצון ויתפלל על זה בלב שלם. זאת אומרת, האי רצון הזה, הוא אומר, זה כמו תפילה.
אנחנו ממש, עם כל הלב, פונים מהאי רצון הזה.
וזה לא הולך לאיבוד, הבקשה הזאת שיהי רצון,
כמו שהזכרנו חלק מהדברים כאן,
צריך להגיד את זה בכוונה שלמה.
ומה זה התפוח מתוק בדבש?
אז כאן הוא מסביר לגבי אכילת התפוח,
התפוח הוא עיקר,
הוא מברך עליו ופוטר את הדבש. הייתי אומר, גם אולי דבש? לא, זה העיקר.
ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא,
בדרך כלל אנחנו לא נוהגים, אלא בקינוח אוכלים תפוחים.
אבל כאן מיד, לפני הסעודה,
מיד אחרי המוציא,
מברכים על התפוח. בכל זאת הוא אומר,
מכל מקום צריך לברך עליו.
יש נוהגים לטבל המוציא בדבש.
לא רק את התפוח, אלא גם את הפרוסת לחם שאנחנו בוצעים גם כן בדבש.
למה שהשנה תהיה, מה?
מתוקה. מתוק, מתוק.
יש ביטוי כזה, להמתיק את הדין. הרי ראש השנה זה יום הדין,
אז אנחנו צריכים להמתיק את הדין.
מה זאת אומרת להמתיק את הדין?
להראות שגם בדין יש חסד, זה נקרא להמתיק את הדין.
אז האכילה של הדברים המתוקים האלה,
אז זה בא לרמז לנו שצריכים להמתיק את הדין.
בשמיים ימתיקו את הדין, גם בארץ צריכים להמתיק את הדין.
עכשיו, אתם אומרים, תתחדש עלינו בשנה חדשה על גבי תפוח, הוא אומר,
ויאמר הבקשה אחר התחלת האכילה.
מברכים על בורא פרי העץ,
מתחילים, טובלים בדבש,
מתחילים לאכול,
ואחר כך אומרים את האי רצון. מדוע? כי אין להפסיק בין ברכה לאכילה.
אז קודם מברכים, אחר כך טובלים ואוכלים,
ואחר כך אומרים את האי רצון.
לגבי המתיקות, אומר כאן המשנה ברורה,
על כן יש נמנעים לבשל בראש השנה מין חומץ שנקרא ברוש,
בורש, בורש.
זה מין סלק כזה שאוכלים, חמיצה קוראים לזה.
לא להזכיר את המילה חמוץ,
זה הפוך ממתוק, חמוץ.
לא להזכיר, למרות שיש כאלה שאוכלים את זה, אוהבים את הבורסט הזה.
לא נוהגים לא רק להזכיר את המילה בורסט.
אבל כן אוכלים דגים,
גם כן, לסימן שיפרו וירבו כדגים,
ולא לבשל אותם בחומץ.
כל מה שאמרנו כרגע אומר מה המקור לדבר.
סימנה מילתא היא,
סימן טוב, אומרים לזה סימן טוב.
לכן פשיטו שיזהר מאוד שלא יכעוס בימים האלו,
מלבד גודל האיסור כדי שיהיה סימן טוב,
רק יהיה שמח ליבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים. אני רוצה להסביר את הרעיון באופן פשוט. הוא אומר, סימנה מילתא הוא.
מה זאת אומרת?
זה סימנים טובים.
ראש השנה זה התחלת השנה.
התחלת השנה, כל מה שנעשה בהתחלה משאיר את חותמו על כל ארוך כל השנה.
למה המשל דומה לראש של בן אדם?
כל מה שמתחולל במוח של הבן אדם, בראש של בן אדם,
משפיע על הגוף,
על כל המערכת כולה.
לכן ראש השנה, כל פרט
בראש השנה הוא לא מקרה,
כמו שאנחנו אומרים את האמירות האלה.
זה משאיר רושם לאורך כל השנה.
לכן כל הסימנים האלה, כל הסימנים להרבות
בסימנים טובים. למה למשל דומה, שנבין את זה מבחינת,
שתינוק נולד,
אז כל, בהתחלה כשהוא נולד,
אז כל פרט בתוך העובר, נאמר,
משאיר רושם
על כל החיים.
איך הוא משאיר רושם?
אם יש איזה חס ושלום, איזה שהוא עניין קטן,
איזה פגם קטן בעובר,
אוווווווווווווווווווווו שמונים, מאה השנה זה כבר מלווה את האדם. יכול לקרות דבר כזה?
זה ראש השנה.
העובר, הראש השנה מבחינת העובר של השנה.
לכן אנחנו ביום הזה צריכים להרבות בטוב, במתיקות,
בדיבורים טובים, בבקשות טובות,
ובשום פנים ואופן לא לכעוס.
מי שרוצה לכעוס, שיכעס מתי?
אף פעם לא.
כי כמו שהאי רצון הזה משפיע,
גם הכעסים באותו יום הם משאירים את חותמם.
אז לכן אדם צריך לעבוד טוב טוב בחודש אלול על המידות שלו,
שיגיע לראש השנה במתיקות כזאת.
מצב טוב.
אני נוהג לספר סיפור על ילד שאני למדתי פעם בבית ספר תיכון,
כאן ברחביה בירושלים.
ביקשתי מהילדים, מילדים מכיתה ט',
ספרו לי אחרי החגים, איך עברו עליכם החגים.
למדנו על זה שירוש השנה זה יום מיוחד וכל זה,
צריך לתקן את כל מה שצריך לתקן.
אז כותב לי תלמיד,
קוראים לו עד היום אחרי את שמו, זה היה לפני
למעלה מ-30 שנה,
או יותר אפילו.
בכל זאת הוא כותב, קוראים לו עינעם, זה שמו.
הוא אומר שהגיע ראש השנה, אצלם הם לא דתיים,
אבל אצלם במשפחה נוהגים לאכול סעודה חגיגית במשפחה בראש השנה.
אז הוא אומר, תמיד היה לה סכסוך עם האימא שלו.
מה היה הסכסוך?
אימא שלו חושבת שאת כל הוויטמינים
שיש בעולם, יש בה מרק.
וזה המאכל הכי לא אהוב עליו, אני אומר בלשון המעטה.
כן, ככה כותב.
אני תמיד רב עם האמא שלי על המרק.
תאכל מרק, זה בריא, זה טוב, זה...
לא רוצה, לא רוצה.
מתחיל מריבה בתוך השולחן.
כן תאכל, לא תאכל, כל זה.
הוא אומר, אני החלטתי ערב ראש השנה שאני עושה
לאמא שלי נחת רוח.
באתי, היא נגישה את המרק, כולם התכוננו בשולחן, הם מריבות.
אני לוקח את הכף,
אוכל את המרק בשקט
בלי שום דבר.
הרגשתי שאמא הרגישה שאני עושה את זה בשבילה.
והיא הצטובבה והזילה דמעה.
זו הייתה תשובה גדולה.
תשובה גדולה.
אמרתי על עצמי בליבי, כשקראתי את החיבור, כתב את זה אחרת.
הלוואי עליי, על רבי כולנו, כן, שהגיע ראש השנה לחפש איזשהו משהו לתקן,
ביחסי אנוש, בתוך המשפחה,
הדברים מהסוג הזה.
שיהיה לנו שנה טובה.
