ובכן,
אנחנו נחזור,
אנחנו דף מג',
למעשה כבר התחלנו דף מג', נחזור את הלימוד האחרון שלמדנו אתמול,
ובכן הדף שלנו יעסוק הרבה בענייני ברכות הריח, כל הנשמת הלל היא,
כמו שאנחנו יודעים, מכאן לומדים את ברכות הריח,
שדבר שהנשמה נהנית,
מה זה הדבר שהנשמה נהנית? זה דבר של
ריח, זה אחד הכוחות המיוחדים בעניין הזה.
אז נראה כאן בסוגיה שלנו חמש סוגי ברכות:
עשבי בשמים, מיני בשמים,
נותן ריח טוב בפירות, בורא שמן ערב, עצי בשמים.
אז זאת אומרת, היסוד של כל הדבר הזה, אני נותן כאן הקדמה שתעזור לנו.
כשם שאסור ליהנות באכילה ושתיית, שיברך, בעצם אסור ליהנות האדם בעולם הזה בלי ברכה.
אז גם ריח טוב,
אסור עד שיברך, כן?
כדאי לראות את הרמב״ם בפרק א' בהלכה ב' בהלכות ברכות.
עכשיו נביא את ה... נראה בסוגיה, כל הנשמה תעלה ליה על הלויה, זה דבר שהנשמה נהנית בו, זה הריח.
מעניין, המגן אברהם כאן הביא בשם אמורד חי, שאין מברכים על דבר שהגוף נהנה ממנו,
אה, רק על דבר שהגוף נהנה ממנו.
אז איך מברכים על הריח?
המגן אברהם מביא בשם אמור לך יסוד שלא מברכים רק על דבר שהגוף נהנה.
אז איך מברכים על הריח?
אז באמת כבר הרמב"ן עומד על זה,
הרי זה רק הנעת נשמה, אני קורא את לשונו
של הרמב"ן, אה?
רמב"ן נו-סופית. הרמב"ן הזה, מי שרוצה, זה נמצא בתחילת פרק שמיני של מסכת ברכות,
בחידושי הרמב"ן, אומר ככה
שלא תקנו ברכה בהנאות, אלא בדברים הנכנסים לגוף,
והגוף נהנה מהם, כגון אכילה ושתייה,
וריח נמי דבר הנכנס לגוף,
וסועדו כאכילה ושתייה דמי.
אז אם כן,
אכן התבאר בפוסקים,
לכן לא תקנו ברכה על שיר יפה.
שומעים חזן טוב, זמר טוב, מנגינה שובת לב.
הרי המנגינה גם כן זה כלי של הנשמה.
זה אנחנו לא מברכים על זה.
או מי שנהנה מרחיצת הגוף, אחרי,
לפני מקלחת היה צריך להגיד ברכה,
למרות שיש הנהת שמה,
כי הם לא נכנסים לגוף.
רחיצה באמת זה קצת בהגדרה קצת בעייתי.
לא מברכים על הריח לאחריו.
בברכות אתה מברך לפניו, לאחריו.
אכלת תפוז,
בורא נפשות, אכלת משבעת המינים,
אז תלוי, מזונות, על המחיה, על הפירות,
על העץ והפרי העץ וכו' וכו',
אבל מהנעת הריח אתה מברך רק לפני כן.
יש שני טעמים,
או בגלל שזו הנעה מועטת.
בקושי אפשרנו לתת ברכה לפניה, כן?
הרי בכל פעם, גם באכילה, אתה לא מברך ברכה אחרונה על כל שיעור. כדי לברך ברכה אחרונה זה לא כמו ברכה ראשונה.
ברכה ראשונה מברכים על כלשהו,
אז לכן על ריח מברכים.
אבל אחרונה, גם באוכל ושתייה צריך לאכול כשיעור כדי לברך, ובעניין של ריח זה כלשהו.
או שאומרים,
כבר פוקע, הרי גם באוכל, אם כבר התעכל המאכל, אתה לא מברך לאחרונה.
אפילו ברכת המזון. ריח נכנס מהירות ופוקע מהר, אז לא שייך להגיד ברכה אחרונה.
כן.
אז אנחנו נראה כאן סוגיה,
דבר ראשון, האם ביין צריך ומועיל הסיבה?
מדוע אם בא יין בתוך המזון N1 פוטר חברו?
עניין המוגמר, ממתי יכולים לברך על המוגמר?
כמו שנראה הלכות בברכת הריח
ודברים שהם גנאי לתלמיד חכם.
וכאן גם נעסוק בברכה שבירכנו בחודש ניסן, ואומר הבאר היטב
ברכת האילנות, זה תקופת ניסן, זה כולל אדר, ניסן ואייר.
בעצם פשטות משמע תמיד שהוא רואה אבל אומר על פי ספרי הסוד יש עניין לברך בחודש ניסן
אז אנחנו נראה את הדברים
אחר כך אנחנו נראה כמה זמן שיישאר אנחנו חוזרים על הקטע האחרון שלמדנו אתמול
אומרת הגמרא
בדף מ"ב עמוד ב'
אומרת הגמרא
היו יושבים כל אחד ואחד אנחנו למדנו
שאם היו יושבים כל אחד ואחד, אז הדין הוא לגבי שתיית יין, כן?
כן, המשנה האחרונה שראינו, היו יושבים כל אחד מברך לעצמו.
הסבו,
אה, זה לגבי פת,
היו יושבים כל אחד מברך לעצמו. הסבו, אחד מברך לכולם.
זה ראינו במשנה, לגבי פת.
אומרת הגמרא, יש לכם את זה בסוף
השורות האחרונות במ"ב עמוד ב',
אז משמע,
מדייקת הגמרא, מתי אחד מברך לכולם? כשהסבו. מה זה הסבה? דיברנו אתמול,
שכמו שהיו יושבים אז,
היו מתיישבים על כורסאות, על ספות והיו מסיבים,
ההסבה גורמת להגדרה שכולנו קבוצה אחת.
ואז אחד מוציא את כולם ידי חובה, אבל אם לא מסיבים,
לא מוציא אותם ידי חובה. שואלת הגמרא, הסבו אין לו, הסבו לו, ורמינו סתירה מברייתא,
עשרה שהיו הולכים בדרך,
אף על פי שכולם אוכלים מכיכר אחד,
אז יש משהו שמאחד אותם.
כל אחד ואחד מברך לעצמו, למה? כי הם הולכים,
ישבו לאכול,
אף על פי שלא אוכלים מכיכר אחד, שכל אחד ואחד אוכל מכיכר,
מכיכרו שלו.
אחד מברך לכולם.
מדייקת הגמרא כדי להדגיש,
כבר רואים את הסתירה, אבל הגמרא מחדדת.
קטני ישבו, אף על פי שלא הסבו, אחד מברך לכולם.
איך אתה אומר? רק הסבה.
אמר רב נחמן בר יצחק,
כגון דאמרי, כאן בברייתא מדברים,
למה אם יושבים הם אוכלים שמראש הם קבעו וזימנו את עצמם לשבת במקום הזה.
דאמרי, נאזל ונאכו לך, מה בדו"ח?
דו"ח זה כמו דוכתא,
אתר אנחנו קוראים לזה היום, בדו"ח פלאן, במקום פלוני.
ולכן כיוון שזימנו עצמם מראש איפה לשבת והגיעו למקום הזה
זה למעשה הישיבה יחד, זה כמו הסיבה.
כאן הסיפור שראינו אתמול, "כנך נפשי דרך" כשנפטר המורה רב,
התלמידים הלכו אחריו. ידוע שלא עלינו אדם קורע על שבעת קרוביו, לא עלינו,
וגם על רבו,
כן, שנפטר רב אליושיב, רבים קראו מי ש... כן, שם הוא גדול הדור, זה בכלל חיוב מיוחד.
אז כמובן שכולם לא כתוב בגמרא, אבל התלמידים בוודאי קראו. חשוב להדגיש את זה בגלל ההמשך.
אומרת הגמרא,
הם חזרו מהלוויה, היו תשושים כנראה מהצער, מהאבל, מהדרך.
אז אמרו, עד עכשיו לא היה לנו ראש לאכול.
בדרך חזרה נשב נאכל.
אז קבעו מקום איפה לאכול.
מספרת הגמרא, כנח נפשי דרב, אז הוא תלמידיו בתרי, אחרי המיטה. כי הדרי, כשחזרו, אמרי,
ני זיל ונאכל לחמה,
נלך יחד ונאכל,
איפה?
על נהר דנק בבבל.
בתר דקרחי,
אחרי שהם ישבו ואכלו יתווה וקמיבאי להו.
אסבו דווקא,
האם כאן מספיק היה שאחד יברך וכולם יצבו מידי חובה?
או כאן לא, מפני שלא הסבנו.
כתוב הסבו, אחד מברך לכולם, וכאן לא הסבנו, רק ישבנו.
אבל ישבו לו, או דילמה,
כיוון דאמרי נייזול ונאכול גיפתא בדוכתא פלניאטא,
כיוון שאמרנו מראש אנחנו מתכוננים לאכול מקום פלוני,
כי הסבו דמא,
אז זה דומה להסב.
לא אהבה בידי, ולא הייתה להם החלטה.
בגלל שלא ידעו איך לפסוק.
נשארו בספק.
קם רב עדה בר אבא, אחד התלמידים,
כן?
קם רב עדה בר אבא, עברנו לדף מ"ג,
אהדר קרעי לאחורי,
כיוון שתמיד הקריאה היא בחזית, לא עלינו,
אז הוא רצה להראות כמה צער יש לו, הוא רצה לקרוע עוד פעם.
אז בצד הזה כבר קרוע, הוא סובב את המעיל שלו, כנראה יש לו שני צדדים,
והקרע הלך אחורנית, עכשיו הוא נמצא עם מעיל
שלם בחזית, וקרא קריאה נוספת, הוא אומר, עכשיו אנחנו צריכים להרגיש את הכאב מחדש,
שאין לנו, לא למדנו,
ישבנו לפני רב כל כך הרבה, ואפילו את ההלכה הזאת לא למדנו,
שהאם צריך,
אחד מוציא ידי חובה, כולם, אם יושבים בלי הסבה, האם זימנו מראש את המקום.
אז אומרת הגמרא, העדר החזיר את הקרע לאחורה וקרא קריאה אחרינה בחזית.
אמר נח נפשי דרעב וברכת מזונה לה גמרינן עד שהגיע בסוף סבא שאלנו אתמול סבא כן
האם זה אליהו הנביא
רמא לעומת ניטין אז הוא הביא להם את הסוגיה הרי יש סתירה במה שלמדנו בסוף העמוד הקודם בין המשנה לברייתא ושאני אלוהו כיוון דאמרי נזל ונחולת
לחמא בדח פלן כהסבו דמי
אומר רש"י, קרע בראש העמוד
קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע, קרע אחר, להראות אבל עכשיו כיום המתעל שהיו צריכים להוראה והם יודעים להורות
רמלה הוא כדא רמינה לאל ועל כן מבהילה להעמיד את הברייתה באחי וקטניה
אחד נברך לכולם וקביעות הוא, גם זה קביעות מקום, אז פסקו למה? כן,
זה לא נגד
הוא אומר, או-או. כלומר, המשנה דיברה כשהסבו, אבל היא לא דיברה,
לכאן אפשרות נוספת.
התאגידים רק פה? לא יושבים שבעה.
אין להם את כל מנהגי האבילות, כן.
אבל אם אבילות...
כן, כן. יש גם... גם בימינו קוראים את זה. כן, כן, בוודאי.
יש,
לא עלינו, כשאדם נמצא במקום ורואה פטירתו של יהודי, אפילו שהוא לא מכיר אותו,
צריך לקרוא על עיבוד הנפש, שעת יציאה תשמע
באומינם
אסבו אחד מברך לכולם
אז איפה, אם אדם אוכל לחם בקבוצה, בהסבה,
לא צריך כל אחד לברך,
אחד מברך לכולם
אמר רב,
כאן יש כמה גרסאות, תשימו לב, אמר רב לא שנו אלא פת,
דווקא על לחם
דבאי הסבה,
אבל יין לבאי הסבה,
אלא באמת אפשר לברך אחד בשל כולם בלי הסבה.
אחד יברך בורא פרי הגפן, יצא ידי חובה.
ורבי יוחנן אמר...
ראשונה, מדברים על ראשונה, כן?
כן,
כמובן.
תראו האם אפשר לעשות סימון או לא?
כן, אז זה גם...
ברור שאחד יכול לברך לך, אז בכל ראשונה?
זה אותה שאלה, אני חושב.
ראשונה ואחרונה.
זה אותה נקודה.
אני לא חושב...
גם אם לא מסבים יחד? לא, כל אחד.
נראה בגמרא שמדברים על שתיית יין כברכה ראשונה אפילו.
יין אין סימון, אבל רק אנשים יעשו סימון.
לא, אבל כל הסוגיה משמע גם לפניה, גם אחריה.
אמר רב, לא שנו אל הפת
דבה אי הסבה,
אבל יין לבא אי הסבה בשביל שאחד יוציא את כולם.
כן.
ברכה אחת מעין שלוש או ברכת הגפן
רבי יוחנן אמר אפילו יין נעמה מבאי הסבה זה כמו אותו רמה
כן וכך באמת פוסקים להלכה איקא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמעני אלי הסבה
הוא אומר להוציא ידי חובה את אחרים זה רק מלחם
ביין אפילו תסב לא תוכל להוציא את כולם ידי חובה כל אחד לעצמו
לא שנו אלא פת דמאניה להסבה בשביל להוציא את כולם אבל יין למאניה להסבה ורבי יוחנן אמר אפילו יין נא מאניה להסבה כלומר בעצם אנחנו העלינו את הרף של החומרה באיקא דאמרי כן נכון עכשיו שאל רב ליפה אומר אולי זו ברכה אחרונה אני חושב שזה אותו דבר
אם אני אוכל תפוח, אני אבוא והולך להוציא את המשימה. כן, נכון. אז הוא אומר, לכאורה אני חושב שזה אותו עניין, מה יהיה ההבדל? למה שתי הברכות שונות?
אז כן צריך, למשל,
יש מנהג כשעושים קידוש,
טוב, שם אולי זה בגלל מצוות הקידוש,
אז יש עניין, יש כאלו שדווקא יושבים.
הרי לפי מנהג משמעי המשנה ברור ומנהג אשכנז, בזמן הקידוש,
אז יש מצד אחד להגיד ויחולו בעמידה כי זה עדות,
אחר כך יש את הקידוש,
אתה רוצה להוציא את כולם די חובה, אז יש אומרים שההוצאה דידי חובה כחבורה אחת על ידי ישיבה מסביב לשולחן.
אז אנחנו באמת נוהגים את הקידוש להתחיל בעמידה, ולפני שעוברים לפריית פה גפן מתיישבים,
ואז עושים את גפן ואת ברכת הקידוש היום, כן?
אז אולי שם זה עניין מיוחד של מצווה.
שם יש שם קידוש שלום במקום סעודה.
כן.
זה נראה לאחרונה גם. אבל יכול להיות שכל הדיון כאן זה גם לברכה. אותו רעיון, מה יהיה הבדל בראשונה לשנייה? טוב,
צריך ברור.
אומרת הגמרא,
מי טבעי.
אז שואלת הגמרא על שתי הגרסאות שקושיה מברייתא.
כיצד סדר הסבה אפשר לפתוח כאן חלון לאורח החיים שהיה בימים ההם?
כן, אנחנו אנשים מצד אחד מודרניים, אבל כבר כל ההנהגות הנימוסיות כבר נעלמו מאיתנו. באים, מתיישבים, אתה בא לחופה, אתה קורא חצי אנשים כבר יושבים ואוכלים, הם כבר עמוק עמוק בתוך הסעודה.
כן, אין את ההרגלים.
למה אנשים אין? אין זמן, הכל קצר.
כן, אומנם מבזבזים הרבה זמן, אבל פסיכולוגית, הכל לחץ זה דואר.
כן, שעתיים.
היום עצום פתרון, אז...
טוב, אומרת הגמרא, מי טיבי,
כושה מברייתא, כיצד סדר הסבה,
אורחים נכנסים ויושבים על גבי ספסלים.
הנה מה שאמרת, קודם יש כניסה,
עוד לא יושבים באולם של האוכל.
אז נכנסים ויושבים על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות.
מה זה קתדרה?
זה של המרצה.
כן, כיסא כזה.
עד שייכנסו כולם.
למה? לא רוצים להיכנס כולם. לא כל אחד ייכנס, השני עוד מחכים לו והשולחנות מתקלקלים. רוצים לכנס פנימה, הכל ערוך, יפה.
הביאו להם מים. בשלב הזה הם מביאים להם מים משום נקיות.
כל אחד ואחד נוטל ידו אחת.
ואין כאן כתוב מי שנוטל ידו על פירות מגסי הרוח.
אבל כאן זה משום נקיות, יד אחת, זה לא נטילת ידיים של חובה.
אז ממילא נוטל ידו אחת,
כי רק על פירות שיש בהם לחות אנחנו נוטלים ידיים.
כן, גם כן, לא כולם נוהגים בזה.
אבל סתם פירות שהם יבשים, לא צריך לטול ידיים. אבל משום נקיות, אז
רוצים לשתות יין, נטלו יד אחת,
בא להם יין,
כל אחד ואחד מברך לעצמו.
למה?
כשכל אחד הם יושבים בישיבה,
אז אין לנו,
על מה מדברים כאן? על יין.
אז כל אחד ואחד מברך לעצמו.
עלו והסבו,
נכנסו אחריו שלב ב' לאולם, לטרקלין, והסבו,
ובא להם מים,
אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת,
חוזר ונוטל שתי ידיו.
מה זה המים? לא לשתות, ליטול ידיים.
אז הוא נוטל עוד פעם, עכשיו נוטל את ידיו לארוחה,
הוא יאכל עכשיו לחם.
בא להם יין,
אף על פי שכל אחד הכרח לעצמו קודם בחדר החיצוני,
אחד מברך לכולם.
עכשיו מברך עוד פעם, אבל אז לא צריך שכל אחד יברך.
למה? שעכשיו כולם מסבים.
מה הוא מברך?
ברכת הגפן.
מסתומם, נטלו ידיים וברכו המוציא.
ככה נראה.
לפי המשך התירוץ של הגמרא.
אומרת הגמרא,
בשלב הזה אנחנו כאילו לא מדברים עליכם, מדברים על יין. אבל מה שכבר רואים כאן,
שכאשר הם בפנים ומסיבים, כן אחד מברך לכולם,
בחוץ לא. אז אומרת הגמרא,
לאה החלישנה דאמריו,
לא שענו אל הפת, דבאי שבע יין, לא באי שבע קש יא רישה.
הרי ראינו, אחד אומר שביין בכלל לא צריך הסבה.
אפשר לברך אחד לכולם גם בלי הסיבה,
אבל קשה הרי שם שכתוב בפרוזדור, כל אחד מברך לעצמו.
אומרת הגמרא, מתרצת הגמרא על הקושייה הזאת, שאנו עורכים דדעתיי ולמעי קו.
הרי מה מדובר כאן?
שכל אחד מתיישב,
באיזה ישיבה הוא יושב?
בישיבה זמנית.
הוא כל הזמן מחכה שיפתחו את הדלתות,
הוא יודע שזה רק קראי,
לכן הוא אומר,
לכן כאן הוא אומר שכל אחד מברך לעצמו,
מפני שהישיבה מראש מוכרזת כישיבה ארעית.
שאני עורכים דדעתי ולמעיקר,
ולאי החלישנה ללשון השנייה דם הרב לא שנו אלא פת דמאניה ליה סיבה,
אבל יין לא מאניה ליה סיבה, גם אם יסב לא יכול לברך אחד לכולם,
קש יסיפה,
שבסיפה ראינו שכן, שנכנסו לטרקלין וישבו הסבו,
אז אחד מברך לכולם.
אומרת הראשון שאני יתם דמיגו דמאן היא אליה שיבה לפת מאן היא אליה שיבה ליין.
כיוון שהם נטלו ידיים ואכלו פת ולצורך הפת השיבה כן מועילה,
אז על הטרמפ הזה יכול המנדמר הזה להגיד באמת יין לבד,
לא יועיל השיבה,
אפילו תסב,
אחד לא יכול להוציא את כולם,
אבל כיוון שהסבו ולגבי ברכת המוציא אחד מברך לכולם,
אז לא מקפחים את היין על הטרמפ הזה,
וגם מברך גפן ומוציא אותם ידי חובה כולם. והפת עצמו לא פותר את היין בגלל חשיבותו, כמו שלמדנו קודם.
כן, ראשונה.
לכתחילה, בדיעבד כל דבר יוצא אפילו מהם. כן, טוב, בדיעבד. לכתחילה צריך קצת קפיאות לכל הדברים. כן, כן. נכון.
זאת אומרת,
בדיעבד,
אנחנו מדברים את הדין העיקרי, בדיעבד
בדיעבד יצא ידי חובה אם התכוונו לצאת, אם המברך מתכוון להוציא
נו כן, בסדר, אז לא דיברו כאן על שבת,
אז זאת אומרת אתה אומר שמה זה הרכב של ברכת הנהנים פלוס ברכת המצוות, קידוש זה עצמו מצווה,
קידוש זה דין של ערבות שאחד מוציא את השני ידי חובה
אז יכול להיות שזה דין מיוחד בקידוש
אבל להלכה, להלכה זה לא בעיה, כי להלכה אמרנו אפילו יין נמי בהסבה
אז ככה למעשה מה שאתה שואל משבת זה לפי פסיקת ההלכה במכלול של הדעות שהבאנו כאן אמרנו שהלכה כמו
רבי יוחנן אמר אפילו יין נמי בהסבה זה הלכה כמותו. נמשיך הלאה.
בסדר?
אומרת הגמרא
ואחת הבעיות היא באמת שנגיד עושים קידוש
עושים קידוש
בעיקר בבוקר, ואין מקום ישיבה וכולם עומדים
אז יש אומרים, כיוון שכולם עומדים מסביב, אז זה נקרא הקשר שביניהם, או שעומדים מסביב לשולחן
אבל באמת כשנמצאים באולם כזה שעושים קידוש על רגל אחת בשבת בבוקר
מן הראוי שכולם ישרו,
למרות שאני ראיתי. בשמה זה חופה, אבל איפה... בשמה זה שום פעם, זה ברכת המצוות, זה לא ברכת הנהנים.
נכון,
נכון שזה,
כן,
חשיבות החופה, כן.
הלאה, גמרא, בא להם יין בתוך המזון, אז מה אמרנו?
בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו בתוך המזון.
כאן אפילו שהם מסיבים,
אם זה באמצע האוכל,
אז כל אחד מברך לעצמו.
שאלו את בן זומה,
מפני מה אמרו? בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו.
לאחר המזון אחד מברך לכולם.
מה העניין שבאמצע המזון אחד לא יכול לברך לכולם?
אמר להם, הואיל ואין בית הבליעה פנוי.
כלומר, תרחדה ציבורה, אז המברך,
צריך לחכות
עד שהוא רואה שכולם סיימו לאכול
או שאתה יכול להכשיל ותגיד ברכה ינוע אמן, זה עלול לגרום לחנק, יקדים כנראה לוושת, כן?
הצורה הזאת.
בגלל שהם מדברים, כן. בגלל שאתה אומר אמן, אז עלול,
אם הוא, אם אתה שוטה,
אם הוא יברך, אז יש כאן דבר אחד, תרחד את ציבורה.
אז כדי לא לגרום לכך שאתה צריך לחכות, כולם מפסיקים לאכול כי אתה רוצה לקדש.
ויש עדיין אחד שבולע, כולם צריכים לחכות.
וגם לא נעים, כולם מסתכלים לו על הפה, מתי הוא גמר.
לכן אמרו, באמצע האוכל אנחנו לא עושים ברכה של יין. שמא יקדים. כי לא כולם שותים כמות גדולה, ולא כולם, כן, שמא יקדים.
אז רש"י אומר כאן,
הועין בית הבנייה פנוי, ואין לב המסובים אלא מברך אלא לבלוע.
רש"י בא מצד הכוונה, עכשיו הוא עסוק במלחמה, בלחם
אז אמרו שלא הוצאתי ידי חובה
אבל הראשונים מסבירים את זה בצורות שונות
יפה, אז יש לנו כאן
את העניין של הברכה
אומר כאן תוספות
הואיל ואין בית הבלייה פנוי ויש מפרשים כשאומר סברי מוריי ורבותיי והם מניחים לאכול כדי לשמוע ברכה ולענות אמן
שיהיו פטורים וכן מה שמה בירושלמי אני מיוחדים אבל בבעל הבית פטור מפני שהכל פונים אצל בעל הבית
כן?
מה זה הפטור כאן?
אחד יכול בשביל כולם
כולם תלויים בבעל הבית
הוא בעל הבית
ואין נראה לרבנו חנניה וכיוון תקנו חכמים שיבאר כל אחד לעצמו
אינו יוצא כלל בברכת חברו,
וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי.
דעתי למיטי,
והטוב והמיטיב,
יש מפרש שפוטר לאחרים לכו לאלמה. הרי באמצע יין,
באמצע הסעודה, אם ברכת על יין,
והביאו יין נוסף,
אז במקרים יש תנאים לכך, מברכים הטוב והמיטיב.
אז הוא אומר,
זה בברכה הזאת פוטר אחרים לכו לאלמה. דרך אגב, משמע, הטוב לעצמו והמיטיב להכינה שהם שותים ממנו.
והרבנו יחיאל היה אומר דלא היה דשייך נא מעין בית המליאה פנוי גם כאן הסברה עובדת אותו דבר ולא פליג בין הטוב ובין ברכת היין משום מה הייתה מה הטוב לידי מיטיב אחיני אינו פוטר אחרים דה המיטיב שייך אפילו שלא בפני המיטיבים כדאמרינם הרי יש דין אם אחד נולד לו בן אז הוא מברך
הטוב והמיטיב למה?
למה לא מברך שהחיינו?
אם זו שמחה פרטית, הוא מברך שחיינו, אבל כאן הוא שמח ואשתו שמחה.
אז אפשר להגיד, אשתו כגופו, אבל הטוב והמיטיב,
אם למשל אדם קיבל מפעל הפיס, קנו עשרה חבר'ה יחד,
קיבל, אז הוא מברך הטוב והמיטיב, הטוב לו ולאחרים.
או עלינו כתוב שאם אדם הודיעו לו שהוא קיבל ירושה,
שהקרוב שלו נפטר לו עלינו,
אז יש לו מצד אחד
קרוב שמת, צריך להיות בעבוד האלה, מצד שני, שהחיינו.
אני... אבל הוא גם לא אמיתי, הוא גם לא אמיתי. או, אז אם הוא יורש יחידי, אז הוא אומר באמת שהחיינו.
אבל אם יש עוד, צריך להיות טוב ואמיתי.
או שהחלק שלו, הוא מקבל את החלק שלו, הוא ידברך על החלק שלו.
טוב, על כל פנים, אני הייתי נוכח פעם
יהודי חסידי בצבא, לפני הרבה שנים.
אני יושב איתו במשרד, עוסקים במשהו. פתאום הוא קיבל טלפון
שסבא שלו נפטר,
אז הוא שאל, דבר ראשון, הוא שאל ביידיש
מה הוא כתב לו בצבא.
הוא דיבר וזה נגמר. אחר כך שאלתי אותו, תגיד לי,
זה מה שהטריד אותך עכשיו ששמעת?
אז הוא אומר, זו הלכה מפורשת,
שאם אדם הודיעו לשמועה, אז הוא צריך לברך שהחיינו,
וצריך לדעתו במתים.
אז סימן שהוא לא צריך את הלב.
אני צריך לדעת אם לברך או לא.
כאן הוא לא צריך לומר דיין האמת, אולי כן, אולי סבא שלו היה גם רב שלו.
אולי מסתומת, צריך לברך.
טוב, נחזור לתוספות.
הנה אומר, אם אחד,
אמרו לו, ילדה אשתך זכר, אומר ברוך הטוב והמיטיב.
הטוב לדידי והמיטיב לאשתו.
אף אגב דיין אשתו אצלו.
אבל צריך עיון קצת מההבדלה, שאנו מבדילים ועומדים.
או,
מה שאתם אמרתם,
קודם. בהבדלה אנחנו עומדים ומבדילים.
איך אנו פותרים זה את זה מיין והבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובים?
עמידה.
באמת, יש מנהגים שיושבים בהבדלה.
אין אנו יושבים לשתות לתוכו, לשתות ויושבים.
אבל בזמן הברכה, הרי אמרנו מוציא ידי אחרים רק בהסיבה,
לפחות בישיבה.
שמש אמר, מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי הבדלה,
קו הנמי אקולה מילתא. לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבללה שאז יהיה נראה כקבע, הוא פוטר אותם.
כך אנחנו נוהגים.
בקידוש בליל שבת כשעומדים אז יהיה.
אז גם כן, לכן הגר"א וכן אנחנו נוהגים שבייחולו זה עדות עומדים,
שמגיעים לברכה של שבת מתיישבים ואז הוא סברי ברוך ה' ברור פרי הגפן.
כך נהגנו.
בהרבה בתים כבר עומדים כל הזמן. אז ההסבר הוא,
כיוון שכולם מסביב לשולחן ומתכוונים לשמוע לעניין,
אז זה כאילו קביעות. אבל רואים שהתוספות נטה לישיבה.
ולדעת נקבה. מה?
זה פעמיים.
למה?
כשאמר ראש ישיבה שנולדו לו בנות,
אז כולם באו לנחם אותו. רק בנות נולדו לו.
הוא אומר, אני מאושר.
כי אם נולדו לבנות,
יש לי כבר שמונה בנות, תהיה לי שמונה ראשי ישיבות.
למה? את הבחור, את החתן אני יכול לבחור,
ואני אבחור בחור כזה שאני יודע שהוא מתמיד גדול.
כן, רב אליושי, ויהיו לו חתנים, רב אריה לוין, חתנים.
הוא בחר, אז זה בטוח, אבל בנים, הוא בטוח שיהיו ראשי ישיבות? אולי אין לנו חשקת ללמוד?
אולי הוא יהיה בנקאי?
אולי הוא יהיה עורך דין?
אז הוא אומר, זה יותר טוב שייבדו לי בנות,
יש לי הבטחה שיש לי ראשי ישיבות,
גם צחרור.
אם שמח, בטח יברך שחיינו. גם הטוב והמיטיב, אם זה.
על בן הוא חייב,
על בת זה תלוי בשמחה שלו.
זה, מה זה שחיינו?
שאלו ביום הצרות לברך שחיינו, שאלו את הרב,
הרב
רבי שולם ראטה,
איך כתב הספר שלו?
איך?
כל מבשר, כל מבשר, יש במבשרת ירושלים, יש שם ישיבה, כל מבשר.
הוא כתב ספר, שאלו אותו על יום העצמאות.
הוא היה פוסק,
אחד הפוסקים הגדולים של הדור הקודם, עוד באירופה ואחר כך בארץ ישראל.
אז אמרו לו, הוא אמר, בטח צריך להגיד הלל.
אז אמרו לו, מה עם שחיינו?
הוא אמר ביום עצמאות,
מי שמרגיש שמחה צריך לברך שחיינו. הוא אומר, זה תלוי בהרגשת השמחה.
אז באמת הוא אמר בפשטות, הוא אומר, אם יש על מה לשמוח, אז מי ששמח באמת צריך ללכת שכייה מתוך שמחה.
כך הוא פסק, זה מופיע בתשובות שלו.
אני יודע מישהו... מאיזה זרד? מהזרד של ה... לא? לא, לא, זה לא רטה, זה באמת אולי קרוב.
משולם רטה היה רב של השומרון, הרב האיתן, שהכרתם אותו.
הסבא שלו, הרב האיתן,
הסבא שלו, זה היה משולם רטה,
הייטנר קראו לאבא שלו,
הם שינו לה איתן,
הוא היה הרב של חיל הים. טוב, מה אנחנו מדברים? צריכים להתקדם.
בואו נתקדם.
אומרת הגמרא,
אז כדאי לראות את התשובה הזאת.
במקרה, אנשים אחרי מלחמת השחרור פנו אליו בחיפה, הוא היה גר בחיפה,
ואני יודע אנשים, חותני זכרונו לברכה, ועוד פנו אליו בשאלה, וזה מה שהוא ענה להם, גם בעל פה.
אמר בטח צריך להגיד עליהם.
ולגבי שהחיינו,
אתם שמחים, תברכו שהחיינו.
אם אדם לא שמח על הבת שלו, זה כי זו בעיה שלו.
והוא אומר על המוגמר.
או, מי זה הוא?
מי שמברך,
מי שמזמן,
הוא בעצם מברך על המוגמר. מה זה המוגמר?
בימים מקדם היו עושים גחלים ועל זה שמים כל מיני אלים של בשמים.
היה עולה קיטור עשן,
ואז היו זורקים על הגחלים איזה מין כל מיני פסמים, וזה היה נותן ריח טוב. כי בבית תמיד יש, זה לא כמו היום,
היו מבשלים על גחלים, מחממים על גחלים. יש ריח של עשן וכל הדברים האלו,
גם את הבגדים היו עושים כך.
אז זה נקרא לגמר.
היו מעלים קטורת כדי לתת ריח טוב.
אז הוא היה מברך.
המתחיל במצווה, אומרים לו המשך.
אומרת הגמרא מדי קטנה, והוא אומר על המוגמר, נכלל דאי כעדיף מיניה,
שהיה צריך לתת לאיזה תלמיד חכם שיושב שם.
אז כיוון שהוא התחיל לברכת הזימון, אז נותנים לו ברכת היין, סליחה,
לא הזימון,
ברכת היין שמברך
אחרי גמר האוכל,
אז נותנים לו גם לברך על המוגמר.
והמאי,
הואיל והוא נטה לידיו תחילה באחרונה,
כיוון שאותו כיבדו ליטול ידיו באחרונה, רש"י אומר,
הואיל ואין,
כן, מכלל דאי קדיף מיני ואפילו אחי, כיוון דה תחיל באחד, דעביד לאידך, נוטל ידיו תחילה, במים אחרונים הוא מזומן
לברכת המזון, אז הוא הראשון, בחמישה הראשונים כתוב,
אבל כאן מדבר, הוא הראשון לזה, לכן הוא זוכה גם במצווה השנייה.
משא אלה לרב, דאמר רב חייא בראשי, אמר רב, הנוטל ידיו תחילה באחרונה,
הוא מזומן לברכה.
בגלל שהוא התחיל ראשון בזימון, אז נותנים לו את המשך הברכה, למרות שיש שם תלמידי חכמים יותר גדולים.
מספרת הגמרא,
רב ורבי חייא,
אבו יתווה קמי דרבי,
יושבים לפני רבי, רבי יהודה הנשיא,
הם היו תלמידים שלו,
בסעודתא,
בסעודה,
אז זו התמונה, רב ורב חייא יושבים בסעודה לפני רבי.
אמר לי רבי לרב,
בכבוד,
קום מה שידך,
בוא תיטול ידיך.
אז רבי רב חשב,
כנראה הוא אוכל לא בנימוס,
והוא ככה, הידיים שלו מלוכלכות וזה, אז הרב אומר לו,
דרך ארץ,
אתה לא יכול לשבת ככה, צריכים גם,
נקיות זה אחד הדברים היסודיים של בניין הנפש של יהודי,
וככה הוא הבין.
אז הוא מאוד נעלב ככה,
הוא נבהל, אומרת הגמרא,
הוא לקח את זה ללב.
אמר לרקום מה שידע, חז ידעה ומירתת. אז רבי רואה שרב קיבל רעידה ככה,
אז הוא הבין שהוא מבין אותו לא נכון. אמר ליה רב חייא, אה לא, אז החברותא שלו רב חייא,
בר פחטי, בן גדולים,
הוא לא העליב אותך.
כן, הדוד שלו, והוא גם היה שני...
בר, מה? בר פחתיה, פכה, פכה זה מושל.
בן גדולים אומר לו,
בן גדולים עיין בברכת מזונק אמר לך. הוא אמר לך, תתכונן, אתה הולך להיות המזמן,
תעשה את כל הכוונות,
את כל ההכנות,
זה מה שהוא אמר לך.
הוא לא, אין לך שום בעיה, אתה אוכל בנימוס.
רש"י אומר,
רבחיה היה דוד שלו.
אומרת הגמרא חזי רבחיה לרב דאמירתא שמא ראה ידיים מלוכלכות או שמא ארחתי באכילה יותר מדי, מדי מספיק אכלת אז הוא ראה ביקורת,
כן?
עיין בברכת מזורק המלאך כאן נתן לך רשות לברך ברכת המזון שהנוטל ידיו תחילה,
בבקשה, בכבוד,
שהנוטל ידיו תחילה הוא מברך,
יפה,
הוא נתן לך ליטול ידיים כי הוא רומז לך, אתה נטלת ידיים ראשון,
אתה תזמן, ככה, היו כל מיני קודים, זה הקוד.
ממשיכים הלאה בגמרא.
אמר רבי זיירא,
אמר רבא בריר מימיה, ועתיים מברכים על הריח.
כן?
ברכות אנחנו יודעים, אתה מחזיק את הדבר לפני שאתה מברך, עובר לעשייתם.
למה בריח? בריח
יש לנו שני דברים.
כי אתה עושה, איך אתה עושה? אתה זורק גחלים, מדליק אותם,
ומשעלה תימרתו,
אז אתה עושה עוד פעולה, אתה שם את הבשמים.
אז לכן, אולי כאן צריך לברך ברגע שזרקת את הבשמים,
לא בפעולה הראשונה טרם.
מה שאם כן, באוכל אתה מברך לפני הפעולה האחרונה.
ממתי מברכים על הריח? אומרת הגמרא שתעלה תימרתו.
למרות שזה כאילו שתי פעולות לפני,
כי עולה תימרתו, אתה כבר מברך, ואז אתה זורק את הבשמים, ואז זה מוציא ריח.
זה הזמן. אמר לרב זירא, לרב אבירמיה ואה לא כערך.
בזמן שעולה תימרתו היינו שהגחלים נותנים את האפקט של עליית עשן
ואז אתה יודע שזה הזמן לזרוק פסמים. למה לא קודם?
שלא תבזבז, הבשמים הם דברים יקרים.
אז הוא, איך אומרים? ברגע שזה עולה עשן,
תופס טרמפ, שם עליהם את הבשמים.
אז תחכה עד שתשים את הבשמים, אז תריח ואז תברך.
והלא כערך זה שאלה תמרות עשן זה לא כלום.
אמר ליה וליטמך המוציא לחם מן הארץ זה מברך ואני לא אכל.
הרי זה למה דווקא מהוציא לחם כי בה מוציא לחם גם כן הוא מברך המוציא לחם אחר כך הוא בוצע ואחר כך הוא אוכל אמרנו שצריך
לפצוע אחרי שהוא אוכל אז גם כן תגיד שיברך אחרי שבוצע לפני שאוכל
ובכל אופן אתה אומר שהוא מברך לפני שבוצע
כאילו שתי פעולות.
אמר ל"לתמך המוציא לחם מן הארץ זה מברך והלא אכל
אלא דעתי למיכל, הכנה מדעתי לארוחי".
זו הכוונה, הפעולה הישירה.
מה אתה רוצה? שהוא יברך אחרי שהוא יאכל? נכון.
אז מה אתה רוצה? שהוא יברך אחרי שהוא יאכל את זה?
כמו שלפני שהוא אוכל, אז למה הוא דווקא לקח פת?
למה הוא לקח דווקא פת?
כל דבר, כל פרילה.
אז הפת יש בו מאפיין דומה לעניין הזה שיש בו כאילו שתי פעולות. יש לזה מציאה.
כן, ככה אומרים המפרשים.
יפה.
אמר רב חייא ברי דאבא בר נחמני אמר וחסדא אמר רב, ואמר אליו יש אומרים אמר רב חסדא אמר זעירי. כל המוגמרות,
מה זה מוגמרות?
כל סוגי הבשמים ששמים לעשן,
מברכים עליהם בורא עצי בשמים, למה? כי אתה זורק שם כל מיני בשמים, עצים,
חוץ ממושק,
מה זה מושק?
יש אייל, אייל כזה,
סוגי בעלי חיים שיש להם שלפוחית, שהם מרכזים בושם מיוחד
שהוא חריף מאוד, ומשתמשים ביש אומרים אייל סיבירי כזה, יש לו איזה איך זה נקרא, שקית כזאת, מה?
הוא נראה כמו עין קטן, בלי קרניים,
ומשתמשים בזה, זה מאוד יקר ומאוד חריף.
אז זה נקרא מושק.
מה אומר כל המברכים עליהם בוראי עצי בשמים? חוץ ממושק,
שמן חיה הוא שמברכים עליה בוראי מיני בשמים.
מי טבעי,
אין מברכים בוראי עצי בשמים. מה אמרת על כל הבשמים מברכים בוראי עצי בשמים?
חוץ מהמושק שהוא מן חיה, שואלת הגמרא,
כאן לא כתוב ככה בברייתא, אין בחיבורייתא פסמים, אלא על אפרסמון של בית רבי.
אפרסמון זה בושם מאוד מאוד יקר.
בדרך כלל זה גדל רק בארץ ישראל וביריחו,
זה היה המקום.
היה סוד גדול מאוד, שם היה הסכם ביניהם. מי שמגלה סוד יצור חייב מיתה.
הסכם ביניהם ביריחו.
כל דיה, שוקלים את זה יותר מזהב,
כל טיפה של שמן אפרסמון.
אז מי יכול להשתמש בזה? רק אנשים עשירים, כמו בית רבי,
או על אפרסמון של בית קיסר.
זה היה רק, הם יכולים להרשות לעצמם דבר כזה. זה לא אפרסמון שלנו. ועל הדס שבכל מקום.
אז הוא אומר, בורא עצי פסמים, אז מה פתאום אתה אומר על כל הפסמים?
אם אני קונה קוטף,
איך זה נקרא, העלים האלו שעושים,
שבמוצאי שבת כותבים שיח כזה.
הדס או רוזמרים. הדס או רוזמרים.
רוזמרים.
אז על זה מברכים בוראי עצי פסמים. אז למה אתה אומר רק על אפרסמון?
ההפך, הברייתא אומר רק אפרסמון והדס,
ואתה מרחיב את זה.
תיאוף תא.
אז אם כן לכאורה קשה, אמר לי רב חילא רב ישראל. זהו, אז נשאר באמת קשה.
למרות זה אנחנו פוסקים כך,
שמברכים גם על שאר הדברים.
אמר לרב חיזה לרב יצחק.
הדס זה עצי בשמים. הדס ברור שעצי בשמים. זה מעץ אבות.
אבל הוא אומר שבעצם אנחנו מרחיבים ועל כל הבשמים אנחנו אומרים עצי בשמים.
כל דבר שגדל כשיח מברכים עצים. כי ראיתי שאפקנזים אומרים במיניה. אה, זה במוצאי שבת. לא, לא, לא. זה דין מיוחד. תסתכל במשנה ברורה. זה דין מיוחד לברכת ההבדלה.
יש שיקול להגיד מיני בשמים, אבל לא, זה, זה, זה מנהג, כן.
במוצאי שם, מנהג אשכנזי לברך,
בהבדלה גם אם אתה לוקח את הרוזמרים וכדומה, אתה אומר מיני בשמים.
זה דין מיוחד בהבדלה.
ובאמת הספרדים מקפידים על החילוק.
אומרת הגמרא, אמר לרב יצחק,
אמר לרב חזדא לרב יצחק, היי משחד אפרסמון,
שמן אפרסמון.
אתם מכירים את הסיפור בגמרא, הייתה חמות ששנאת הכלה שלה.
אז היא כיבדה אותה מתנה בערב שבת, שמן אפרסמון.
והיא התפלאת, דבר כזה, אז לכבוד שבת קודש היא מרחה את עצמה ודיקה נרות,
אבל השמן הזה דליק מאוד, תפס אותה ושרף אותה.
ככה היא עשתה,
היא רצחה את כלתה בגרמה.
זה לא גרמה, זה גרמה, זה גרמה.
הגמרא מספרת, לכן אסור להדליק נרות שמה, במבן מדליקין.
אנחנו עכשיו מתקרבים למסכת שבת,
אז אני אומר לכם.
אז האפרסמון הזה, היא כל כך התפעלה,
אז רק בית קיסר מקבלים.
היא כל כך אוהבת אותה, אמרה, לכבוד שבת,
היא עשתה את זה.
לא לחינם יש סיפורים על חמות וכלה.
טוב, היום בדורנו כבר יודעים איך להתגבר על זה.
אומרת הגמרא,
אחי אמר, אם כן,
אמר לי רב חיסדא לרבי יצחקאי, מישחא דאפרסמון, מה הם מברכים מלווה?
אמר לי אחי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו
ברכה מיוחדת בורא שמן ארצנו, זה גדל רק בארץ ישראל וזה משהו סודי, משהו שבח ארץ ישראל,
זה יותר יקר מזהב,
אמר לי תעזוב זה ברכה ספציפית לרב יהודה בר מניה דרב יהודה דחביבה לארץ ישראל אבל לכולי אלמא עמי שהם אוהבים את ארץ ישראל אבל לא אוהבים אהבה יתרה
אמר לי אחי, אמר רבי חנא, בורא שמן ערב.
גם יש ברכה מיוחדת, זה שמן ערב.
אמר אבד אברבה,
היי קשרתא, רש"י אומר קושט,
אחד מסממני הקטורת,
מברכים עלי בורא עצי בשמים,
אבל משכה כבישה,
אבל שמן כבוש, ששמת לקחת שמן והכנת,
הכנסת בו תבלינים שייתנו את הריח שלהם בתוך השמן?
לא, הוא לא מברך עצי בשמים.
מה הוא כן מברך?
יברך אולי מיני בשמים.
רב כהנא אמר,
אפילו משכה כבישה,
כיוון ששמת שם עלי בשמים,
אז זה נתן את הטעם שלו בשמן, אז אחר כך שאתה משתמש בשמן,
אתה אומר עצי בשמים.
אבל משכה כבישה, אבל משכה תחינה לו,
אם טחנת לגמרי את הבשמים והנחת אותם בפנים, טחון, כבר לא נראה,
לא יברך עצי בשמים.
נרדאי אמרי וקח הלכה אפילו ומשחתכי נא גם אברך עצי בשמים.
מעניין, בקשר לטיופתא שקראנו קודם, אומר התוספות
ואללה הדס, אחד לפני הסוף, בעל הלכות גדולות לא גריז טיופתא,
ומשה ניתנה הדס וכל דדה מליה.
והיה לו גרסה אחרת, וכך באמת הלכה.
כלומר שעיקרו לריח לפוק תפוחים חמושים,
שאין עיקרם לריח אלא לאכול.
אז מי שמריח תפוחים יש לו ריח,
נותן ריח טוב בפירות.
ומי שהולך בבית שיש שם בשמים, ויש שם מיני בשמים שמריח בהם, מספק אליהם ממין עץ, ממיני אדמה,
יש ברכה שהכל נהיה בדברו,
ועל כולם ברכה שהכל יצא.
חידוש גדול מאוד.
הכל נהיה בדברו, זה לא רק נהנים במובן של אוכל.
והרב רבנו, מוישה מקוצי, היה אומר שברך בורא מיני בשמים,
זה ברכה כללית.
כן, ככה אומר,
זה לא להלכה.
כן? אז בוסם נוזרי שזה... כן, אז אם זה לא כימי, אם זה לא משהו סינתטי,
נראה איך.
אומרת הגמרא,
רגע,
אומר כאן מישחקבישה, פירש רבינו חננאל,
שמענו מרבותינו שכובשים שומשמין וורד ועצי בשמים, זה לוקחים שמן שומשמים יחד עם וורד ועצי בשמים,
זמן מרובב, קולטים השמשמים ריח של בשמים וסוחטים וטוחנים אותם,
ויש בו ריח של בשמים,
ומשרת חינא קרוב לתחינתו, נותנים עליהם עצי בסמים ואינו קולט כל כך הריח. זה ההבדל ביניהם. עברנו את הדף.
אומרת הגמרא,
כן,
אה,
כן, אומרת הגמרא בעמוד הבא, אמר רב גידל אמר רב,
אי סמלק אומר רש"י, מה זה יסמין?
קוראים לו בלשון ישמעאל.
מין אסף שיש בו שלוש שורות של עלים, זו למעלה מזו ושלושה עלים לכל שורה.
אמר רב אי סמלק מבכים עלי בורא עצי בשמים, למרות שזה דק.
אמר רב חנן אלא אמר רב אנא חלפי די ימא אותם שיחים שגדלים מהשפת הים, רש"י אומר בושם
ואו שיבולת נרת ועשוי כן גבעולי פשתן דא אשכחן דגבעולים דא יקרה עץ,
למרות שזה גבעולים איך אתה בורא עצי בשמים,
זה לא עצי,
מבכים עלי הוא עצי בשמים. אמר מר זוטרא מאיפה לומדים את זה? מה יקרא?
בפרשת יריחו שבאו המרגלים לרחב כתוב ויהי העלה תם הגג אבל תתמנן בפשתי העץ
ומה היה פשתי העץ? שמה פשתי העץ? זה היה פשתן, ופשתן זה לא עץ זה גבעולים רב משרשייה אמר כאן יש אמא רב צריך לומר אמא רב משרשייה
היי נרקום דגנוניתא מה זה הנרקום הזה?
נרקומו אומר, חבצלת השרון, בעל הלכות גדולות, אומר, כן?
אם יש אומרים, איך זה נקרא,
הפרחים המריחים טוב, הכי חזק?
ורדים.
אז הוא אומר,
נרקומו יונית על בורא עצי בשמים.
דברא, אבל אותו גלגול שגדל בשדות,
בורא עשבי בשמים.
פחות חשוב,
כי זה בר.
הגדל בגינה, זה כנראה שני סוגים. אמר הרב שישה,
אני סיגלי, סיגלית, מה שאנחנו קוראים.
רש"י אומר ויולש בלעז, איך קוראים בצרפתית לסיגלית?
ויולף.
ויולף?
מלשון סגור.
כן, כך קוראים לזה, ויולף.
רש"י משתמש בצרפתית העתיקה, השפה הגלית, ככה,
המקור של הצרפתית.
טוב,
אני פשוט שמעתי מתלמידים יוצאי צרפת, קצת היסטוריה על השפה.
אז אם כן,
כן, מברכים עליה בורא ישבי וסמיים,
אמר מר זוטרא, איימן דה מורך באתרוגה, מריח אתרוגו חבוש,
או,
עכשיו מתקרבים לימי האתרוגים,
אומר וברוך שנתן ריח טוב בפירות, ברכה מיוחדת,
אמר רב יהודה,
או, זה קשור אלינו,
איימן דה נפיק ביומי ניסן,
אומר הבאר היטב, זה כולל הדר ואייר,
וחזי אילנא דקמלבלבי,
משמע לפחות שני עצים.
אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בראיות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
אה,
ברכה מיוחדת, מקיימים את זה.
אמר רב זוטרא בר טובי אמר רב.
כן?
הכל אמרות של רב זוטרא, מר זוטרא.
מיניין שמברכים על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה.
איזוהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו ואומר
איך זה הריח?
או, אז הוא אמר קודם שיש דברים שבכל אופן נכנסים במידה מסוימת.
הרי יש לאדם באף, יש לו את ה... איך זה נקרא?
יש לו בחוש הריח שהוא שואף פנימה את ה... יש להם כל מיני זעירים כאלו בריח שנכנס לתוך גוף האדם.
יש איזה משהו.
מוזיקה זה... סיגריה, ששורפים את ה... שורפים את העשן. כן, שם זה שם המוות, על מין קללה לא מברכים.
על מין קללה לא מברכים.
על מין קללה לא מברכים כתוב.
מה? על שופר אפשר להגיד שהם מברכים לשמוע, על מצווה. לא, שם לא מברכים על ההנאה.
מצוות לאו ליהנות ניתנו. זה... אומרים לשמוע שופר, לא לבכוש. כן, המצווה לשמוע.
מצוין לשמוע, נכון,
לשמוע.
אז זה לא ברכת הנהנים, שופר, כן. אבל שנייה, ברוך השורק מהמונוגיה.
אוי לא לשורק מהמונוגיה.
אז זה עשו שר האוצר טוב, שהעלו את המיסוי על ה...
אבל מי שמעשן,
אני לא יודע, הרבה צעירים אני רואה עכשיו, בייחוד החבר'ה הדתיים פחות, אבל
כשאני יוצא כאן אני מתפלא שאני רואה צעירים מעשנים כמו קיטור.
פחות, פחות, טוב הלוואי, אומרת הגמרא
אומרת הגמרא
ואמר אמר זיטרא בר טוב יאמריו עתידים בחורי ישראל שייתנו ריח טוב כלבנון שנאמר
תראו כאן את הפסוק בתורה אור ג' ילכו פסוק בהושע יחו היום כותב ויהי חזית תודו וריח לו כלבנון
אה
בחורי ישראל הריח הצד הנשמתי שלהם בולט
החוצה.
אמר רב זוטר בטובי, אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעיתו,
תראו בד' את הכל עשה יפה בעיתו, או גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף,
מלמד שכל אחד ואחד ייפה לו הקדוש ברוך הוא אומנותו בפניו.
אדם שעובד במקצוע, הוא מתחבר אליו ומזדהה איתו,
הוא לא מבין איך אנשים לא רצים למקצוע הזה.
לפעמים.
הוא נותן דוגמה.
אמר רב פאפא, היינו דאמרי איש שפתגם.
אם אתה תולל לדבר אחר, הכוונה לחזיר חוץ מכבודכם,
אם אתה קורע משהו טעים מאוד מהדקל,
אז אתה נותן לו את זה, מקלף לו, מגיש לו את זה נקי וטוב.
בשביל לאכול הוא קודם מתפלש בתוך הזבל, בתוך הבוס ובתוך הצועה, חוץ מכבודכם,
ורק אחר כך הוא אוכל.
למה הוא אומר לאכול? צריך שיהיה טעים, כמו שאני ראיתי.
הקשר הוא פשוט,
מפני שאותו דבר אדם יכול להיות לעבוד אינסטלטור.
כן, פגש היום אינסטלטור, אומר, אני רק לביקור 240 ועוד מס ערך מוסף.
אמרתי לו,
הפרופסור לא לוקח כך הרבה.
הוא אומר, מי אמר לך ללמוד פרופסור? תלמד אינסטלטור.
כן, הוא רק אומר, רגע, אולי תבוא, תראה, לא צריך כלום.
אז תיקח 50 שקל,
הרבה, כי סוף כל סוף בזבזת איזה חמש דקות.
זה אומר, לפחות מאה שמונים.
טוב.
היינו דאמרי אינשי, תעלי לי קורה,
את הקורה הזה החדק לדבר אחר, הכוונה לחזיר,
ויהיו דידי עביד, הוא לא אוכל, יש לך הזדמנות לאכול משהו טרי ורענן,
הוא מתפלש בכל הלכלוך שלו, רק אחר כך אוכל.
זה כאילו, משל,
נגיד, אדם שעובד כל הזמן בביוב, חוץ מכבודכם,
הוא לא מרגיש כבר זה, או ראינו גם כן אחד שמאבד אורות,
זה כבר הריח הרגיל לו.
ואמר רב זוטרא ברטובי, אמר רב,
זה דווקא, זה חסד גדול שאדם מכבד את המקצוע שלו.
פשוט נבלת בשוק ואל תצטרך לבריות.
ואמר רב זוטרא ברטובי, אמר רב, אבוקה עכשיו כנגד שדים.
אז בלילה יש שדים, כאן בארץ ישראל אין שדים.
מושג כזה, אנחנו לא ניכנס להסברה,
אבל הוא מזיק אדם יחידי. אם הולכים שניים,
הוא מופיע לפניהם, אבל לא מזיק. שלושה, בכלל לא נראה להם.
הוא בורח, נעלם.
אז אומרת הגמרא, אמר רב,
אם הוא הולך עם אבוקה, הוא כמו שניים.
ואם הוא לאור ירח, אז זה כמו שלושה.
זאת אומרת,
שתי אבוקות, נכון.
אז אם כן, אם הוא הולך,
עכשיו השאלה,
האם האבוקה היא כמו שניים ואיתו זה שלוש?
האם הירח זה שניים שלוש ואיתו זה ארבע או לא?
האבוקה זה אחד והוא אחד זה שתיים.
הירח הוא שתיים והוא אחד זה שלוש, זו השאלה. היא באה אליהו.
אבוקה כשניים,
האם זה,
מהי נפקא מינא?
האם כדאי לו לחפש עוד אחד כשיש שלושה?
אם הולך עם אבוקה,
אם אבוקה כשניים...
כן.
זה בין שלוש או ארבע? אה, שלוש, ארבע, באמת לא, שלוש, שלוש לא רואים,
שלוש לא רואים.
למה? אם מיד נראה.
זוגות הולכים, טוב ללכת זוגות. כן, אז הוא לא מזיק,
אבל אם אתה הולך עם שלוש, אפילו אתה לא רואה אותו.
נעלמים.
כן.
הבעיה הרבה שיש מזיקים על שתיים, מארחים על שתיים.
אלה צריכים אבוקות.
היא באה אליהו, אבוקה בשניים בעד דידי, יחד איתו הם שניים, אבוקה אחד ואחד, או דילמה אבוקה כשניים, לבר מדידי, ויחד זה שלוש, תשמה וירח כשלושה.
הנה ההוכחה, מה שרצית להגיד רב ליפה, היא אמרת בשלמה בעד דידי,
אם זה יחד איתו,
שפיר.
אז מובן, למה ירח מועיל? כי המקסימום זה שלוש,
מיד נראה למה, אלא היא אמרת לבר מדידי, ארבעה למה לי,
ואמר מר.
אם אדם הולך אחד,
אז השד נראה ומזיק.
אם הם הולכים שניים, נראה ואינו מזיק. לשלושה אינו נראה כל עיקר,
אלא עליו שמע מן האבוקה כשניים יחד איתו. אבוקה היא אחד והוא אחד.
אותו דבר, ירח הוא שניים והוא השלישי.
שמע מן ה...
כן?
מעניין, כאן הוא אומר, שמן הדס, הי שמן להריח, הוא אומר התוספות, והיא לאוויר הזוהמה, אמרינן, בפרק אלו הדברים, לקמאן נ"ג,
אין מברכים עליו.
יפה, אנחנו חוזרים, כן, בבקשה.
כן. בכל מובן, אחרי שבעה. כן, אז הגיע הקהילה.
אה? היה צריך להקדים.
דרך התלמוד הרבה פעמים,
כמו בשבת נלמד עוד מעט.
הוצאת השבת, שניים שבעים ארבע,
באה פרק שביעי, פרק כלל גדול. כלל גדול בשבת, 49 מלאבות מלאכות, 39 אבות מלאכות,
ארבעים ותשע אבות מלאכות, וכך וכך.
ל"ט, סליחה, ל"ט אבות מלאכות.
ורגע, תתחיל עם המשנה הזאת.
הרבה פעמים, שיטת התלמוד,
איך למדים שחייה?
החלנו שחייה, שיעור ראשון אומר לך מה זה מים, H2O, אני יודע, מה תכונו, אחר כך איך תעשה,
מה גוף האדם, משקל סגולי שלא משגע אותך עם מחנות, עד שמכניס אותך למים.
יש מציל שמלמד אותך, הוא מראה לך את הברכה,
דוחף אותך פנימה, קופץ אחריך, ומהר...
אז אין לך שיטות.
בגמרא, לים התלמוד זורקים אותך, אחר כך שואלים את השאלה.
אבל זו שאלה מעניינת, באמת, אני חשבתי על זה. ואמר רמר זוטרא,
בר תורי אמר רב, ואמרי לה אמר רבחנה בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידה.
ואמרי לה אמר רבי יוחנן ושומר רבי שמעון בן יוחאי. שימו לב כמה מקפידים על המסורת, מי אמר.
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש,
והיה להלבין פני חברו ברבים מנהלן מתמר,
שכאשר הסיפור עם יהודה היא מוצאת, היא עומדת להישרף והיא אומרת, לא אומרת אתה.
היא יכולה להגיד לו, תשמע, זה אתה.
לא,
היא שולחת לו את הסימנים, אם הוא יקבל ויבין את הרמז,
טוב,
אז בשקט יסגרו עניין.
אם הוא לא יגיד, היא מוכנה להישרף, העיקר לא להלבין פניו הרבים.
מעניין, לא פשוט, אדם יכול להציל את עצמו,
השאלה היא הלכתית, האם מותר לו למות בשביל דבר כזה?
ההוא הוא נבל, מה?
למרות שהיא גזרה מטהלן.
כן, נכון.
תנו רבנן,
הביאו לפניו, יש דיון עד איזה גבול מותר,
אדם צריך למסור נפשו בשביל להציל את חברו, אבל איפה הגבול?
אם הוא לא יודע טוב לסחוט ויש מערבולת,
אז אסור לו להיכנס, ספק פיקוח נפש של עצמו.
טוב, לא ניכנס לסוגיה. תנו רבנן.
האם אדם שלו יותר עולה מאדם שלו? כן.
תנו רבנם, הביאו לפניו שמן והדס.
כאן יש סוגיה מעניינת.
שרואים מישהו פסק כמו בית שמעון.
שמן והדס. קדימות בברכה.
שמן, פסמים והדס, שזה צמח שמריח טוב.
בית שמעון אומרים לברך על השמן,
ואחר כך מברך על ההדס. למה?
אתה על השמן, בורא שמן ערב.
ככה מביא כאן רש"י.
והגיליון הש"ס אומר,
עיין נקמה נ"ג, אין מברכים עליו.
שם הרש"י מדבר משהו אחר.
על כל פנים, למה? כי בשמן,
למה שמן יותר? כי בשמן יש שתיים.
אתה גם מסיך בו וגם מריח אותו, אתה יכול לסוך את גופך.
אז הוא אומר, השמן קודם.
ככה בית שמאי אומרים.
וביתילי אומרים, מברך על ההדס, ואחר כך מברך על השמן.
אמר רבן גמליאל,
אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לשיחתו.
או, הנה הפלוס שלו, יש לו דאבל שימוש.
גם ריח וגם אפשר לסוך אותו על הגוף.
הדס זכינו לריחו, זכינו ולשיחתו לא זכינו.
אמר רבי יוחנן,
הלכה כדברי המכריע,
היינו שמרום בית שמאי, אבל ההלכה אין הלכה כדברי המכריע.
כי בית שמאי בית הלל אינה משנה. והשאלה,
איך הוא לקח כאן את בית שמאי,
כן?
מה זה?
אומר כאן
מה זה?
בסדר אבל אם קבעו כבר הלכה אחרי שאמרו בית שמא במקום בית הלל מהתנאים הראשונים הוא יכול לחלוק אבל ברגע שאמרו בית שמא במקום בית הלל אין המשנה
זה אפילו לא לוקחים אותה כדעה
באוסף סינתטי לא מברכים את המערכות האלה
אמר רב פאפה איקלא לבי רב אונה ברי דרב איקא
הייתו, הוא נקרא, הזדמן לבית הזה,
הייתו לקמי שמן והדסה קל רב פאפה בריך הדס, זה בדיוק ההלכה ברישב,
עדר בריך שמן,
אמר ליה לא סבר למהר הלכה כדבריה המכריע?
אמר ליה אחי אמר רבה, הלכה כבית הילל,
באמת הלכה היא כמו בית הילל,
הלכה כבית הילל,
ולא היא, להשתמותי נפשי יהודי עבד,
הוא לא, זה באמת לא היה ככה, הוא אמר בשביל שלא ישגע אותו,
אמר ככה,
אבל באמת ככה הלכה, כולם דנים איך מותר לו לשקר, מה, הוא ממציא הלכות, אומר הרב אמר כך והרב לא,
אומר רש"י,
ולא היא, לא אמר רב הלכתך בבית הלל, הרב פאפאי איכסיף לפי שטעה והשמיד את עצמו בכך,
אז לפי רש"י באמת,
באמת פלא גדול,
אומר תוספות ככה כתוב ספרים, פירוש רש"י,
אבל רב אלפס פסק כרב המשמע שלא היה גורס בספרו ולא יהיה.
אין, זה לא נמחק.
אז למה יסבין ומיהר דחה?
מה זה?
למה יסבין וכיבדי להם? כיבדי להם, כן.
תנו רבנן, טוב רבותיי בואו נגלוש קצת עוד קצת למטה. תנו רבנן, הביאו לפניהם שמן ויין.
בית שמאי אומרים אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו מברך על השמן וחוזר מברך על היין.
זה בית שמאי.
ובית הילל אומרים, אוחז את היין במינו ואת השמן בשמאלו
מברך על היין וקודם ברך השמן
ואת אחו בראש השמש,
כן, אבל לא משתמש על עצמו. מסכן, מה השמש?
הוא מקבל צ'ופר.
למה? אומרת הגמרא,
ואם שמש תלמיד חכם,
אז לטוח את זה בכותל,
מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כי הוא מבוסם.
אז איך אומרים?
זה מה... איך קוראים החבר'ה ברחוב? איך קוראים להם?
הולכים עם שערות דוקרות?
איך היום החבר'ה קוראים להם?
איך קוראים הביטוי הרחובי?
אה, כל החבר'ה האלו.
אז הוא אומר,
אם תלמיד חכם יגיד, רגע, מה הוא מסתובב עם בסמים? מי יודע מה הוא הולך לעשות?
תנו רבנן שישה דברים, גנאי לו לתלמיד חכם. למרות שאין בזה איסור,
אבל אל יצא כשהוא מבוסם לשוק ואל יצא יחידי בלילה
איך אומרים? מה הוא עושה בלילה לבד? לאן הוא הולך? אולי הוא הולך חס ושלום לזנות ואל יצא במנהלים המתולאים
זה לא כבוד לתלמיד חכם ואל יספר עם אישה בשוק
אפילו לא קרובת משפחה ואף אחד לא יודע את היחסים שזה בדיוק בדודה שלו
כמו כן יש בחורי ישיבה שיוצאים לפעמים בגישות אז לא נעים להם
הוא אומר, מה, או מזל טוב, אני רואה? הוא אומר, לא, זה אחותי.
אחותי לומדת כאן בסמינר, באה לדבר איתי, לא נעים לו לספר.
אז אם כן,
לא ידבר עם אישה בשוק, אף אחד לא ידע. ואל יעשה בחבורה שלה מארץ,
ואל ייכנס באחרונה לבית המדרש, כי הוא רואה לכולם טרדה לעמוד.
אז לא ייכנס אחרונה. ויש אומרים, אף לא יפסיה, פסיעה גסה,
ואל ילך בקומה זקופה.
אומרת הגמרא, אל יצא כשהוא מבוסם בשוק,
אמר רב אבא ברי דרכי אבא רבא אמר רבי יוחנן במקום שחשודים על משכב זכור
אתם שומעים?
אמר רב ששת לא אמרנו אלא בבגדו אסור לו לשים בסמים בגופו זה כן טוב זה אמא אברה ליה הוא רוצה לחסל את הזיעה לא נעים לו
כן דאורנד כזה
כמו שהיו באנגליה לא מתרחצים כל הזמן
באיטליה, הנסיכים, היו מוכרים שמן, פעם בשנה מתרחסים.
מתרחסים כמו ים. ברור, כן.
אמר הפאפה, ושערו כבגדו שעל השיער לא לשים ואמרי לה כגופו דמי ואל יצא יחידי בלילה משום חשדה.
מה זה חשדה, שמא הוא הולך לזנות, של זנות, רש"י אומר.
ולא המרן אלא דלא קביע להידנא שאין לו שיעור קבוע דף יוימי.
אבל אם זה השעה של הדף ימי,
אז אומרים, אה, הוא הולך
כנראה לשיעור. "אקיוש דא איתנא מידא ידיע לידא כזין". מדובר במקום שמכירים אותו.
"ואל יצא במנהלים המתולאים, יסייע לרב חייא בר אבא, דרב חייא בר אבא, הגנאי לתלמיד חכם שיצא במנהלים המתולאיים".
כן, זה, מה זה,
שלומפר.
הנה, והרב חייא בר אבא נפיק אמר זו ראה לכאן, בטלאי על גבי טלאי.
רק אם יש שני טלאים,
ולא המרן אלא בפנטה, פנטה זה על גב הרגל,
אבל בגילדה לא, גילדה זה עקב.
השוליים, כן, לא, מה שנקרא מתחת, לא רואים.
ולא, בפנטה אמרה אלא באוכה, וביתא דינא בה, אם הוא לובש נעליים כאלו בבית, אין לנו בעיה. ולא המרן, בימות החמה, בימות הגשמים, ממילא הנעליים מתלכלכים בבוץ, אז לא אכפת לי שיש טלאים.
והיה לי ספר עם אישה בשוקה, ואמר, אחי זה אפילו אשתו,
תעני על המאחי, אפילו אשתו, אפילו עם בתו,
אפילו אחותו, שאין הכל בקיאים בקרובותיו.
אל יסייב חבורה שם מהארץ, מה איתמה?
דיל מאתי למשוכי בתראי הוא,
עם כל הבדיחות וכל הסיפורים.
ואלי כמובן את המדרש, וזה קראו ליה פושע.
מה זה קראו ליה פושע?
כן, מתעצל. יגידו, אה, מתי הוא מגיע?
ויש אומרים אף לא יפסיה פסיה גסה דא פסיה גסה נוטלת אחת ממאור עיניו של מיתא קנתיה לאדרי בקידושא דבי שמשא
יחזיר את זה בקידוש איך מחזירים אדם שהולך במהירות מאבד כוח הראייה
נדבר על זה אשתי יין של קידוש זה מחזיר לו של בי שמשא כניסת השבת
ואל יעלך קומה זקופה דאמרמרה מהלך קומה זקופה אפילו 400 כאילו דוחק רגלי שכינה דקטיב מלוא כל הארץ כבודו הלכה
אבל לא, הכוונה, הגאווה זה כל בן אדם. ללכת קומה זקופה זה קצת ללכת כפוף.
זה רק תלמיד חכם.
מה זה קומה זקופה? לא אחד ש...
הכוונה לתלמיד חכם קצת להוריד את הראש.
היה לנו גנן בילדותי כאן בירושלים,
אז היה לו עוזר גנן,
והוא היה לקחת אותנו הביתה,
אז היינו אומרים,
אסור להרים את הראש זקוף.
להוריד את הראש, היינו הולכים ככה?
הוא אומר, שלא יראו מראות אסורים ברחוב.
הוא אומר, גם, כן, היה שומע,
הוא, זה היה, אני עד היום זוכר את זה, כילד, בן שנתיים היינו שם.
היה חדר מתוקן, גנן, גנן, הוא היה.
טוב,
הוא עד לפני חמש שנים נפטר, מה אני?
טוב, רק נקרא את ההלכה, מברכים על הריח.
שם שאסור ליהנות מאכילה ומשתיית שיברך,
איך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך?
אם מקור הריח הוא עץ, מברך עצי וסמים.
אם מקור ריח עשב, מברך בורא עשוי וסמים. אם מקור ריח לא עץ ולא עשב, כגון בושם היוצא מהחי,
מברך בורא מיני וסמים.
אך בדרך חיים כותב בעיירה,
הנותן ריח טוב בפירות, כף החיים כתב שכן המנהג.
מוצאי שבת, בהבדלה, בכל מקרה, הנה, שאלת, יונתן, רכ"ד הערה,
משנה ברורה, סעיף קטן א',
בסימן ר' תז"ז, ובמוצאי שבת, בהבדלה, בכל מקרה יברך מורה מיני פסמים.
ברכת הריח על פרי,
פרי הראוי לאכילה שיש בו ריח טוב, אם נטלו כדי לריח בו,
מברך על ריחו אשר נתן ריח טוב בפירות,
כן?
או נותן ריח טוב בפירות,
לא נתן. אבל אם נטלו לאוכלו ולא לאכילה, אף הפה שהוא מלא ריח טוב אינו מברך על הריח.
אם נטלו כדי לאכילו ולהאריכו,
יברך תחילה על הריח, אחר כך על אכילה,
או יברך תחילה על אכילה וייטום קצת ועדיין לא יכוון ליהנות מהריח, אחר כך יריח שלא יהיה הפסק.
בריכת הריח בדיעבד ספק, דיעבד אם בירך בריכת הריח על עץ או על עשב או על פרי, בורא מיני פסמים, יסע לפיכך על כל דבר שהוא מסופק,
מאי בריכתו יברך מורה מיני פסמים, כמו שהכול
באכילה.
ציפורן דעת השולחן ערוך הואיל ועיקרו לאכילם, והריח הנותן רוח טוב בפירות.
בשניברוי הרביעי שהסכימו הרבה מן החונים שטוב יותר לברך בורא מיני עצי בשמים.
כיוון שאוכלו,
אין מברך עליו, אין שם פרי עליו. למה? כי זה לא אוכל, זה בשמים וכו'.
"דע"יך אדוני לעולם הממממ" - המממ - הממָּפְלּך־אֶלְאָלָּבֹאּוֹלָָּבֹרָאכֶּאֶּוֹמֵֶָּאָאָּכְְּאָּמֱֶָּאֶָֹּּוְֹאֶּוּבֹּּ־אְֶהִָֹּאָּוָאּוָּאָ־אֲוָּוּםָֹאָּוֹאָּו�
