Search
Generic filters

He

Fr

Es

Ru

En

משל השבטים: מאמר מאת הרב זקס לפרשת וישלח

ממשיכים בלימוד ספר בראשית עם מאמר מאת הרב יונתן זקס + בונוס מיוחד: שאלות לשולחן השבת
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

סיפור נורא מגולל לעינינו פרק ל”ד בספר בראשית. דינה בת יעקב, הבת היחידה של אבות האומה הנזכרת בסיפורי האבות בשמה, עוזבת את הבית הבטוח ויוצאת “לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ” (לד, א). היא נאנסת ונחטפת בידי הנסיך המקומי, שכם, בנו של מלך העיר שכם. יעקב שומע על כך, אבל אינו עושה דבר עד שבניו חוזרים.

שמעון ולוי, אחי דינה, מבינים מיד שיש לפעול להצלתה. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית. החוטף אינו אדם מן השורה. הוא בנו של מלך, ואין להתעמת איתו ישירות. גם עם המלך אין מה לדבר. קשה להניח שהוא יורה לבנו לשחרר את השבויה. שאר אנשי העיר, אם תופנה אליהם האצבע, יקומו להגנת הנסיך. שמעון ולוי עומדים נגד עיר שלמה: שניים נגד רבים. גם אם יגייסו את כל בני יעקב, עדיין יהיו בודדים מול רבים.

שמעון ולוי מטכסים אפוא תחבולה. הם מסכימים שהנסיך ייקח את דינה לאישה, אבל מעמידים תנאי אחד: כל תושבי העיר הזכרים צריכים למול את בשר עורלתם. אנשי שכם, המזהים יתרונות ארוכי טווח בכריתת ברית עם השבט השכן, מסכימים. הניתוח מחליש את הגברים בעיר, וביום השלישי כאבם חריף במיוחד. או-אז נכנסים שמעון ולוי לעיר והורגים את כל הזכרים בה. הם מצילים את דינה ומביאים אותה הביתה. שאר האחים בוזזים את העיר.

יעקב מבועת לנוכח מעשיהם. “עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ”, הוא אומר. מה היינו אמורים לעשות, שואלים האחים; “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?” (לד, ל-לא). עם השאלה הרטורית הזו בא הסיפור אל קיצו הפתאומי, והעלילה המקראית מפליגה למחוז אחר. אבל חרדתו של יעקב לנוכח מעשה בניו איננה פגה כאן. הוא חוזר אליה על ערש דווי, ובברכו את בניו הוא מקלל את שמעון ואת לוי:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים –

כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי,

בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ

וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז,

וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה!

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב

וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט, ה-ז).

סיפור דינה הוא פרשייה חריגה. למראית עין, פרשייה נטולת מסר מוסרי. איש איננו מצטייר בה באור מחמיא. שכם הוא כמדומה הנבל הראשי. הוא התחיל; הוא אשר חטף את דינה ואנסה. חמור, אביו, אינו מוכיח אותו ואינו מורה לו לשחרר את דינה. שמעון ולוי אשמים במעשה אלימות מחריד. שאר האחים שולחים ידם בביזה.[i] יעקב נותר סביל לכל אורך הדרך. הוא איננו פועל בעצמו, ואיננו אומר לבניו איך לפעול. אפילו דינה עצמה נהגה בפזיזות כשהלכה אל העיר אף שברור היה שהדבר מסוכן: כזכור, יצחק סבה של דינה ואף אברהם אבי-סבה חששו לחייהם בשל הרגלי הבליעל שפָּשוּ בין יושבי הארץ.[ii]

מי צודק ומי טועה בסיפור הזה – את זאת משאיר הכתוב בלא הכרע, והוא עושה זאת ביודעין. יעקב מוקיע את בניו – אבל הבנים דוחים את הביקורת.

הוויכוח הלא-מוכרע הזה התגלגל גם אל חכמי ימי הביניים. הרמב”ם צידד בשמעון ולוי. הם פעלו כפי שהיה עליהם לפעול, אומר הרמב”ם. תושבי שכם ראו מה שכם עשה, ידעו שזהו פשע, אך לא העמידוהו לדין וגם לא הצילו את הנערה. על כן היו שותפים לפשע. שכם ביצע עבירה שעונשה מוות, ותושבי העיר שנתנו לו מחסה צריכים היו לשאת בתוצאות.[iii] זוהי פסיקה מרתקת, כיוון שהיא מלמדת כי לדעת הרמב”ם הכלל “כל ישראל ערבים זה בזה”[iv] חל לא רק על ישראל, אלא על כל חברה. כדברי רבי יצחק עראמה, בן המאה הט”ו, כל פשע שהקהילה יודעת עליו ומאפשרת לו להימשך חדֵל להיות עבירה של יחידים ונעשה חטאה של הקהילה בשלמותה.[v]

הרמב”ן חולק על כך.[vi] לדעתו, עיקרון האחריות הקולקטיבית איננו חל על חברות שאינן יהודיות. מצוות בני נוח מחייבות כל חברה אנושית להקים בתי משפט, אך אין זה אומר שאם עבריין אינו מועמד לדין עלול דין מוות לחול על החברה כולה.

הוויכוח נמשך גם היום בקרב חכמי המקרא וחוקריו. שניים מהם העמידו את פרקנו לניתוח ספרותי של קריאה צמודה: מאיר שטרנברג בספרו “הפואטיקה של הסיפור המקראי”,[vii] והרב אלחנן סמט בעיוניו בתורה.[viii] הם הגיעו למסקנות מנוגדות. פרופ’ שטרנברג טוען כי הכתוב ביקורתי כלפי יעקב: על חדלון המעש שלו, ועל דברי הגנאי שהטיח בבניו. הרב סמט מוצא את עיקר האשמה אצל שכם וחמור.

אולם למרות המחלוקת, שני הקוראים הללו עומדים על עובדה ראויה לציון: הכתוב מעמיק במתכוון את העמימות המוסרית, בסרבו לצייר אפילו את הנבלים המובהקים של הסיפור באור שלילי שאינו הכרחי. חשבו נא על המנוול הראשי, הנסיך הצעיר שכם. הכתוב מספר לנו, מיד לאחר ציון העובדה ששכם שכב עם דינה ועינה אותה, “וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר, קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה” (לד, ג-ד). השוו זאת למסופר על אמנון בן דוד, שאנס את אחותו-למחצה תמר. גם הסיפור ההוא הוא סיפור של נקמת דם. אבל שם מספר הכתוב על אמנון, לאחר שכמעשה שכם בדינה עינה את תמר ושכב עמה, “וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן, ‘קוּמִי לֵכִי!'” (שמ”א יג, טו). שכם איננו כזה. הוא מתאהב בדינה ורוצה לשאת אותה לאישה. המלך, אביו של שכם, ואנשי העיר, מקבלים ברצון את דרישתם של שמעון ולוי שיימוֹלוּ.

ובעוד את שכם, האיש והעיר, הכתוב נמנע מלהשחיר, את משפחת יעקב הוא נזהר מלצבוע בלָבן מטהֵר. התורה מספרת ששמעון ולוי דיברו אל שכם וחמור “בְּמִרְמָה” (לד, יג) – אותה מילה עצמה שהתורה נקטה לא מכבר, כאשר סיפרה על יעקב שלקח את ברכתו של עשָׂו ועל לבן שהחליף את רחל בלאה. בתיאורי כל הדמויות – מִדינה המשוטטת, דרך מציליה האלימים מדי, ועד האחים נוטלי השלל ויעקב הסָביל – ניכר כי הכתוב משתדל לעורר בנו ניכור כלפיהן, לא אהדה.

התוצר הכולל הוא סיפור שאין בו לא נבלים שאין להם תקנה ולא גיבורים שאין בהם רבב. מדוע אם כן הוא מסופר בכלל? התורה אינה נוהגת לספר לנו סיפורים סתם מפני שהם קרו. היא אינה ספר היסטוריה. תקופות חשובות בחיי גיבוריה עוברות בה בשתיקה גמורה. היא איננה מספרת דבר, למשל, על ילדותו של אברהם, או על שלושים ושמונה מתוך ארבעים השנים שעברו על בני ישראל במדבר. “תורה” פירושה הוראה, לימוד, הדרכה. מהי התורה שהתורה רוצה שנלמד מהסיפור הזה, ששום דמות בו אינה מעמידה מופת?

הסופר האמריקני אנדרו שמוּקלר המציא ניסוי מחשבתי חשוב, הידוע בכינוי “משַל השבטים”.[ix] דַמיינו קבוצה של שבטים החיים בסמיכות. כולם בוחרים לחיות בשלום, למעט שבט אחד המעדיף לממש את מטרותיו באמצעות הפעלת אלימות. מה קורה לשבטים שוחרי השלום? אחד מובס ומושמד על ידי השבט האלים. השני נכבש על ידיו ומשתעבד לו. שבט שלישי בורח לאזור רחוק ונידח. אם השבט הרביעי יחליט להתגונן, הוא ייאלץ להפעיל לשם כך אלימות. “האירוניה היא שכדי לקיים הגנה מוצלחת מפני תוקפן כוחני נדרשת החברה המתגוננת להידמות לחברה המאיימת עליה. כוח אפשר לבלום רק בכוח”.[x]

ישנן, במילים אחרות, ארבע תוצאות אפשריות: חורבן, שעבוד, נסיגה, חיקוי. “בכל אחת מן התוצאות הללו, הכוחנות מופצת ברחבי המערכת. זהו משל השבטים”.[xi] זכרו שכל השבטים, למעט אחד, מבקשים שלום ואינם רוצים להפעיל כוח על שכניהם. אך די בשבט אלים אחד הנמצא באזור כדי להשליט את האלימות על כל השבטים, יבחרו להגיב כאשר יבחרו. זוהי הטרגדיה שבמצבו של האדם.

בכותבי את המאמר הזה, בקיץ תשע”ד, הייתה ישראל נתונה במאבק מר עם חמאס ברצועת עזה, שעלה בחיים רבים. מדינת ישראל אינה רוצה לנהל מלחמות, כמוה כיעקב אבינו. במהלך מבצע ‘צוק איתן’ מצאתי את עצמי הוגה במילים מתחילת פרשתנו, על רגשותיו של יעקב לפני פגישתו עם עשו: “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (לב, ח). חז”ל דרשו אותן כך: “ויירא – שמא ייהרג; ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים”.[xii]  פרשת דינה איננה מבקשת ללמדנו שמישהו צדק, יעקב או אולי שמעון ולוי, אלא שייתכנו מצבים שאין בהם מהלך פעולה אחד נכון; מצבים שבהם כל דבר שנעשה עלול להיזקף לרעתנו, וכל אפשרות כרוכה בהתפשרות על עיקרון מוסרי זה או אחר.

לכך כיוון שמוקלר באומרו כי “הכוח דומה למחלה זיהומית, שמרגע התפרצותה היא כובשת, בהדרגה אך בנחישות, את כל חלקיה של מערכת החברות-המתחרות”.[xiii]  פעולתו האלימה האחת של שכם כלפי דינה גררה את שני בני יעקב לנקמה אלימה, ועד שחלפה המערבולת כל הצדדים המעורבלים כבר היו מזוהמים או מתים. עמקותה המוסרית של התורה ניכרת כאן היטב, באשר היא אינה מסתירה מאתנו את האמת הנוראה באמצעות ניסיון להציג צד אחד כאשם וצד אחר כטהור.

האלימות מחללת את כולנו. כך היה אז. כך גם היום.

 

שאלות לשולחן שבת:

  1. האם בסיפור דינה יש לדעתכם צד תמים?
  2. האם היהדות היא דת פציפיסטית? התוכלו להוכיח את תשובתכם?
  3. אילו ערכים טמונים ביסודו של סיפור דינה ושכם?

[i] המקרא מתנגד בעקביות לביזה. ראו דברים יג, יג-יט; שמואל-א’ טו, יג-כו; אסתר ט, י; ט, טו-טז.

[ii] ספרות המדרש ביקורתית כלפי דינה. ראו מדרש אגדה (בובר) לבראשית לד, א. מדרש שֵׂכל טוב ביקורתי אף יותר כלפי לאה, אמה של דינה, שנתנה לה לצאת לשכם.

[iii] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ט, יד.

[iv] שבועות לט ע”א.

[v] עקדת יצחק, בראשית, וירא, שער כ, דיבור המתחיל “ובמדרש”.

[vi] בפירושו לבראשית לד, יג.

[vii] Meir Sternberg, The Poetics of Biblical Narrative: Ideological Literature and the Drama of Reading. Bloomington: Indiana UP, 1985. 444-481.

[viii] אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה שלישית, תל אביב: ידיעות ספרים, תשע”ב, עמ’ 149–171.

[ix] Andrew Bard Schmookler, The Parable of the Tribes: The Problem of Power in Social Evolution. Berkeley: U of California, 1984 .

[x] שם, עמ’ 21.

[xi] שם, עמ’ 22.

[xii] מובא ברש”י על אתר.

[xiii] Schmookler, The Parable of the Tribes, 22.

0 0 אצבעות
דרג שיעור
guest
0 התגובות שלכם
Inline Feedbacks
אראה לי כל התגובות
חם באתר
play3
בית המדרש
יחס הורים לילדים שעזבו את הדת,כפיה ומשא ומתן בחינוך,מה היחס הראוי לפדופיל | שו”ת עם הרב שלמה אבינר
יחס הורים לילדים שעזבו את הדת,כפיה ומשא ומתן בחינוך,מה היחס הראוי לפדופיל | שו"ת עם הרב שלמה אבינר
58 דקות
play3
בית המדרש
חישובי הקץ וקץ המשיח – הרב אייל ורד
חישובי הקץ וקץ המשיח - הרב אייל ורד
41 דקות
play3
בית המדרש
מי את דבורה ,מינקת רבקה? הרב אייל ורד
מי את דבורה ,מינקת רבקה? הרב אייל ורד
44 דקות
play3
בית המדרש
מהם חלקי התורה המכונים פרד”ס ומוסר העבודה של הרמב”ם – הרב אורי שרקי
מהם חלקי התורה המכונים פרד"ס ומוסר העבודה של הרמב"ם - הרב אורי שרקי
54 דקות
0
נשמח שתשתף אותנו במחשבות שלך!x
()
x