וֶהְיֵה שָׁם!

אחד מחסידיו של הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ”ל” היה סוחר. ביקש החסיד לשבות פעם אחת במחיצתו של רבו. ברם” דרכו של הרבי מקוזמיר היתה” שלא להעניק ברכת פרידה במוצאי שבת קודש לאלה הבאים אליו” אלא רק ביום ראשון. חשב החסיד: “אם אמתין לברכת הפרידה עד יום ראשון בבוקר – אפסיד את היריד” ותתקפח פרנסתי”. לכן תכנן לנסוע מיד עם צאת השבת” מבלי לחכות לברכת הפרידה מהרבי.
בהיכנסו בבוקר יום שישי בפעם הראשונה לקבלת “שלום”” אמר לו הרבי: “בואך לשלום – וסע לשלום. שוב לביתך” כי לא תוכל להיות אצלי לשבת!”
הבין החסיד שרבו ראה ברוח קודשו שהוא מתכוון לנסוע בלי ברכת פרידה” ולכן הקפיד על כך והעניק לו ברכת שלום ופרידה כאחד… מיהר ואמר: “רבי” מוותר אני על היריד” ואבוא לקבל ברכת פרידה!”
“אם כך” תוכל להישאר לשבת”” התרצה הרבי. והוסיף: “וכי סבור אתה שהקפדתי על שחשבת לשוב לביתך בלי לקבל ברכת פרידה? טעות בידך! לא על כך הקפדתי!”
על מה אפוא היתה ההקפדה?
הסביר לו הרבי באמצעות פסוק מפרשתנו; וכך אמר: “לאחר מתן תורה” אמר הקב”ה למשה: ‘עלה אלי ההרה וֶהְיֵה שָׁם” ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי לְהוֹרֹתָם’ . והמילים ‘וֶהְיֵה שָׁם’ נראות מיותרות –
אלא שידועים דברי הבעש”ט” שהמקום בו נמצאת מחשבתו של האדם – שָם הוא. ואם בא אדם אל רבו” וראשו ביריד – הרי הוא ביריד” ואינו אצל רבו. ולכן אמר הקב”ה למשה: לא די בכך שתעלה אלי ההרה” אלא עליך גם להיות שם! אף אתה” ראיתי שראשך ביריד” ונתתי לך ברכת פרידה. אבל כשהתנתקת ממנו – קיבלתיך ברצון!” …
אדם שעוסק בעבודת ה’ בדרך מסוימת – צריך להיות מרוכז באותה שעה רק בה.
וכך גם מסביר הרב קוק זצ”ל את הפסוק : “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ”: אדם שצריך לעבוד את ה’ באחת מדרכי העבודה (לימוד תורה” עשיית חסד” תפילה” וכיו”ב) – אינו צריך “לפזול” באותה עת לעבר דרך אחרת של עבודת ה'” אלא לרכז את כל חלקי אישיותו דווקא באותה עבודה שבה הוא עסוק באותו רגע. וכאילו כתוב בַּפסוק: “דעהו” – צריך אתה להתחבר אל ה'” ולדבוק בו” “בכל דרכיך” – דווקא על ידי אותה דרך שבה אתה צריך לעובדו באותו רגע” כי דווקא בדרך זו הוא מתגלה אליך כעת” ודווקא על ידה תמצא אותו – ולא על ידי דרך אחרת; לכן” ככל שתשתדל לעשותה בשלמות – תגדל דבקותך בו. למשל: אדם שעוסק בתורה – יֵדע ש”ימצא” את הקב”ה דרך זה שיעמיק בלימודו” וישתדל להבינו על בוריו” ולזוכרו” ולשננו היטב. כי הואיל וכעת הוא עוסק בְּלימוד – הקב”ה כביכול שורה” מצידו” דווקא בעבודה זו” ולכן הוא “ימצא” את הקב”ה דווקא בה” ולא בעבודה אחרת. וכן אדם שעסוק בגמילות חסד עם חברו” להיטיב עימו – דָבֵק אז בקב”ה דרך זה שהוא מעמיק עצה איך להיטיב עם אותו חבר טובה גדולה והגונה” שתתקיים לאורך זמן; ובכך הוא יודע את ה’ דרך גמילות החסד הזו” ולא באופן אחר – כי בשעה זו הקב”ה מתגלה אליו דווקא דרכה.
כלל זה נכון אפילו כאשר האדם צריך לעבוד את ה’ בדרך מסוימת” והוא משתוקק לעובדו בדרך אחרת – והדרך האחרת חשובה יותר. אפילו כך אין לו לרצות את הדרך האחרת” על אף שהיא נראית חשובה יותר – אלא להתרכז רק בזו שהוא מוכרח לעסוק בה כעת. ראיה לכך היא מאמר חז”ל : “זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד”. ממאמר זה עולה” שלמרות שלימוד התורה הוא חשוב יותר מהתפילה (שהרי לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות )” מכל מקום” משמגיע זמן התפילה צריך האדם להפסיק את כל עיסוקיו” לרבות לימוד התורה – ולהתפלל. זאת משום שבאותה שעה אין הקב”ה מתגלה אליו” כביכול” אלא דווקא דרך התפילה” ולא באופן אחר – ואפילו לא דרך לימוד התורה” על אף שהוא חשוב יותר.