He

Fr

Es

Ru

En

לנצח את המוות: מאמר מאת הרב זקס לפרשת ניצבים

ממשיכים בלימוד ספר דברים עם מאמר של הרב יונתן זקס על פרשת כי ניצבים + בונוס מיוחד - שאלות לשולחן השבת
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רק עכשיו, בהגיענו לפרשות ניצבים, אנו יכולים להתחיל להבין את עוצמת השינוי שחולל המפגש חסר התקדים בין אלוהים ואדם בימי חייו של משה, על עריסת לידתה של האומה.

כדי להבין זאת, ניזכר בהערה מפורסמת של הבלש שרלוק הולמס. "אני מבקש להסב את תשומת לבך", אמר לד"ר ווטסון, "למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". "אבל הכלב לא עשה כלום בלילה", אמר ווטסון. "וזהו בדיוק המקרה המוזר", השיב הולמס.[i] לפעמים, כדי לדעת על מה מדבר ספר יש להתמקד במה שהוא איננו אומר, לא רק במה שהוא אומר.

הדבר החסר מן התורה – חיסרון הזועק לשמיים בהינתן הרקע התקופתי – הוא התעסקות במוות. המצרים הקדמונים היו אחוזי אובססיית מוות. הבנייה המונומנטלית שלהם הייתה ניסיון לערער על המוות. הפירמידות היו היכלי קבורה כבירים. ליתר דיוק, הן היו שער השמיים לנשמות הפרעונים שנסתלקו מהעולם הזה ועלו להצטרף אל נשמות קודמיהם בני האלמוות. הטקסט המצרי המפורסם ביותר שהגיע לידינו הוא "ספר המתים". רק החיים שלאחר המוות אמיתיים; החיים הם הכנה למוות.

בתורה אין לכך זכר, לפחות לא במפורש. היהודים האמינו בעולם הבא, בחיים שלאחר המוות. הם האמינו בתחיית המתים.[ii] בברכה השנייה בתפילת עמידה, שאורכה משפטים ספורים, יש לכך שישה אזכורים. אבל רעיונות אלה לא רק שהם נעדרים כמעט לגמרי מן התנ"ך, הם חסרים דווקא באותן נקודות שבהן היינו מצפים שיבואו.

ספר קהלת הוא קינה ארוכה על סופיות האדם. "הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל" (א, ב). מדוע לא הזכיר מחבר קהלת את העולם הבא ואת החיים שלאחר המוות? עוד דוגמה: ספר איוב הוא מחאה מתמשכת נגד העוול הקיים לכאורה בעולם. מדוע אין איש עונה לאיוב ואומר, "אתה ושאר הצדיקים הסובלים בעולם הזה תבואו על גמולכם בעולם הבא"? אנחנו מאמינים בעולם הבא. מדוע אם כן אין הוא נזכר בתורה, אלא רק נרמז בה? זהו המקרה המוזר.

התשובה הפשוטה היא שאובססיית המוות מוזילה את החיים. למה להילחם ברוע ובעוול שבעולם, אם החיים האלה הם רק פרוזדור לעולם הבא? בספרו הקלאסי 'הכחשת המוות' טוען ארנסט בקר[iii] שהפחד מפני הסופיות שלנו הוא מן הכוחות המניעים של הציוויליזציה. הוא אשר גרם לעולם העתיק לשעבד את ההמונים למפעל בנייתם של מבני ענק, שנועדו לעמוד על מכונם כל עוד העולם עומד על מכונו. הוא אשר הצמיח את פולחן הגיבור, האיש שקטף את האלמוות במעשי גבורה בשדה הקרב. אנחנו מפחדים מהמוות; יש לנו יחסי אהבה-שנאה איתו. פרויד קרא לזה תנטוס, יצר המוות, ואמר שהוא אחד משני הכוחות המניעים את החיים, לצד הארוֹס.

היהדות היא מחאה מתמדת נגד תפיסת העולם הזו. משום כך הוסתר מקום מותו וקבורתו של משה, "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו): כדי שקברו לא יהפוך אתר צליינות וסגידה. זו גם הסיבה לכך שבמקום לבנות פירמידה או מקדש כגון זה שבנה רעמסס השני באבו סימבל, בני ישראל הסתפקו במשך כחמש מאות שנה במשכן, מקדש נייד הדומה לאוהל יותר מכפי שהוא דומה למקדש. משום כך ביהדות המוות מטמא, וכדי לטהרו נדרש טקס הפרה האדומה. משום כך ככל שאדם קדוש יותר – כוהן, כוהן גדול – כך מתמעטים קרובי המשפחה הנפטרים שמותר לו לבוא במגע עמם או להימצא עימם תחת קורת גג אחת. אלוהים נמצא בחיים, לא במוות.

רק על רקע המציאות המצרית אפשר להבין את עומק הדרמה שמאחורי המילים המוכרות לנו כל כך, שכבר איננו מופתעים לשמען, המילים הגדולות שמשה ממסגר בהן את הבחירה שתמיד תעמוד בפנינו:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע … הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, טו וְ-יט).

החיים טובים, המוות רע. החיים הם ברכה, המוות קללה. לנו נשמעים הדברים ברורים מאליהם. לשם מה לומר אותם בכלל? מפני שהם לא היו רעיונות נפוצים בעולם העתיק. הם היו מהפכניים. והם עודם כאלה.

איך אם כן מנצחים את המוות? כן, יש חיים אחרי המוות. כן, יש תחיית המתים. אבל משה אינו מתמקד ברעיונות ידועים אלה. הוא אומר לנו דבר אחר לגמרי. את חיי הנצח משיגים על ידי השתתפות בברית. ברית עם הנצח עצמו, כביכול. ברית עם אלוהים.

כשאדם חי את חייו בתוך ברית, דבר מופלא קורה. הוריו והורי הוריו חיים בתוכו. הוא חי בתוך ילדיו ונכדיו. הם חלק מחייו. הוא חלק מחייהם. לזאת כיוון משה כשאמר, סמוך לתחילת פרשתנו:

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים כט, יג-יד).

בעת שמשה אמר את הדברים, משמעותן של המילים "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" הייתה "ילדיכם שעדיין לא נולדו". משה לא היה צריך לכלול גם את "הוריכם, שכבר אינם חיים", שכן ההורים הללו כרתו בעצמם ברית עם אלוהים ארבעים שנה קודם לכן, בהר סיני. אולם במובן הרחב יותר, משה כיוון לכך שכאשר אנחנו מחדשים את הברית, כאשר אנחנו מקדישים את חיינו לאמונתם של אבותינו ולאורח חייהם, אבותינו רוכשים להם אלמוות בתוכנו, וכמוהם אף אנו בתוך ילדינו.

התמקדותה של היהדות בעולם הזה, ולא בעולם הבא, היא הסיבה לכך שהיהדות, יותר מכל הדתות הגדולות, מעמידה במרכז את הילדים. הילדים הם האלמוות שלנו. לכך כיוונה רחל באמרה ליעקב "הָבָה לִי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א). לכך התכוון גם אברהם כשאמר "אֲדֹ-נָי ה', מה תִּתֵּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי?" (בראשית טו, ב).  לא כולנו נועדנו להיות הורים; חכמינו אמרו כי ה"תולדות" שלנו הן בראש ובראשונה מעשינו הטובים, לא צאצאינו.[iv] אבל בכבדנו את זכר הורינו, ובחנכנו את ילדינו להמשיך את הסיפור היהודי, אנחנו משיגים לנו אלמוות בעולם הזה, העולם שאלוהים קראוֹ טוב.

הביטו עתה בשתי המצוות האחרונות בתורה, האמורות בפרשת וילך, שתי המצוות שמשה נתן באחרית ימיו ממש. האחת היא מצוות הקהֵל, המורה כי המלך יקהיל את העם לאספה מדי שבע שנים:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים … הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים לא, י-יב)

משמעות המצווה פשוטה. משה אומר: אין די בכך שהוריכם כרתו ברית עם ה' בהר סיני, וגם לא בכך שאתם חידשתם אותה כאן, בערבות מואב. הברית מוכרחה להתחדש תמיד, אחת לשבע שנים, כדי שלעולם לא תהפוך להיסטוריה. היא צריכה להישאר תמיד זיכרון חי. היא לעולם לא תתיישן, משום שאחת לשבע שנים היא תתחדש.

והמצווה האחרונה? "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). על פי המסורת, מדובר במצווה לכתוב [לפחות חלק מתוך] ספר תורה. בלשונו של הרמב"ם: "ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוָה לכתוב משלו".[v]

המסר של משה כאן, ההוראה האחרונה שלו לעם שהנהיג במשך ארבעים שנה, הוא זה: לא די לומר "אבותינו קיבלו את התורה ממשה", או מאלוהים. עליכם לקחת את התורה הזו ולחדש אותה בכל דור ודור. שומה עליכם לקבל בעצמכם את התורה כאמונתכם שלכם, ולא רק כאמונת אבותיכם. אם תכתבו אותה, היא תכתוב אתכם. מילותיו הנצחיות של האל הנצחי הן נחלתכם בנצח.

הנה לנו מלוא עוצמת הדרמה של ימי משה האחרונים. משה ידע שהוא עומד למות. הוא ידע שלא יעבור את הירדן ולא ייכנס לארץ שחייו הוקדשו להובלת העם לקראתה. משה, המתעמת עם סופיותו שלו, מבקש מאתנו, בכל דור ודור, שנתעמת עם סופיותנו שלנו.

אמונתנו, אומר לנו משה, אינה דומה לאמונתם של עמים אחרים בזמנו ואחרי זמנו. היא אינו דומה לאמונתם של המצרים, היוונים, הרומים, וכמעט כל ציוויליזציה מוכרת אחרת. לא מעבר לחיים אנחנו מוצאים את אלוהים. לא בשמיים ולא אחרי המוות; לא בהתנתקות מיסטית מהעולם הגשמי ולא בהתקדשות לעיון פילוסופי. לא ולא; אנחנו מוצאים את אלוהים בחיים. אנחנו מוצאים אותו בָּאהבה ובַשִמחה – שתי מילות מפתח בספר דברים. כדי למצוא את אלוהים, אומרת פרשת השבוע שלנו, אין צורך לעוף לשמיים או לחצות את הים (דברים ל, יב-יג). הוא כאן. הוא עכשיו. הוא החיים.

והחיים האלה, אף שיום אחד יגיעו אל קיצם, מצד האמת לא ייגמרו. כי אם תשמרו את הברית, אבותיכם יחיו בכם ואתם תחיו בילדיכם (או בתלמידיכם או במוטבי החסד שלכם). אחת לשבע שנים הברית תהיה שוב חדשה. כל דור יכתוב ספר תורה משלו. השער אל הנצח איננו המוות: הוא החיים הנֶחֱיִים בברית שהיא פגישה לאין קץ בהתחדשותה המתמדת, במילים החרותות על לבבנו ועל לבבות ילדינו.

כך נעשה משה, המנהיג הגדול ביותר שהיה לנו, לבן אלמוות. לא על ידי חיי נצח. גם לא בבניין מאוזולאום, פירמידה או מקדש שינציחוהו. להפך: אפילו איננו יודעים היכן הוא קבור. המבנה הפיזי היחיד שהוא הותיר לנו, המשכּן, היה נייד, מפני שהחיים עצמם הם מסע. משה אפילו לא נעשה בן אלמוות בדרכו של אהרן, שזכה לראות את ילדיו נעשים ליורשיו בכהונה. בניו של משה לא ירשו אותו. משה נעשה בן אלמוות על ידי כך שעשה אותנו לתלמידיו. אחד המַבָּעים המתועדים המוקדמים ביותר של חז"ל מבטא זאת: "הַעֲמידו תלמידים הרבה".[vi]

כדי להיות מנהיג אין צורך בכתר או במדי שרד. כל הדרוש הוא שתכתבו את הפרק שלכם בהיסטוריה, שתעשו מעשים שירפאו משהו מכאביו של העולם הזה, ושתפעלו כך שאחרים יֵיעשו טובים מעט יותר על ידי כך שהכירו אתכם. חיו כך שבריתנו הקדומה עם אלוהים תתחדש על ידיכם, וזאת באופן היחיד הקובע: בחיים. המסר האחרון של משה אלינו, בסוף חייו ממש, כשדעתו של כל אדם אחר במקומו הייתה ודאי נתונה למותו הקרב, היה זה: בחרו בחיים.

 

שאלות לשולחן השבת:

  1. האם התעסקות קיבעונית במוות היא תופעה נפוצה?
  2. מה הבעיה בחשיבה מרובה על המוות? מדוע התורה מתנגדת לכך?
  3. איך אפשר, על פי התורה, להשיג חיי נצח? האם עולים בדעתכם רעיונות ספציפיים?

[i] Arthur Conan Doyle, “The Adventure of Silver Blaze”.

[ii] המשנה (סנהדרין י, א) אומרת שהאמונה בתחיית המתים אמורה בתורה היא מעיקרי היהדות. אולם על פי כל הפירושים, הדבר משתמע מן התורה אך איננו אמור בה בפשטות.

[iii] Ernest Becker, The Denial of Death, New York: Free Press, 1973 .

[iv] רש"י לבראשית ו, ט.

[v] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א.

[vi] משנה, אבות א, א.

0 0 אצבעות
דרג שיעור
guest
0 התגובות שלכם
Inline Feedbacks
אראה לי כל התגובות
חם באתר
play3
בית המדרש
'הבן יקיר לי אפרים' : תשובה מחאה וחסדים – הרב אייל ורד
'הבן יקיר לי אפרים' : תשובה מחאה וחסדים - הרב אייל ורד
play3
בית המדרש
'ארצות הברית..' – על  פרשת ניצבים כהכנה לראש השנה – הרב אייל ורד
'ארצות הברית..' - על פרשת ניצבים כהכנה לראש השנה - הרב אייל ורד
play3
בית המדרש
איך מתקנים כלים שבורים – שיעור מיוחד לשנה החדשה – הרב חגי לונדין
איך מתקנים כלים שבורים - שיעור מיוחד לשנה החדשה - הרב חגי לונדין
play3
בית המדרש
המצוה לזכור את מעשה עמלק
המצוה לזכור את מעשה עמלק
4 דקות
0
נשמח שתשתף אותנו במחשבות שלך!x
()
x