מאבק בונה ומאבק הרסני

מאבק בין אחים הוא דבר נורא” ופעמים שהוא הרסני ביותר. צא ולמד מה אירע לאבותינו בסוף ימי הבית השני” כאשר מלחמות אחים הביאו לחורבן המקדש” העם והארץ. אולם לא ניתן להסיק מכאן כי אסור להיאבק כלל” ומוטב להותיר את העולם נאנק תחת מגפי רשע ועוול” טומאה ושכחת א-להים. נדרשת אם כן יכולת” להבחין בין מאבק בונה לבין מאבק הרסני” בין פעילות ראויה והכרחית לבין פעילות מזיקה ומיותרת.
אחת הדוגמאות המאלפות ביותר” המורכבות ביותר – ולפיכך גם אחת הבעייתיות ביותר – היא מאבקו של פינחס. בהבנה הראשונית נקט פינחס בשיטת פעולה שיש בה מאפיינים הרסניים. מאבקו לא היה במסגרת החוק הפלילי ולא על פי סדרי דין אלא בלקיחת החוק לידיים. הוא לא הראה שיקול דעת זהיר אלא קנאות ספונטנית. פעולתו היתה אלימה במידה קיצונית עד כדי הריגה. גם נכונותו לסכן את חייו על מעשהו מתפרשת באופן פשוט כהתנהגות חסרת אחריות; ואילו היה זמרי הורג את פינחס – היה יוצא זכאי בדינו” שכן פינחס – “רודף” היה. ואכן הפרשנות שנתנו בני דורו לפעילותו – שלילית היתה” ויוחסה לתכונות מנטליות שליליות אשר סברו כי ירש מסבו מצד אמו” יתרו:
התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה” שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים” והרג נשיא שבט מישראל?!
לאור כל זאת נדרש מאתנו להבין מחדש מדוע הצדיק הקב”ה את פינחס” ומדוע נתן לו את בריתו – ברית השלום?
חז”ל (סנהדרין פב” א) עומדים על כך שפינחס נהג כדין. “ראה מעשה ונזכר הלכה”” אלא שזוהי “הלכה ואין מורין כן”. ישנן הלכות של שגרה וישנן הלכות של חירום. ישנה הלכה הפועלת במסגרת של חוקים וסדרי דין” וישנה הלכה הפועלת לצדם של חוקים וסדרי דין. גם ההליכה בצד החוק – הלכה היא (!)” אם כי אינה זוכה ללגיטימציה ברורה. “אין מורין כן!”. אולם רמיסה של החוק” ואף “עבירה לשמה”” הנעשית שלא מתוך אמות מידה הלכתיות הידועות מראש – אינה הלכה כלל ועיקר!!!
גם החשיבה המדינית הדמוקרטית-ליברלית המקובלת בעולם המערבי מכירה במערכת נורמטיבית של הליכה בצד החוק” והכוונה היא לשיטת המאבק הבלתי אלים” וליתר דיוק: המאבק הבונה. כאשר קבוצה בטוחה כי השלטון משתמש בחוק בשרירות לב על מנת לפגוע בזכויותיה הבסיסיות ובערכיה המקודשים – סבורים הוגים רבים כי חובתה היא להתנגד – אם כי ללא כל אלימות – גם תוך כדי הפרה של אותו חוק. אין זו התנהגות אנרכיסטית הכופרת בלגיטימיות של החוק או של המחוקק באשר הם. היא מכבדת את המחוקק ואת חוקיו” ועל כן מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בהפרת אותו חוק מסוים העושה עמה עוול. אין היא מבקשת לפרק את החברה ולדרדר אותה אל סף התהום” אלא לתקנה ולבנותה. היא מסרבת להיות אף בבחינת “סותר על מנת לבנות” (עי’ עין איה שבת א” לב-לג). אין היא מבקשת ליצור עולם אנרכי וחסר סדרים” אפילו באופן זמני” אלא לתקן את הסדר החברתי שנתקלקל על ידי הכפפתו למערכת ערכית גבוהה יותר. דווקא משום כך היא פועלת במערכת חשיבה שיש בה כללים וחוקים” הנחות יסוד ודרכי פעולה מסודרות.
“המאבק הבונה” איננו רק דרך פעולה המגבילה את עצמה בגבולות מוסריים ברורים וחדים. זוהי גישה עקרונית של מאבק” שמטרתו לבנות את החברה ולא להרוס אותה” חלילה. הגישה הזאת היא שהובילה את פינחס. פעם אחר פעם מייחס הכתוב את פינחס דווקא אל סבו מצד אביו: “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” – אותו אהרון אשר היה “אוהב שלום ורודף שלום” אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.
מי שיחסו הבסיסי כלפי העם והחברה הוא חיובי” ינהג בהכרח בצורה אחראית ולא בצורה אימפולסיבית. הכעס – בא מתוך ראייה של ההווה” האחריות – מתוך מבט לעתיד. הכעס צובע את המציאות בצבע חד של שחור” ואילו האחריות יכולה לראות מציאות מורכבת ולפעול בהתאם. הכעס מופעל על ידי הנסיבות” ואילו האחריות פועלת כדי לשנותן. הכעס הוא איבוד שליטה” בעוד שהאחריות מבטאת שליטה פנימית מלאה. הכעס פורץ את כבלי ההלכה והמוסר” ואילו האחריות פועלת במסגרת הלכתית ומוסרית ברורה. כל זה מתבטא בשלילה מוחלטת של כל אלימות פיסית ומילולית. מערכת הלכתית זו לא התירה שימוש באמצעים כה חריפים אלא במקרהו של פינחס – של “הבועל ארמית” – ולא בשום מקרה אחר! (אגב” מעשהו של מתתיהו לא מופיע במקורות חז”ל” ועל כן אינו יכול להוות תקדים הלכתי).
ברית השלום אשר נכרתה עם פינחס הראתה שמאבקו – מאבק בונה היה. הוא לא יצא ממסגרת ההלכה” ופעל בצורה ממוקדת ונקודתית בלבד; לא מתוך כעס ושנאה” אלא מתוך אחריות ואהבה לעם כולו; לא מתוך אהבת מלחמה” אלא מתוך רדיפת השלום והשלמות.
עוד זאת עלינו לזכור” כי מעבר לאותה “הוראת שעה” של מאבק ישנה “הוראת קבע” של “פנים אל פנים”” אשר חז”ל (בילקוט שמעוני שופטים רמז סח) מפנים כלפי פינחס עצמו:
אותם שניים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין” מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה” ויהושע ופינחס בן אלעזר עמהם” שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם” ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם” ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל” יום אחד ללכיש” יום אחד לעגלון” יום אחד לחברון” יום אחד לבית אל” יום אחד לירושלים” וילמדו אותם דרך ארץ בשנה” בשתיים” בשלוש” בארבע” בחמש עד שיתיישבו ישראל בארצם” יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח…
יש לנו אהבה” והיא תנצח.