בין טלית לציצית

מורכבת היא האישיות האנושית. שכבות שכבות יש לה” זו על גבי זו” החל מן המישור הפנימי והעמוק ביותר” שאפילו האדם עצמו מתקשה מאד לפגוש בו” דרך העולם הרגשי המודע והבלתי מודע” דרך ההכרה השכלית הגלויה לאדם החושב” ועד למישור המעשי הגלוי לעין כול. דבר ה’ בתורתו מתייחס הן אל אישיותו של האדם כמכלול והן אל כל חלק וחלק ממנה בפני עצמו” כאשר כל חלק משפיע על החלקים האחרים ועל האישיות כולה.
השראת השכינה על הרובד העמוק ביותר באישיותו – על נשמתו – הריהי “אהבה שאינה תלויה בדבר”. הלוא נשמת האדם עצמה אינה אלא “חלק א-לוה ממעל”” ומה יידרש אפוא עוד” כדי לקרב עוד יותר את הדבקים ממילא?
לא כך הם פני הדברים ביחס לחלקים היותר נמוכים של האישיות. הא-להי שבהם – הלוא מסתתר הוא בעמקי תעלומות. עבודה רבה נדרשת מן האדם כדי להאיר את אור ה’ בגלוי בכל מרכיביה של אישיותו. ועל כך מדריך אותנו ה’ בתורתו על ידי לבישת הטלית ומצוות הציצית.
הטלית – היא בגד גדול” המכסה את רובו של הגוף. מבטאת היא את עולם הרגש האנושי” אשר הוא הלבוש החיצוני המלביש את הרובד הפנימי הנסתר מעין כול. עולם רב ממדים זה” אשר הטלית מייצגת אותו” אוצר בתוכו דברים רבים: ערכים ותודעה מוסרית” מידות טובות” חוויות מרוממות ועוד ועוד. ניתן היה לחשוב כי הוא הוא המרכז האמיתי של החיים. ניתן היה לומר שאליו צריך להיות מכוון כל הדגש החינוכי והלימודי של האדם והחברה. כל המעשים צריכים להיות מכוונים אך ורק כדי לתקן את המידות ולהפנים את סולם הערכים הראוי. כל ערכה של האמונה יימדד על פי השפעתה על תכונות הנפש של האדם. והמדד היחידי להערכה אמיתית של אדם יהיה עולמו החווייתי והרגשי.
וכאן בא הקב”ה ומצווה: “ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם… ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”. לא די בטלית נאה ומפוארת” אף אם תהיה “טלית שכולה תכלת”. לא די בעולם רגשי מתוקן. לא נסתפק במידות טובות. לא נישא את עינינו רק אל חוויות מרוממות” גם אם תהיינה חוויות של קדושה ודבקות א-להית. מעשים אנו דורשים. החוטים הדקים של הציצית מייצגים את המעשים הקטנים של המצוות. “וראיתם אותו” וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם”. אדם אשר יאהב באמת ובתמים את כל הבריות – לא די בכך שישיר להם שירי אהבה מעומק לבו הרותח. עליו לעשות מעשים: לתת צדקה” לגמול חסד” לקבור מתים” לנחם אבלים” לבקר חולים. אמנם באותם מעשים לא יחוש התרוממות גדולה כמו בשעת השראה של שירה או בשעה של עיון עמוק ברזיה של תורת החסד; אולם זהו הדבר אשר ה’ א-להיו שואל מעמו. לא רק “השכל וידוע אותי” – כמושג מופשט ונבדל” לא רק לדעת “כי אני ה’ עושה חסד” משפט וצדקה”” אלא גם המילה האחרונה: “אני ה’ עושה חסד” משפט וצדקה בארץ”” ביישום ממשי בחיים המעשיים” עם כל קטנותם ואפרוריותם.
אולם לא זו בלבד שהתמקדות בעולם הרגש מחטיאה את המטרה של תיקון החיים המעשיים” אלא שלא תצליח גם להביא לתיקון המידות ותכונות הנפש. הציווי “וראיתם אותו”” פונה גם אל המישור החווייתי: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. עולם הרגש אשר לאדם” על חלקיו המודעים והבלתי מודעים – הם עולם מלא. לא רק אותו “תת מודע רוחני”” המציב מצפן מוסרי” תובע משמעות לחיים” שואף לאמת ומשתוקק לדבקות א-להית יש בו” כי אם גם “תת מודע יצרי”” אשר הצד החייתי והבהמי שבאדם גנוז בו. אין דבר חזק יותר מאשר ההלכות המעשיות” על פרטיהן ודקדוקיהן” כדי ליישר את הדרך ולמנוע את הסחף אל מחשכים של עבודה זרה ומינות ואל תהומות של גילוי עריות וזנות.
ושמא יאמר האומר: אין לנו אלא ד’ אמות של הלכה” ואין לנו עניין בתיקון המידות ובבניינו של העולם הרגשי והחוויתי אשר לאדם ולחברה – על כך חוזרת התורה ואומרת: “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי – והייתם קדושים לא-להיכם”. להיות קדושים” לחוות קדושה וקרבת א-להים – לכאן מובילות אותנו הזהירות והזריזות בכל פרטיהן של המצוות המעשיות. כי האישיות כולה – על כל חלקיה – צריכה להיות כלי להשראת השכינה.
עשו הרשע – אומר המדרש – עתיד להתעטף בטלית ולבוא לשבת אצל יעקב אחיו בגן עדן. נדמה כי הטלית הולמת אותו. הוא יכול להציג תרבות שלמה של הומניזם והומאניות” ליצור יצירות נעלות בשירה ובספרות” בציור ובפיסול” בקולנוע ובניגון” אשר יביאו אותו לפסגות חווייתיות גבוהות של אהבת האדם ושל תודעה מוסרית. אולם הקב”ה בכבודו ובעצמו יוריד אותו משם. לא די להתעטף בטלית” ולהיות כאותו בעל חיים טמא הפושט את טלפיו ואומר ‘טהור אני’. בארבע כנפיה של כל טלית יש לקשור את פתילי הציצית. זהו ייחודו של עם ישראל” אשר רק לו נאמר: “אני ה’ א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים” אני ה’ א-להיכם”.