Search
Generic filters

He

Fr

Es

Ru

En

מתי אנו יכולים לשקר? מאמר מאת הרב זקס לפרשת ויחי

ממשיכים בלימוד ספר בראשית עם מאמר מאת הרב יונתן זקס + בונוס מיוחד: שאלות לשולחן השבת
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אחרי מות יעקב, אחיו של יוסף מפחדים. לפני שנים, כשגילה להם את זהותו האמתית, הוא נתן להם להבין שהוא סולח להם על שמכרו אותו לעבדות. בכך עסקנו בשיחתנו בשבוע שעבר. כזכור, האחים לא היו בטוחים לגמרי שיוסף אכן סלח להם. אולי הוא לא התכוון למה שאמר? אולי הוא עדיין שומר טינה? ושמא הדבר היחיד שמנע ממנו עד כה לנקום בהם היה הכבוד ליעקב אביהם? בימים ההם מקובל היה שאחים לא סוגרים חשבונות כל עוד אביהם חי. אנו מכירים זאת מסיפור מוקדם יותר. לאחר שיעקב לקח את ברכת אחיו, עשו אמר “יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי” (בראשית כז, מא). על כן באים אחי יוסף אליו ואומרים לו:

“אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, ‘כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ’. וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ”. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (נ, טז-יז).

מהכתובים משתמע בבירור שסיפור זה שסיפרו אחי יוסף, על צוואתו-כביכול של יעקב, היה שקר וכזב. אילו אמר יעקב את הדברים הללו, היה אומרם ליוסף עצמו, ולא מבקש מהאחים שיאמרו לו. הזמן המתאים לומר דברים כאלו היה על ערש דווי, בפרק הקודם. סיפורם של האחים היה מה שאנו עשויים לכנות “שקר לבן”. מטרתו הראשית איננה לרמות, אלא להפחית את דרגת המתח בסיטואציה טעונה מאוד. אולי על כן בכה יוסף: הוא הבין שהאחים עדיין חושבים שהוא מסוגל לנקום בהם.

חז”ל למדו מכאן עיקרון: “מותר לשַנות מפני השלום”.[i] שקר לבָן מותר בהלכה. אין זה המקום היחיד שחז”ל הזכירו בו עיקרון זה. הם אפילו ייחסו “שינוי” מן האמת לקב”ה עצמו.[ii] כשהמלאכים באו לאוהל אברהם, לספר לו ולשרה שהיא עתידה להרות וללדת, שרה צחקה בלבה: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר, אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן? וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר ‘הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?…'” (יח, יב-יג). ה’ סיפר לאברהם ששרה אמרה שהיא זקנה מכדי ללדת, אך השמיט את טענתה שגם אברהם זקן מכדי להוליד (טענה שעתידה הייתה להתגלות כמוטעית: אברהם הוליד עוד שישה ילדים אחרי מות שרה). חז”ל שיערו שה’ שינה את דברי שרה כשמְסָרָם לאברהם מפני שלא רצה לעורר מדנים בין בעל ואשתו. גם כאן אמרו חז”ל: מותר לשנות מפני השלום.

ברור שחז”ל נזקקו לשני הסיפורים כדי לכונן את העיקרון הזה. לו היה בידינו רק המקרה של שרה, לא היה בו כדי להוכיח שאפשר לומר שקר לבן, שכן הקב”ה לא אמר דבר שקר, אלא סיפר חצי מהאמת. ואילו היה לפנינו רק המקרה של אחי יוסף, שאמנם אמרו דבר שקר, לא היינו יודעים אם הדבר אכן מותר. אולי עשוּ דבר אסור, ולכן יוסף בכה. רק בזכות הידיעה שהקב”ה עצמו עשה דבר דומה עם אברהם יכלו חז”ל לקבוע שמעשה זה של האחים היה מוצדק. עניין לנו כאן במאפיין חשוב של חיינו המוסריים, חשוב גם אם נדמה כי הוא בגדר מותרות של עידון חברתי: טקט.

ישעיה ברלין המנוח הֶראה שלא כל הערכים מתקיימים יחדיו בהרמוניה אפלטונית. הדוגמה החביבה עליו הייתה החופש והשוויון. אפשר לשמור על חופש כלכלי, אבל התוצאה תהיה אי-שוויון. אפשר גם לקיים שוויון כלכלי, קומוניזם, אבל התוצאה תהיה אובדן החופש. בעולם שאנו חיים בו, התנגשות מוסרית היא בלתי נמנעת.[iii]

זו עובדה חשובה, ודומה שהיהדות מעולם לא הטילה בה ספק. קחו לדוגמה את סיפור מרד אבשלום. אבשלום ביצע הפיכת חצר ואביו המלך דוד נאלץ לברוח. לבסוף הגיעו הדברים לידי מלחמה בין חיילי אבשלום וחיילי דוד. אבשלום יפה הבלורית והתואר נלכד בשערו הארוך בענפי האלה, ויואב שר צבא דוד ניצל את ההזדמנות והרגוֹ. כשדוד שמע את בשורת הניצחון הזו חשך עליו עולמו. “וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ, וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם! בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי!” (שמואל-ב’ יט, א). באטימות רגשית גמורה הטיח יואב בַּמלך השכּוּל: “הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם … לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ … וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ” (שם, ו-ח). אבלו של דוד על מות בנו מתנגש עם אחריותו כראש מדינה ועם נאמנותו לחיילים שהצילו את חייו. מה קודם למה: חובת אב או חובת מלך?

מקיומן של התנגשויות ערכיות נובע שסוג המוסריות ואופי החברה שלנו תלויים לא רק בערכים שאנו בוחרים לאמץ, אלא גם בדרך שאנו מתעדפים אותם. העדפת השוויון על פני החופש יוצרת סוג מסוים של חברה – הקומוניזם הסובייטי למשל. העדפת החופש על השוויון מובילה לחברה של כלכלת שוק. ייתכן שבשתי החברות דוגלים באותם ערכים, ורק מדרגים אותם באופן שונה, ובהתאם לכך שונות הכרעותיהן במקרים של התנגשות.

זו גם הסוגיה הנבחנת בסיפורים על צחוקה של שרה ועל אחי יוסף. האמת והשלום שניהם ערכים חשובים, אך באיזה מהם נבחר כשהם מתנגשים? לחכמינו היו תשובות שונות על כך.

ישנה למשל מחלוקת מפורסמת בין בית שמאי ובית הלל, מה אומרים לכלה בחתונתה.[iv] המנהג היה לומר “כלה נאה וחסודה”, אך חכמי בית שמאי טענו שאין לומר זאת אם הכלה אינה יפה וחסודה בעיני האומר. לדבריהם, כאן גובר הערך של צו התורה “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” (שמות כג, ז). חכמי בית הלל לא השתכנעו. מי צריך לשפוט אם הכלה יפה וחסודה? ודאי החתן עצמו. על כן, חלוקת שבחים לכלה איננה הצהרה אובייקטיבית שאפשר לבחון אותה באופן אמפירי. היא פשוט קילוס בחירתו של החתן. היא דרך לחגוג את אושרם של בני הזוג.

כזה הוא הטקט. כשאנו אומרים למי שנתן לנו מתנה שמתנתו יפה בעינינו, גם אם אין זה נכון, או כשאנו אומרים לזולתנו “כמה טוב לראות אותך” גם אם קיווינו להשתמט מפניו – אמירות אלו נתפסות כנימוסים נאים ולא כניסיון לרמות. כולנו יודעים זאת, ולכן שום נזק אינו נגרם – להבדיל ממקרה שבו השקר פוגע באינטרס מהותי של אחד הצדדים.

יסודי ופילוסופי יותר הוא מדרש ידוע על שיחה בין הקב”ה למלאכים בשאלה אם ראוי לברוא את האדם.

אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב”ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אַל ייבָּרא, ומהם אומרים ייברא. וזהו מה שכתוב “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא).

חסד אומר: “ייברא, שהוא גומל חסדים”.

אמת אומר: “אַל ייברא, שכולו שקרים”.

צדק אומר: “ייברא, שהוא עושה צדקות”.

שלום אומר: “אל ייברא, שכולו קטטה”.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ. וזהו מה שכתוב “וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה” (דניאל ח, יב).

אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: “ריבון העולמים, מה אתה מבזה את חותם המלכות שלך? תעלה אמת מן הארץ”.

וזהו מה שכתוב “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִצְמָח” (תהלים פה, יב).[v]

זהו מדרש מאתגֵר. מה בדיוק אומרים המלאכים? למה מכוון הדרשן באומרו שהקב”ה “נטל אמת והשליכו לארץ”? האם, לאחר מעשה, צדק מלאך השלום כשאמר שהאדם “כולו קטטה”?

לדעתי הכוונה היא שבני האדם נידונו להתקוטט כל עוד קבוצות מתחרות יטענו כל אחת למונופול על האמת. בני האדם ילמדו לחיות בשלום אך ורק אם יבינו שכיוון שהם סופיים, בני תמותה, הם לא ישיגו בחייהם אף פעם את האמת כפי שהיא בשמיים. האמת שבידינו תהיה תמיד חלקית, מקוטעת – המראֶה הנשקף ממקום מסוים ולא, כפי שהפילוסופים אומרים לפעמים, “המראה הנשקף משום-מקום”.[vi]

סבורני כי תובנה זו היא הסיבה לכך שהתורה היא ספר הכתוב מנקודות מבט רבות, ולכך שהתנ”ך מכיל סוגים כה מרובים של קולות, ולכך שהמשנה והגמרא מאורגנות סביב מחלוקות, ולכך שהמדרש מבוסס על ההנחה שיש שבעים פנים לתורה. היהדות לדורותיה מחזיקה בהבנה דקה ומורכבת מאין כמוה בדבר אופייה של האמת; דקה ומורכבת מזו שיש, למיטב ידיעתי, בכל ציוויליזציה אחרת.

ייחודית במורכבותה ובחלוציותה היא גם תפיסת השלום ביהדות. אמונתנו איננה פציפיסטית ומעולם לא הייתה כזו. היא יודעת כי כדי להתגונן ולשמור על חייה נאלצת אומה לפעמים להשיב מלחמה. ובכל זאת, הנביאים ישעיהו ומיכה היו הראשונים בעולם כולו להעמיד חזון מוסרי של עולם שבו “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”. ישעיהו היה משורר-החצר של השלום.

כאשר ההתנגשות בין אמת לשלום נוגעת ליחסים בין אדם לחברו, הנטייה בקרב חז”ל היא להעדיף את השלום, בין היתר מפני שבמצב של שלום יכולה האמת לשגשג, ואילו במלחמה ובריב האמת היא לא פעם הנפגעת הראשונה. על כן האחים לא חטאו כשסיפרו ליוסף שֶקֶר לבָן למען שמירת השלום והאחווה במשפחה. הם אף היו נאמנים לאמת עמוקה יותר: שאביהם האנושי, שאינו חי עוד, ולא פחות מכך גם אביהם שבשמיים, חי העולמים, רוצה שהם וצאצאיהם, מייסדיו ובניו של עם הברית, יחיו זה עם זה בשלום; שכן כיצד יוכל עם ישראל לחיות בשלום עם העולם, אם לא ייכון שלום בתוכו?

 

שאלות לשולחן שבת

  1. מדוע לא יכולים להתקיים אמת ושלום יחדיו? האם ערכים אלה עומדים בסתירה תמיד?
  2. האם אתם מסכימים שהשלום חשוב מהאמת?
  3. האם אפשר להסיק מכך שהשלום הוא הערך העליון ביהדות?

[i] יבמות סה ע”ב.

[ii] מדרש שֵׂכל טוב, תולדות כז, יט.

[iii] ישעיה ברלין, “שני מושגים של חירות”, בתוך: ברלין, ארבע מסות על חירות, מאנגלית: יעקב שרת, תל-אביב: רשפים, תשל”א. וראו גם חיבורו החשוב של סטיוארט המפשייר Stuart Hampshire, Morality and Conflict. Cambridge, MA: Harvard UP, 1983.

[iv] כתובות טז ע”ב.

[v] בראשית רבה ח, ה.

[vi] Thomas Nagel, The View From Nowhere, New York, Oxford University Press, 1986. האדם היחיד שהגיע לידי ראיית עולם שאינה אנתרופוצנטרית, להסתכלות על העולם מנקודת מבטו של הקב”ה כביכול, הוא איוב – בדבריו בפרקים לח-מא בספר הנושא את שמו.

תגיות: פרשת ויחי
2.5 2 אצבעות
דרג שיעור
guest
0 התגובות שלכם
Inline Feedbacks
אראה לי כל התגובות
חם באתר
play3
בית המדרש
מדוע חוש השמיעה הוא החשוב ביותר? הרב אשר בוחבוט
מדוע חוש השמיעה הוא החשוב ביותר? הרב אשר בוחבוט
play3
בית המדרש
הרב אורי שרקי מסביר מהי קדושת האכילה בישראל
הרב אורי שרקי מסביר מהי קדושת האכילה בישראל
play3
בית המדרש
ההפרש בין קליטה חושית להבנה שכלית של סביבתנו ושל עצמנו  – הרב ראובן פיירמן
ההפרש בין קליטה חושית להבנה שכלית של סביבתנו ושל עצמנו - הרב ראובן פיירמן
play3
בית המדרש
התחדשות המושג של ‘הלכות ציבור’ בדורנו – הרב שמעון בן ציון
התחדשות המושג של 'הלכות ציבור' בדורנו - הרב שמעון בן ציון
0
נשמח שתשתף אותנו במחשבות שלך!x
()
x