ובכן, אנחנו בדף כ"ג היום, אנחנו עדיין בדף כ"ב עמוד ב',
נראה את המשנה בדלית ובדקל,
המשנה אומרת שבדלית ובדקל אינו כן, כן?
בדלית ובדקל,
פרק ד',
משנה ב' וג'.
אנחנו עמדנו במשנה הקודמת שמי ששואל כהוגן אז שומעים לו, 99 עניים אומרים,
לחלק ואחד אומר להשאיר ואני מקחו לבד שומעים לזה שאומר כהוגן
אז המשנה כאן בא ואומרת
בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לזה שומעים שאמר כהלכה
למה מפני ששם זה מסוכן כמו שלמדנו את זה אתמול
המשנה הבאה נטל
זאת אומרת בעצם הפאה יש לה דין של הפקר
כדי לזכות בזה הם צריכים לעשות כמו כל דבר קניין
אז אם כן, איך העניים זוכים בפאה?
מה יהיה אחד רוצה לזכות בכל?
נטל מקצת פאה וזרקה על השאר
הוא רוצה לזכות כמות גדולה ויש הרבה עניים
אנחנו רואים את זה אצל ילדים כשמנסים לתפוס
מזורקים כל מיני דברים. אז הוא מכסה, כן?
אז במקרה כזה הוא נטל מקצת מהפאה שליקט וזרק על שם הפאה שמחוברת לקרקע,
לא זכה בפאה המחוברת. למה?
כי זה לא מעשה קניין.
ויותר מזה,
גם בפאה שהוא זרק, אין לבא כלום.
למה?
אז נותנים לו קנס, מה אתה הולך להשתלט? עיניים גדולות מדי.
אז אתה גורם שיבואו קטטה לעניים.
נפל לו עליה אם הוא נשכב על פאה מחוברת או פירש בגדו עליה רשאים מהנחרים עניים מאחרים לסרקו מן הפאה ליטל עצמם למה
מעבירים אותו ממנה למה זה לא מעשה קניין וכן בלקט וכן בעומר ושכחה או שער מתנות עניים זה אותו דבר ברוכים הבאים קניין פה זה רק קצירה, קצירה זה... כן, קצירה, משיכה, הגבהה אז כמובן כשזה מחובר לא עשה כלום
טוב, אז אנחנו כאן בעזרת השם בדף כ"ג אנחנו בכ"ב עמוד ב' נמשיך הלאה
כן, הדפים שלנו הם גדולים מאוד אבל נשתדל
לכסות את מה שנקרא את המכסה היומית. טוב,
תנו רבנן, אנחנו כאן באמצע עמוד תנו רבנן כוכבית
בעל קרי. בעל קרי אמרנו מחלוקת אם צריך טבילה או לא, כאן מדברים למען דבר שצריך
אבל יש כל מיני סוגי טבילות או סוגי טהרה.
בעל קרי שנתנו עליו תשעה קביל מים טהור הוא מותר בדברי תורה. במה דברים אמורים לעצמו?
כשהוא לומד תורה לעצמו זה דרגה א',
לזה מספיק שיטבול אבל לאחרים ארבעים סיעה.
זה רמה, לעצמו מספיק שישפוך עליו תשעה קבים,
אבל כשהוא מלמד אחרים צריך רמה יותר גבוהה של טהרה,
ארבעים סאה עין ומקווה.
רבי יהודה אומר, ארבעים סאה...
אחרים, כן.
אם הוא מלמד אחרים, אז הוא צריך רמה יותר גבוהה.
אז אם כן, רבי יהודה בא ואומר משפט שהגמרא תסביר את זה אחר כך. ארבעים סאה באמת מועילים
לנושא של דברי תורה אבל מכל מקום בכל עניין שהם לכאורה הם לא כל כך מובנים אין יותר מארבעים שאמר מה הוא רוצה להגיד
כן
כאילו איזה כולה מה כולה כאן הגמרא תדון בדבריו מה זה מכל מקום הוא אמר את המקסימום הוא אומר מכל מקום כאילו
ממש מה שהוא בא להקל גם לעצמה הוא אמר באמצע נו אז זה חומואה
זה לא כולם. אז מה זה מכל מקום? אין יותר מזה מארבעים סיעה.
יגיד ארבעים סיעה, בכל מקרה.
כן, זאת אומרת, זה בא כאילו להגיד שהוא מציין כאן איזה חידוש מיוחד. נראה את זה בגמרא.
הגמרא דנה בדבריו.
יש כאן
שתי מחלוקות.
רבי יוחנן רבי יהושע בן לוי, רבי אלעזר ורבי יוסי ורבי חנינה,
אחד מאה איזוגה ואחד מאה איזוגה, לא ברור
מי אמר מה, אבל כל אחד מכל זוג, אחד מכל זוג, שניים משתי הזוגות,
נחלקו הבדים של הריישה של הברייתא. מה הטענה, כמה מחלק,
בין אם הוא לומד לעצמו ובין לומד לאחרים.
חד אמר,
עד אמרת באמת דברים אמורים,
שמספיק תשע קבים זה רק בעצמו, אבל האחרים, ארבעים סיעה, לא שאלו,
אלא רק לעניין חולי המרגיל.
זאת אומרת חולה שהביא את עצמו לידי טומאה על ידי שהוא בעל את אשתו
אבל לעניין חולה לאונסו מותר לו ללמד לאחרים אפילו תשעה קווים. כלומר לחולה,
אם הוא קרה לו אונס אז הוא יכול להסתפק תשעה קווים גם לאחרים, גם אם הוא מלמד אחרים.
אבל אם זה היה מרגיל, כן המושגים כבר ברורים לנו, המרגיל הכוונה שהוא הביא את עצמו כגון שהוא בעל אשתו, שימש עם אשתו
אז במקרה כזה אנחנו אומרים שצריך ארבעים סאה.
ואחד אמר כל שבא ללמד לאחרים אפילו חולה לאונסו עד איכא ארבעים סאה.
כלומר אין הבדל חולה בריא אתה רוצה ללמד אחרים צריך ארבעים סאה מקווה מלא.
מחלוקת שנייה מתייחסת לסיפא לרבי יהודה אחד מהאיזוגה ואחד מהאיזוגה סיפא על הדין השני שבעברה איתם.
שהם נחלקו איך לפרש את רבי יהודה. אחד אמר,
עד אמר רבי דוארבעים סאה,
מכל מקום הוא מתיר לו ללמוד תורה,
מכל מקום לא שנו אלא בקרקע,
רק אם המים שטובל זה בקרקע.
עוד מעט נראה מה כולה הגמרא תסביר, אבל אם הוא טובל במים שבכלים,
לא יכול להתאר לדברי תורה. ואחד אמר, אפילו בכלים נמי,
שגם אם הוא טובל בכלי, כי לכאורה זה שאובים,
זה מועיל את האדם ללמוד תורה, ואת מתאר אותו בשביל ללמוד תורה,
אף על פי שלעניין טומאה זה לא מועיל,
מפני שצריך טבילה בטומאה,
מקווה שאין בו מים שאובים,
ברגע שאתה שמת אותם בכלי,
על כוכך הם הופכים להיות תאובים.
מין אמבטיה כזאת,
דוד גדול.
אבל מקווה שלנו אפילו מובנה זה לא נקרא כאילו.
לא, למה? כי זה היה בנוי בתוך האדמה,
כן, גם אם אתה עושה אותו במטון, כן?
זה מצמוד הקרקע, כל המכובד לקרקע הוא קרקע.
זה משהו שבעצם מתאר.
או, בדיוק.
ברגע שזה גוף נפרד.
אז עכשיו הגמרא שואלת, בישנא למאן דאמר שרבי יהודה בא להקל ולהתיר בדברי תורה אפילו בכלים,
היינו דקטני, רבי יהודה אומר רבי ניסא מכל מקום.
אז זה החידוש, אפילו בכלים.
אלא למאן דאמר בקרקע אין בכלים.
אם לא מכל מקום, להטויה מים, מה הוא בא ללמד אותנו של כל מקום? עונה הגמרא ואומרת, להטויה זה בא לרבות שבמים שאובים, כלומר, בא לרבות, נכון, אתה תעשה את המק... בכל מקרה, אסור בכלי, זו גזירה מפני, יבואו להתיר גם דברים אחרים,
אבל במקווה רגילה באדמה, אבל מותר לך שיהיו מים שאובים.
אף על פי שמיים שאובים בדרך כלל פסולים לבעל קרי להתיר לו דברי תורה מותר אבל יש תנאי אחד שזה יהיה בקרקע ולא בכליל
ששוארים, אה יש הרי את האוצר, יש את האוצר, כן
יש כלל שהאוצר מתאר יש שתי שיטות יש מחמירים על ידי זריעה או על ידי השקה לא ניכנס למושגים האלו
אבל מה שיש, ברגע שיש לך בור קבוע שיש בו ארבעים סאה
של מים שאינם שאובים,
מי גשמים למשל,
הרי המים האלו הם האוצר, הם ה...
העיקר במקווה. העיקר. עכשיו, כשאתה ממלא, מוריד את המקווה, ממלא אותו מחדש במים שאובים,
ברגע שהם פוגשים בצינור המחבר ביניהם בגודל שתי אצבעות,
כן?
כשעופרת הנוד הגמרא קוראת את זה, זה מתאר את המים.
זה נקרא שקה. יש זריעה,
למשל יש כאלו שדורשים,
למשל חסידי חב"ד מקפידים גם על זריעה,
אבל לא ניכנס למושגים כי אנחנו רוצים להספיק. על כל פנים,
להטויה אל מים שאובים.
מספרת הגמרא רב פאפה ורב אונה ברי דרבי יהושע ורב אה בר שמואל
כריכו רפתא ודהדה, זה ביטוי אכלו סנדוויצ'ים,
אכלו לחם,
קרחו את הלחם, ריפתא זה לחם, יחד.
אכלו באותו זמן.
עכשיו הגיע הזמן ברכת המזון.
עכשיו בברכת המזון שיש כמה,
אז יש קודם את הברכה מצטטסדורטית,
יש את הזימון.
אחד מברך, אחד מזמן, השני עונה,
אחד, יש גם אחד מברך בשביל כולם, מתכוונים לצאת.
אז אמר לה רפאפא, אבו לי לדידי אל אברוך,
דנפול עלי תשעה קביים.
זאת אומרת, אני הייתי בלכרי אבל ניתרתי על ידי תשעה קבים אז תנו לי לברך אני יכול להוציא אתכם ידי חובה הרי ברכת המזון זה גם כן עניין שבלכרי למאן דאמר שלא יכול ללמוד תורה גם לא ברכת המזון אז אם כן תנו לי לברך לכם אמר לו רבא בר שמואל תני נא
אומרת הגמרא במה דברים אמורים הוא אמר לו תשמע מה שמועיל תשעה קבים דיברנו לעצמו
אבל אתה רוצה להוציא אותנו ידי חובה לאחרים צריך ארבעים שיאה אתה לא ראוי להוציא אותנו
כן צריכים כמו מי שרוצה להוציא אחרים ידי חובה כאילו הוא מלמד תורה לאחרים אז הוא צריך אותה רמה של מקווה
היינו מקווה של ארבעים שיאה
אלא עכשיו הוא אמר אז מי יזמן אני אבו לי לדידי לברוך דנפו ללווי ארבעים שיאה
הכוונה שהוא טבל בזה למרות שדנפו ללווי כן
דרכו עליו, אבל הכוונה שהוא טבל, כן?
למה הוא אומר "נפול"? זו באמת שאלה, למה הביטוי כאן "נפול"?
הוא המשיך את הביטוי של רב פאפה, מה שרפ פאפה אמר, אז הוא אמר, טוב,
"נפול עליי", אבל כאן כמובן ידוע שבמקווה לא "נפול" הוא נופל בפנים ולא "המים נופלים עליו".
אולי זה היה בהמשך של נופלי כלי.
לא, אז הכלי זה טובלים בתוך כלי, לא שלא...
ארבעים סאה? לא, בכלי זה לא בתוך כלי, ככה נאמרתי. אבל... בכלי זה שופכים עליו.
כן.
לא, אבל כשאמרו שארבעים סאה בכלי,
אז שהכלי עצמו הוא לא מובנה, הוא כלי, הוא אבטיה.
אתה יושב באבטיה.
אבל למדנו אתמול שההבדל בין,
ככה הגמרא אמרה אתמול,
שההבדל בין מקווה לבין ארבעים שאה לתשעה קבים,
שתשעה קבים זה בנפילה וארבעים שאה זה בטבילה.
קראה הגמרא את מהדף של אתמול.
אז אם כן, הדעה הזאת היא ממשיכה כאן, אז לכן מסבירים שזה המשך של רפאפה.
אומרת הגמרא, אז הוא אמר, תנו לי לברך.
שמה? שנפל לי ארבעים שאה.
אומרת הגמרא,
כן,
אמר לו רבו נא אבו לדידי לברוח דליקא אל אבי אלוהי ואלוהי אתם הייתם טמאים נטערתם אבל אני לא בכלל לא נטמאתי בקרי עכשיו אז אם כן אז לכן אני ראוי לברך יותר מאיתכם כן
רש"י ככה מפרש
יש באמת הרידמה אומר כאן חידוש נפלא הוא אומר תשמעו
אני כן באמת בעל כרי, לא טבלתי לא בתשע, לא ארבעים. אנחנו פוסקים כרבי יהודה בן בית עירא, ואפי רבי יהודה בן בית עירא לא צריך בכלל לטבור.
-אה, זה דבר שקר. -כן, כן, טוב.
אבל הפשט של אומלואו הוא לא תלמיד. אחד הפלאים, כשאתה נתקל בגמרא כזאת, אתה אומר, מה הוויכוח, איפה הצניעות והנבה, כל אחד,
לא, אבל הם רצו לקבוע מעשה רב. כלומר,
התלמידים שומעים את מה שהם עשו, זה נקבע לדורי דורות. כלומר, יש כאן איזה נושא שהם רוצים לקבוע אותו.
יש ככה, אם הרב מלמד שיעור ולפי השיעור יוצא הלכות אחת, שתיים, שלוש,
אנחנו לא יכולים לפסוק על פי דבריו.
מפני ששיעור זה שיעור, אבל אם הוא עושה מעשה,
הוא אומר לעשות מעשה, אם זה נקרא מעשה רב, זה כבר פסיקת הלכה.
יש ככה, רוצים להסביר את הגמרא כאן. רבך אמר תביל במעלה יומא דפסחא,
כי הוא רוצה להוציא אותם ידי חובה בברכה,
בכל הברכות של ליל הסדר.
אז הוא היה טובל בערב יום טוב של פסח,
להוציא רבים ידי חובתם,
ולאי תרחק בתי,
אבל אין הלכה כמותו, כן?
או שאין חילוק בין ללמוד לעצמו וללמד לאחרים מספיק תשע קבין,
או אנחנו פוסקים כמו רבי בן בטרה שלא צריך בכלל.
אומר כאן תוספות, מה?
כן, נכון.
אומר תוספות השני בעמוד ולאי תרחתה כבתי דתפילה בכל יום ארבעים שאה אלא אפילו לחירים נא משג ותשכבין אינה מאה אחי פרושו ולאי תרחתה כבתי אלא כרבית דבן ותרא דאמר דברי תורה הם מקבלים טומאה.
פירוש שלישי אומר ויש מפרשים דווקא לתורה אבל לתפילה צריך
לתפילה צריך תבילה.
פירש רידיה לוס נא והטובל בערב יום הכיפורים אין לו לברך והמברך חווה ברכה לבת הלראה
זאת אומרת כיוון שפוסקים כמו רבי דעון דתירא אז כל הטבילות אפילו ערב יום כיפור שזה כבר חובה אנחנו לא מברכים על זה כי זה חובה של מנהג
אומרת המשנה הקדושה היה עומד בתפילה ממשיכים בעניינים של בעל קרי היה עומד בתפילה
כל תפילה הכוונה לשמונה עשרה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר
כל ברכה יגיד תחילה וראש,
כן,
תפילה קצרה, כי כל ברכה מתמצת אותה,
ויאמר את הכל בקיצור.
ירד לטבול,
עכשיו חוזרים לעניין קריאת שמע,
ירד לטבול, הבעל קרי ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות לקרות עד שלא תהיה הנצח המה יעלה ויתכסה ויקרא, כן?
אז לכאורה כאן יש משמע שרק הדין במשנה
קובעת שקריאת שמע זה רק בנץ החמה, אחרת מה הבעיה שיקרא עוד הזמן, הגמרא תדון על כך בדף כ"ה מה כאן ההדגשה הנץ, הרי הנץ זה תחילת הזמן
וכאן כאילו משמע שזה הזמן
אז אם כן
ואם לאו יתכסה במים, אם הוא לא יספיק לעלות יתכסות בפני הנץ, מה יעשה יתכסה במים ויקרא, כן?
אנחנו נראה גם כן איך מתכסים, ולא יתכסה לא במים הרעים
את הראש הוא כמובן מלמעלה ולא יתכסה לא במים הרעים שיש בהם ריח רע ולא במי המשרה מה זה מי המשרה ששורים בהם כמו פשתן וקנבוס היו שורים בתוכם למשל רק נגיד זה קורה הרבה במסכת ברכות הפשתן זה מין צמח כזה היו בהתחלה חובטים בו ומוצאים את הגרעינים ואחר כך מרככים אותו כדי להוציא את הסיבים מהפשתן הזה והיו
שמים אותו באמבטיה לכמה ימים.
ואחרי זה היו מפרידים את השערות שבתוכו ומאבדים אותו לחותים.
אותו דבר קנבוס, זה מין קנים כאלו.
אבל מה שיוצא, המים שאתה משרה בהם מקבלים ריח מאוד חריף, ריח רע,
לכן אסור לקרוא קריאת שמע. כאן הוא עובר לדברים שבגלל רעיכם הרע או בגלל שהם מגונים, שאסור לקרוא לידם קריאת שמע ולא להתפלל.
מה?
זאת אומרת, יכול להיות שזה פסול לטבילה,
אבל אם יש לו, אם הוא נמצא במקום כזה,
אז זה לא יכול לתת לו פתרון.
אם הוא טבל, יכול להיות שהוא בכל אופן טבל. הוא אומר, יש ארבעים סיעה. נכון שאם זה מאוד מלוכלך זה פסול כבר.
יכול להיות שזה מים, יכול להיות שהמים צלולים.
יכול להיות צלולים, זהו.
יכול להיות שזה צלולים. חייב להיות החורם, כי זה צוות לך סוף.
יכול להיות שהם צילולים.
אז הוא בא וטבל, עכשיו אסור לך לקרוא כעצמה, מפני הריחם הרע.
אומרת, עד שיטיל לתוכם מים, דווקא אם הוא מטיל לתוכם מים. כמובן, הגמרא, כן,
כמובן במקווה לא כל כך שייך, רק במי רגליים.
אז אם כן, כמה ירחיק מהם, במקווה כמה תשים מים, הרי הכמות גדולה כזאת. אבל מי רגליים, לבטל אותו,
אתה שופך קצת מים, יש לך כבר ביטול.
הריח כבר מתבטל. וכמה ירחיק מהם ממי רגליים ומהצואה שיהיה מותר לקרוש? ארבעה אמות. אומר רש"י, לא יפסיק תפילתו לגמרי, יקצר כל ברכה, ברכה, ואומר כל הברכות בקוצר.
ומים ארעים, מים שרוחים.
עד שייתן לתוכן מים.
בגמרא מפרש, כאן יש לנו את הגאות טבח,
עד שייתן בגמרא פריך,
כמה, ובגמרא פריך כמה, מאי הרמי ואזיל.
הרי כמה שתיתן מים,
המקווה לא, היא כמות עצומה, מה זה אתה תיתן מים?
אז הגמרא אומרת,
ומפרש לה, בחיסור המכסר והקטנה, לא יקרא אצל מי רגליים,
זה הולך על מי רגליים, צריך לתחום מים,
כמו שהסברנו, כמה ירחיק מים ממי רגליים,
ואחר כך מן הצוהר,
כן?
אומרת הגמרא,
נתנו רבנן, היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק. כאן יש הרחבה לדברי המשנה בברייתא.
אז מה יהיה?
אם אדם יתחיל להתפלל נזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק, אלא ייקצר.
היה קורה בתורה,
הכוונה בציבור,
ונזכר שהוא בעל קרי, אינו מפסיק ועולה,
אלא מגמגם וקורה. מגמגם בכל הסוגיות שלנו זה קורה במהירות,
במהירות גדולה.
כדי לגמור. רבי מאיר אומר, לא, אין בעל קרי רשאי לקרוא בתורה יותר משלושה פסוקים.
כן?
מעניין. רבינו יונה אומר שבגמגום זה הכוונה באופן לא ברור, ככה, להוציא את המילים.
ורבינו יונה מביא פירוש שלישי שקורא את הכל, חוץ מדלג על האזכרות, שמות השם שבתוכן.
מה?
אז למה שלושה פסוקים? למדנו במסכת מגילה שהמינימום של עלייה תיקן עזרה, אחת התקנות, יהיו שלושה פסוקים.
אז לכן הוא אומר שלושה פסוקים.
תניא אידך
למדנו ברייתא אחרת.
היה עומד בתפילה וראה צואה חוץ מכבודכם כנגדו, מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ארבע מאות.
אז הוא מתקדם קדימה, משאיר את הצואה מאחריו עד שיראה,
עד שיהיה מרחק בינו לבין אחוריו הצואה ארבע מאות.
ושואלת הגמרא והתניא לצדדים, שהוא צריך להתרחק לצדדים ארבע מאות.
אומרת הגמרא לא קשיא, מה שהבריתא אומרת לאחוריו
היינו שהוא מתקדם דאפשר,
אין איזה מכשול, אין נהר או משהו קדימה.
אז לכן הוא מתקדם זה הכי טוב,
אבל מה שאמרה לצדדים ואה דלא אפשר,
יש איזה בניין,
חומה,
מכשול, אתה לא יכול להתקדם.
אתה יודע מה, ראש בקיר?
אז אתה הולך לצדדים.
הגמרא ממשיכה לדון.
היה מתפלל ומצא צואה במקומו.
אמר רבא, אף על פי שחטא.
זאת אומרת, מדברים על מקום שישנה אפשרות כזאת שיש שם לכלוך. לפני שאתה עומד להתפלל,
אם זה לא בית כנסת מסודר,
תבדוק את השטח.
נגיד בטיול,
אתה רוצה, צריך תמיד להתפלל מקום סגור אם אפשר.
אתה נכנס לאיזו חורבה.
אנשים מתפנים שם, תעשה בדיקה לפני שאתה מתחיל להתפלל. הוא לא בדק.
למרות שחטא שהיה צריך לבדוק אם יש בתוך ארבע אמות
מכל מקום תפילתו תפילה, שואלת הגמרא מתקיף לרבא וכתוב במישלי "זבח רשעים תועבה".
כיוון שהוא חטא, אז התפילה שלו תועבה?
הרי התפילה במקום קורבן עומד.
ראיתי שמביאים פסוק אחר במישלי, כתוב "זבח רשעים תועבת השם",
ותפילת ישרים רצונו.
אז זה מאוד מאוד מתאים כאן.
אבל גם לפי הפסוק שמביאים כאן,
"זבה רשעים תועבה",
אז כיוון שהרשע לא מתכוון לתשובה, לא מתכוון לשלמות המצווה,
והרי תפילה במקום קורבן עומד,
אז לכן לא יצא ידי חובה.
אלא אמר רבא,
הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפילתו תועבה,
כן?
ויחזור ויתפלל,
כן?
כך באמת נפסק להלכה בשולחן ארוך
שיחזור ויתפלל
תנו רבנן
ברייתא נוספת היה עומד בתפילה ומים שוטטים על ברכיו מסיבה מסוימת הוא לא שולט כבר
או מפני שהתאפק לפי המשך הגמרא או סיבה אחרת פוסק עד שאכלו המים וחוזר ומתפלל
למרות שנבלעו המאי רגליים בבגדיו במקרה שהם לא רטובים בצורה כזאת שאפשר לסחוט אותם אז כל הדיון מה קורה בזמן שהמים שוטטים למרות שהם מכוסים
הרי פוסק בתפילתו עד שיאכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר אומרת הגמרא אחרי שהמים נבלעו בקרקע או בבגד ואינם רטובים ממש
טופח על מנת לטפיח, אז הוא ממשיך את התפילה,
אומרת הגמרא, להיכן חוזר?
מחלוקת. רב חיזבארבע מנונה, אחד אמר חוזר לראש,
מתחיל את התפילה, ואחד אמר למקום שפסק.
עכשיו המחלוקת היא בפוסקים, האם זה שאומר למקום שפסק לראש אותה ברכה,
נגיד, הוא אומר, אתה חונן על אדם, אתה מלמד אנוש בינה.
האם הוא חוזר, חונן ומאתך,
או שאומר, לא, אין חצי ברכה, תחזור, אתה חונן.
כן.
ככה הביאור הלכה בסימן ק"ד, הלכות תפילה,
הוא שם כותב, מביא את המחלוקת הזאת.
שאומרת הגמרא, לאמה באקה מפליגיה אנחנו עוברים לדף כ"ג. מרס עבר עם שעה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומרס עבר לפסוק למקום שפסק.
אם כן, המחלוקת היא,
אם אדם עושה הפסקה בתפילת שמונה עשרה כדי לגמור את כולה,
דהיינו שהוא היה יכול לסיים את כל התפילה מתחילתו ועד סופו,
כן?
אפילו אם הוא עומד בסוף שמונה עשרה, אנחנו נותנים לו את הזמן הזה.
אז אם כן, חוזר לראש. ומה סבר? למקום שפסק,
אומרת הגמרא, אמר רב אשי.
הגמרא אומרת, החילוק הזה לא נראה.
האם שעה, אם אתה מסביר את ה... אם באמת חולקים בשעה כדי לגמור את כולה,
אז מי שאומר שחוזר לראש, הא אם שעה, אם לא שעה, מי בא אליה?
בין אם שעה לבין לא שעה, ולהגיד אם שעה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. אם לא שעה, לא חוזר לראש.
אבל הברייתא הסותמת היא לא מחלקת בין שעה ללא שעה.
משמע שחוזר לראש זה אפילו אם לא שעה, לגמור את כולה.
והמחלוקת אם חוזר לראש היא בלי שעה.
אז במה הם חולקים? אלא דכולי עלמא.
רב חיזבן ורב אמנונה חולקים בזה עם שעה כדי לגמור תקולה חוזר לראש.
והטעם בדלא שעקא מפליגי, לגבי מים שוטטים, מי שאימי רגליו שוטטים,
בדלא שעקא מפליגי, בדמרס, מי שאומר שחוזר לראש סבר,
כיוון שהרי הוא התחיל להתפלל, כבר היה צריך לנקביו,
כתוצאה מזה הוא התפלל כשהיה צריך להתפנות לפני התפילה
והוא התאפק.
כבר דחויהו, אז הוא דחוי אצל התפילה. אדם שצריך להתפנות, לא צריך לעמוד להתפלל, ואין הוא ראוי, ואין תפילתו תפילה. אפילו מה שהוא התפלל,
לפני שהתחילו המים לשתות, זאת אומרת, לטפטף מי רגליים, אז הוא כבר לא ראוי, מפני שהוא מתפלל בתוך כדי שהוא מתאפק. אז גם מה שהוא התפלל לא בסדר. לא מסתכלים רק על התוצאה שהמים שוטטים, אלא גם באותו זמן שהוא התאפק ושלט,
הרי כבר הוא גברא דחוי ואין תפילתו תפילה?
ומר סבר לא.
באמת למרות שהוא היה התאפק בכל אופן גברא חזיא הוא תפילתו תפילה ההתאפקות לא פוסלת אותו נראה כאן רגע רש"י אומר רש"י
גברא דחויה הוא כשהתחיל להתפלל והיה צריך גם דחוי הוא מלהתפלל כך מה שהתפלל אינה תפילה לכן חוזר לראש ואילו הדעה השנייה סוברת לא
הוא ממקום שפסק, למה?
גברא חזה, אף על פי שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפילתו,
תפילה ראויה היא,
מה שהתפלל קודם שתיתא,
בדיעבד זה תופס.
אומרת הגמרא,
תנו רבנן,
הנצרך לנקביו,
כיוון שדיברנו על השאלה האם אדם מתאפק, האם תפילתו תפילה או לא תפילה,
מביאה הגמרא ברייתא בעניין,
הנצרך לנקביו, אל יתפלל,
לכתחילה מדברים כאן, אל יתפלל,
מה יהיה אם מתפלל? תפילתו תיבה, ואז הוא חוזר ומתפלל, כן?
יש מחלוקת האם זה רק בגדולים או גם בקטנים.
מה אם זה מצב שזמן הוא עומד? -או, אז כאן יש נפקא מינא,
מה רמת, הרמה שהוא זקוק לשירותים.
אם הוא יכול להתאפק,
כנראה בגמרא, מהלך פרסה, שזה ארבע מיל,
אז יש בזה רמות. כמובן,
לכתחילה אם קשה לו להתאפק והוא מתפלל אז גם אם יעבור הזמן כך משמע להלכה יש דעות שאומרות שאם יכול להסתמך בדיעבד אם הזמן יעבור אבל להלכה אנחנו אומרים יותר טוב שיבטל את התפילה מאשר יתפלל כך כי זו תפילת אויבה
אז נראה את זה בגמרא רמת הדחיפות בנקבים שלו כמה הוא יכול להתאפק
אמר רב זויד ואיטי מה רב יהודה, לא שנו שתפילתו תלווה, הנה כאן, אלא שאינו יכול לשהות בעצמו כדי, כמו השיעור שנאמר אחר כך, מהלך פרסה,
פרסה זה ארבע מיל, כחמישה קילומטרים,
אבל אם יכול לשהות בעצמו,
תפילתו, תפילה, והוא לא צריך לחזור ולהתפלל.
בזמן זה שארבע מיל זה שבעים ושתיים דקות, יש אומרים שעה וחצי,
זאת אומרת, יש אומרים שעה ושתים עשרה דקות,
כל מיל זה שמונה עשרה דקות.
ארבע מיל, ארבע כפול שמונה עשרה, זה שבעים ושתיים דקות. -שבעים ושתיים דקות. -שבעים ושתיים דקות. -כן. אם הוא יכול להתאפל. -אם הוא יכול להתאפל. -אם הוא יכול להתאפל. זה הגיוני, זה זמן ממושך. יש אומרים שזה עשרים וארבע דקות, אז זה יוצא שעה וחצי, כן? על כל פנים.
אומרת הגמרא,
אמר רב זווית וייתם הרב יהודה לא שענו שתפילתו תוהבי אלא שאינו יכול לשהות בעצמו,
אבל אם יכול לשאול בעצמו תפילה תו תפילה ועד כמה?
מה זה נקרא לשאול בעצמו? אמר רב שישת עד פרסה
איקא דמתנא לאמת ניתא יש אומרים את כל המהלך וחוץ מהמשפט האחרון עד פרסה
עד כמה זה הכל כתוב כבר בברייתא
לפי הדבר הקודם אמרנו אבל אם יכול לשאול בעצמו תפילה תו תפילה נגמרת הברייתא ואז עד כמה זה כבר שאלת הגמרא ויש מכניסים גם את השאלה בתוך לשון הברייתא
איקא דמטנא לאמתניתא, מתניתא זה ברייתא, באמת דברים אמורים כשאין יכול לעמוד על עצמו,
אבל אם יכול להתאפק לעמוד על עצמו,
תפילתו תפילה,
ועל זה,
כן, ועד כמה? אמר רב זוויד, את פרסה.
כן, כלומר זה כבר חלק מהברייתא.
אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן,
הנצרך לנקביו,
הרי זה לא יתפלל עד שיעשה צרכיו. כאן מדברים לפני שהתחלת להתפלל,
משום שנאמר ייקון לקראת אלוקיך ישראל.
הגמרא במסכת שבת, המסכת הבאה אומרת מכאן שאדם בתפילה צריך להתנעל לפניו בבגדים נעים, לא לעמוד להתפלל נגיד אדם עובד
ילבש משהו רגיל ללכת ברחוב, נגיד לובש מעיל אז ילבש את המעיל, לובש כובע ילבש כובע.
נו היום הסגנון של החבר'ה לא לובשים כובע אז בסדר
אבל אל תלך בבגדים שלא תלך איתם ברחוב.
יש משהו שלא יהיו חור.
היום כמה שיותר קרוע, כן.
הלאה.
אומרת הגמרא,
ואמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב נתן, כתוב בספר קהלת: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים,
והפסוק השלם כאן מופיע אחרת בעצם: קרוב לשמוע מטה הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע.
זה הפסוק השלם.
אז שמור עצמך שלא תחטא.
ואם תחטא, אז מה תעשה? תלך אל בית האלוקים, תביא קרבן, נהווה קרבן לפניי.
וקרוב לשמוע, המשך הפסוק,
אמר רבא, הביא קרוב לשמוע דברי חכמים.
שמה, שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה.
גם הרשעים מביאים קרבן,
אבל ההבדל הוא שהצדיקים עושים תשובה.
מיתת הכסילים זבח, ממה שהכסיל נותן זבח,
אל תהיי כסילים שחוטאים ומביאים קורבן ואין עושים תשובה.
כלומר, למה לירוף זבחיכם?
כל הקורבן משמעותי אם יש איתו התעוררות, כמו שהרמב״ן אומר בתחילת ספר ויקרא,
שהעניין של קורבן, שאדם בעצם מה עניינו?
עניין להתקרב לשם, אבל כל מה שעושים לקורבן בעצם ראוי היה לבהמה, ראוי היה לעשות לעצמו.
שוחטים, פושטים את עורו, את כל המעשה הזה הוא לוקח לליבו,
כאילו זה היה ראוי.
כתוב בהמשך הפסוק, כי אינם יודעים לעשות רע. שואלת הגמרא,
לכאורה טוב מאוד, מי שלא יודע לעשות רע.
הפלא ופלא,
אם הוא לא יודע לעשות רע, מקבל צל"ש. איזה רשע זה?
אומרת הגמרא, הצדיק עינינו.
אז מה זה,
אי אפשר להגיד כמו רבא שמדברים בפסוק הזה על חוטאים
שלא עושים תשובה. הרי כאן מדברים, לא יודע לעשות רע.
לכן הגמרא אומרת, קצת משנה.
אלא אל תהי ככסילים שחוטאים מביאים קורבן ואיני יודעים אם על הטובה הם מביאים כקורבן תודה.
לפעמים אדם עושה מעשים רעים וחושב שמגיע לו יישר כוח.
אתם יודעים, יש כאלה אומרים מצווה להרוג את האדם הזה,
מצווה לדבר עליו לשון הרע, כל מיני מצוות.
אז לפעמים, מצווה ל... כן, כל מיני מצוות וזה בעצם בסוף הוא מרוב בלבול הוא עצמו לא יודע
אם הוא צריך להביא קורבן תודה, להודות להשם, או קורבן כפרה.
זו הכוונה. כי אינם דווקא סודרה הכוונה אל תהי כי כסילים שחוטאים ומביאים קורבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים
או אם על הרעה הם מביאים. מתוך כסילותם הם לא יודעים שהם חטאו.
אמר הקדוש ברוך הוא, בין טוב לרע אינם מבחינים והם מביאים קורבן לפניי.
עכשיו פירוש אחר שקשור לסוגיה שלנו.
כל זה הבאנו בשביל הפירוש הבא.
רב אשי ואיטיימה רב חנינא בר פאפא אמר רב אשי ויש אומרים שזה רב חנינא אומר
מה זה שמו רגלך
אתה הולך להתפלל רגלך זה לשון נקייה מי רגליים כמו שכתוב אצל דוד המלך להסך את רגליו
להסך את רגליו לשון הקודש יש מחלוקת למה קוראים לזה לשון הקודש
יש אומרים שכך ניתנה הראשונים הרמב״ן אומר שהיא ניתנה בלשון שאלוקים דיבר עם אדם הראשון
הרמב״ם אומר בגלל שבלשון הקודש אין מילות
של גנאי,
כל דבר יש לו כינוי, זו לא שפה אגרסיבית כזאת מחוספסת,
הכל בעדינות.
ויותר מזה, חז"ל עוד יותר עדנו,
נגיד שירותים קוראים לזה בית הכיסא,
כן, להתפנות מי רגליים קוראים לזה להסך את הרגליים,
כאן הוא "שמור רגלך" הכוונה למי רגליים,
בלשון נקייה.
אז הוא אומר,
רב חנינא אמר, מה זה אשמור רגליך? שמור נקבך.
מתי?
כשאתה הולך אל בית האלוקים, בשעה שאתה עומד בתפילה לפניי,
כדי שלא, רש"י אומר, כדי שלא תפיח.
לכאורה בית האלוקים כאן לאו דווקא בית המקדש, אלא אפילו בית כנסת.
תנו רבנן.
המכנס זה בית הכיסא לשירותים.
כאן יש לקחת בחשבון שהשירותים פעם היו מחוץ לעיר,
ממילא יש בעיה איפה להניח את התפילין.
היום, כשכל השירותים הם בתוך בית, אפילו במוסדות,
בשנים האחרונות, השירותים בתוך המבנה.
אז תמיד יש איזו פינה,
בו אתה יכול להניח את התפילין.
אז הפוסקים להלכה, אני מקדים את המאוחר, אומרים שכל מה שנלמד היום,
למעי זה,
זה לא נוהג, מפני שאתה יכול למצוא בכל מקום, כשאתה הולך שירותים, פינה שאתה יכול להניח.
בשדה, בשדה. בשדה, אז יש בעיה של עכברים, יש בעיה של גנבות.
למרות שגם כאן,
כן,
גם כאן אפשר להגיד אולי אם אתה הולך שירותים בצד.
טוב, נראה את הגמרא ונראה מה ההלכה אומרת.
תנו רבנן, הנכנס לבית הכיסא לצורך
לעשות צרכיו, חולץ תפיליו בריחוק
ארבע אמות ונכנס. לכולם יש את הגמרא, אנחנו באמצע עמוד, בסדר?
אם כן.
ואז מתרחק מהשירותים 400 ונכנס.
הוא לא נכנס עם התפילין. עכשיו, מה הוא עושה עם התפילין?
לא כתוב עוד.
כתוב רק, אל תיכנס עם התפילין. מה אתה עושה עם התפילין שהורדת?
אמר אבונה בר, רבונה או ששת, לא שענו אלא לבית הכנסה קבוע. אמר אב אכה בר אבונה, אמר רב ששת. לא למדנו בברייתא שצריך להרחיק 400 ולהוריד את התפילין, אלא שנכנס לבית הכנסה קבוע,
שכבר התפנו בו כמה פעמים, אז זה כבר משמש בית הכיסא.
אז זה גנאי שייכנס לתוך בית הכיסא קבוע. אבל אם עדיין לא השתמשו בשירותים, אבל לבית הכיסא ארעי,
אז חולץ את התפילין שם,
כן, חולץ את התפילין, ונפנה לאלתר.
לא בדלת אמות. -לא בדלת אמות.
אפילו הוא נכנס איתו לכאורה. -הוא כש... התפילין ביד.
מה?
התפילין ביד. כן.
ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא יש לו כבר בעיה הוא קבע כבר קביעות למקום לשירותים אז הוא לא יכול להניח אותם צמוד לשירותים צריך להתרחק ארבע אמות כמו בית כיסא קבוע מפני שעשה עוד בית כיסא קבוע על ידי שהתפנה שם אז זה גנאי לתפילין שתניח אותם תוך ארבע אמות יד המקום
מחזיק ביד
עוד מעט נראה אם הוא מכסה אותם בבגד או לא
כן, הוא מקפל את הרצועות ככה ומחזיק אותן. אבל ברגע שהוא עושה. טוב, אז זה כבר,
כלומר, הוא לא מגלה אותן, מדובר מכוסה.
הבעיה אם הוא רוצה להניח אותן,
אז בעצם הוא יכול להניח אותן צמוד לבית הכיסא, אבל אומרים לו, לא, עשית כבר קבוע, תרחק ארבע מאות.
זאת אומרת,
כל עוד שהוא לא מניח, אין לנו כאן את הבעיה.
הבעיה שהוא רוצה להניח.
גם כשהוא מוריד את התפילין הוא מגלה אותם, אז שוב פעם צריך להתרחק, אבל כשזה מקופל אז אין לו בעיה, עוד מעט נראה את הפתרונות ההלכתיים.
הבעיה היא להוא: מהו שייכנס אדם בתפילין לבית הכיסא קבוע, לא לשירותים לגדולים, כי אם לקטנים, להשלין מים?
האם מותר לו להיכנס לתפילין?
או לא, כמו גדולים, הוא צריך לחלוץ את התפילין 400. רבי נשארי,
הוא אומר מותר כשהתפילין בראשו להיכנס בשביל קטנים ורבא. עדה ברבא המאסר.
הוא אומר שצריך לחלוץ תפילין גם לקטנים מהמרחק ארבע אמורות.
כן?
אטוש העילואה לרבא. זכותי על ידי המשנה הוא יכול לעשות את זה עם הצניעים בראשו. כן, עם התפילין בראשו.
היאיכנסת לקטנים לפי דעה ראשונה, היאיכנס לשירותים ויעשה.
דעה שנייה זה כמו גדולים.
מספרת הגמרא אטוש העילואה לרבא.
האמורא רבא שאלו אותו את השאלה הזאת.
אמר להוא, אסור אפילו לקטנים עם התפילין בראש. למה?
כי בדרך כלל, לא בדרך כלל, לפעמים קורה שאדם נכנס לקטנים ואז פתאום הוא מרגיש נצרך לנקביו, לגדולים.
חישינן שמא יפנה בהם ואמרה לה שמא יפיח בהם. יש אומרים, החשש הוא שמא יפיח בהם.
אז גם הפחה היא אסורה.
תניא אידך
ברית אחרת, הנכנס לבית הכיסא קבוע,
חולה צפילה ברחוק ארבע אמות
ומניחם בחלון הסמוך לרשות הרבים.
החלון הוא רחב מאוד בקירות של פעם,
אז הוא שם אותם בכיוון לרשות הרבים.
ואז הוא נכנס לבית הכיסא.
כן?
מדובר כאן שיש גדר שמפרידה מרשות הרבים לשדה,
ומאחורי הגדר יש את בית הכיסא.
אז נראה כאן, הדעה הראשונה זה בית שמאי,
שהוא אומר כאן
שהוא חולץ,
מניח בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחם, דברי בית שמאי. בתהלל אומרים, אוחזן בידו ונכנס לבית הכיסא.
שכל הקדושה אומר, אומרים כאן הראשונים, ארית ו ועוד,
כשאשר מונחים על ראשו,
כן?
אה, כאילו הם לא מכוסים,
כמובן יש רמות של קדושה. הרמה המלאה של הקדושה כשהן מונחות על ראשך של יד מכוסה,
אז זו הרמה הכי גבוהה, אל תיכנס לשירותים, אבל גם כשהם בידו יש בו קדושה,
אבל כשאתה עושה שיקול האם להפקיר אותם ברחוב שיגנבו אותם, או עכברים יגררו אותם,
או להכניס אותם בצורה מקופלת לשירותים,
זה כבר גובר השמירה של התפילין על פני הקדושה.
אז כשיש את הרמה הגבוהה שאתה לובש אותם, אומרים לא, ככה אתה לא יכול, זה מה שהפירוש.
ביתילל אומרים, או חזן בידו נכנס ללבוש אותם, לא.
אבל לאחוז ביד זה כן, כן.
שמא יגנבו או יעבדו. רב עקיבא אומר, אוחזן בבגדו. הוא לא חולק על בית הלל, הוא מוסיף, ונכנס לבית הכיסא.
זאת אומרת, לא רק שהוא מקפל אותם, גם מכסה אותם בבגדו.
שואלת הגמרא, בבגדו אתה,
איך אומרים, מוסיף, אתה מפחית,
כי ברגע שאתה שם את זה בתוך הבגד, זה יכול ליפול.
בבגדו סלקא דתא, אחזימני משתללה ובנפלה. לפעמים הוא שוכח.
משתלי שוכח. לפעמים, בייחוד בן אדם שעסוק בשירותים,
פתאום הוא מרפה ואז זה ייפול. כשהוא מחזיק משהו ביד זה יותר מוחשי,
אתה לא פותח סתם את היד,
אבל כשאתה צריך להחזיק בגד, לפעמים אתה עוזב את הבגד,
אתה לא זוכר שיש משהו בבגד.
בבגדו סר כדאיתך, זימנים, פעמים, משתלי. מה זה משתלי?
שוכח.
לאו ונפלי.
אז אתה מביא את זה לביזיון גדול, יכול ליפול גם כן, חס ושלום,
בהתלחלף. אלא אמה אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.
הוא כורך את זה בבקר, הוא מחזיק את זה בצורה לא בדרך כלל יש שיטה נגיד כמו הנשים היו הולכות בשעות קונות ירקות היו שמים בסינר ומרימים את קצה הסינר מחזיקים ככה את קצה הסינר אז יש חשש שהוא יפתח הוא לא אומר אוחז בידו
את התפילין הוא שם ב... הנה, כן? נגיד הוא שם, נגיד שזה הבגד, הוא שם את התפילין ביד, מחזיק את התפילין ביד עם הבגד,
אז יש לו דאבל הגנה.
אבל אם הוא רק מחזיק את הבגד,
נגיד הוא מקפל את החלוק לכיוון למעלה, כאן זה הופך להיות כמו סל.
הוא ככה מחזיק,
הוא יכול ברגע להרפות ואז הכל נופל.
כשהוא מחזיק ביד ממש, לא רק את הבגד, אז זה פחות מצוי שהוא ישכח.
זה כיסוי, יש בהם קדושה חלקית, אבל לצורך זה זה נחשב כיסוי, כן.
היום אמרתי כבר, כותב המשנה ברורה, בזמננו כבר כל ההיתרים כאן פחות מקובלים.
למה? כי בכל מקום שאתה נמצא יש איפה לשים את זה, אתה במקום מוגן.
יפה.
אלא המה אוחזן בבגדו וידו נכנס, אומרת הגמרא.
רבי עקיבא, מה אמר בבגדו?
הוא ממשיך ואומר, הוא מניחם בחורים הסמוכים לבית הכיסא.
כן?
במקום, יש לו אפשרות לשים אותם בבגדו, או בחורים הסמוכים לבית הכיסא.
בזה יש אפשרות נוספת.
ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים. למה? שמא יתלו אותם עוברי דרכים, יבוא לידי חשד.
מה החשד?
הנה, מעשה בתלמיד אחד שהניח תפילה בחורים הסמוכים לרשות הרבים,
הוא באה זונה אחת ונטלה תן.
הוא באת לבית המדרש ואמרה, ראו מה נתן לי פלוני וזכרי. כיוון ששמע אותו תלמיד כך,
עלה לראש הגג והתאבד, נפל ומת. באותה שעה התקינו שיוחזן בבגדו ונכנס.
בשבת ברבע לחמש, בעזרת השם.
מעניין, ראיתי בייבץ, הוא כותב,
מה הסיפור כאן?
למה היא עשתה את זה?
הוא רוצה לסנגר על התלמיד הזה. התלמיד הזה, נעלמו לו התפילין.
והיא חשבה שקית, אולי יש שם דולרים.
ופתאום היא גילתה שזה תפילה. אני לא יודע איך להחזיר את זה, איך להיפטר מזה.
והיא שמעה שאותו חסיד נאבד לו התפילים, בשבילו נפל לה העולם, עשה מאמצים, חיפש בכל מקום. הוא אמר, הוא מחפש, הוא יגיע אליי, ימצא מזה צי.
אז היא עשתה, איך אומרים, הגנה, איך זה, אליבי כזה.
איך אומרים, הגנה הכי טובה, התקפה.
כאן מעניין, היעוץ ראה צורך לברך, כי בעצם מה קרה כאן, למה היא באה להפיל עליו תיק, טוב,
אה?
היא רצה לסחוט אותו,
טוב,
יכול להיות,
מעניין שהיעוץ, אני חשבתי מה הוביל את היעוץ, לסנגר על אותו תלמוד.
למה יש לי את זה? אני לא גנבתי את זה, נתן לי את זה, מישהו רוצה לקנות?
כן, הלאה.
תענו רבנן,
בראשונה היו מניחים תפילין בחורים הסמוכים בבית הכיסא ובאים
עכברים ונוטלים אותם,
אז יצא נזק,
התקינו, היום זה פחות מצוי עכברים אבל אז היה חלק מאורח חיים לכן גם היו נחשים הרבה
אז אם כן ראו שעכברים נוטלים אותם אז יש איזה ביזיון עוד יותר גדול, התקינו שמניחים אותם בחלונות הסמוכות לרשות העבים שמה כיוון שמסתובבים אנשים
הם לא כל כך מצויים.
ובאים עוברי דרכים נוטלים אותם, התקין שיהיה אוחזם בידו ונכנס לבית הכיסא.
זו התקנה, כן?
היא סוברת כמו בית הלל שחייב להחזיק את התפילים ביד בלי בגד, לא כמו רבי עקיבא.
אז ממילא לא צריך לשים אותם בגדר ליד בית הכיסא. לפי רבי עקיבא לפעמים אי אפשר להכניס אתו בגדו. נגיד אם יש לו בגדים צמודים
אז אין לו מרחב איך לכסות את זה.
אז הוא הולך, שם את זה בחלון לצד בית הכיסא.
אמר רבי יאשיא
ברי, כן,
ברי דרבי ישועה מלוי, הלכה, גוללם כמין ספר. מה זה כמין ספר? כמו שאנחנו מקפלים את התפילין,
עם הרצועות,
והוא חזן בימינו,
בלי בגד. למה שלא יפלו כנגד ליבו? ואז הוא מתפנה,
כן?
יפה.
רש"י אומר, בלי בגדו.
למה בימינו?
שתי סיבות. א', זה היד היותר חזקה.
שתיים, יש הלכה שמקנח, מקנח בשמאלו.
אז לכן שהיד השמאלית תהיה פנויה.
עמר, עכשיו,
נקדים ונאמר כאן, ארצועות של דפינים, יש בהן קדושה מיוחדת.
והארצועות האלו, כשהן גלויות, לא מקופלות,
גם יש לנו בעיה, כי ברצועות אנחנו מייצרים את שם ש״ד י״,
שבעצם בתפילין עצמו יש ש״ד,
הד״ד יש לנו מאחורי הקשר של ראש,
וי״ד הקשר של י״ד כנגד הלב,
אז לכן יש בהם קדושה.
אמר רב יסבר מניאל, הרב נחמן,
ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת יעדות טפח.
למה? כי יש בהם קדושה יפה.
או כמובן שוודאי ווודאי צריך לשמור על הבית עצמו שיש בו קדושה עוד יותר חזקה.
אמר רבי יעקב ערך אמר רבי זירא. לא שנו מה שאמרנו שגוללם ומחזיק ביד ויכול להיכנס לשירותים אלא שיש שהות ביום ללובשם
אבל אין שהות ביום ללובשם עושה להם כמין כיס
טפח ומניחם
כלומר דווקא כיס שיש בו טפח שיש בו
חשיבות כי אם פחות מטפח אז בטל כל דבר שאין לו שיעור מסוים אז הוא בעצם בטל לגבי החפץ אבל אם יש לו טפח יש לו כאילו שם עצמי אז זה מהווה חציצה
כמו שנראה לגבי טומאה אז הוא אומר אם הוא צריך עוד ללבוש אז זה הפתרון אבל אם אין שירות ביום הלב או שם אחרי שהוא יוצא לשירותים עושה להם כמים כיס יש בו חלל טפח ומניחם וכך מכניס ונפנה
השאלה היא, כשאין לו זמן, איפה ישיג כיס?
וכן אמר אבא אבו אכלה, אמר רבי יוחנן,
ביום גוללן כמין ספר ניחם בידו כנגד ליבו,
ובלילה,
שהוא אחר כך כבר לא ישתמש בזה, הוא ישים אותם בבית,
עושה להם כמין כיס שחלה לו טפח, ומניחם יכול להניח אותם על הקרקע,
למה?
שזה נחשב כאוהל המפסיק
בין התפילין לקרקע.
אומר כאן רש"י,
ביום, אוחזם בימינו, אתם רואים עשר שורות אחרונות, שלא בבגדו כדי שלא ייפלו.
ביום, כשהוא חולצם בשביל בית הכיסא, גורלם כמין ספר, כמו שאמרנו.
בלילה, כשהוא חולצם בביתו על מנת להצניע עד הבוקר,
אהה,
זאת אומרת, אז זה הפירוש.
הפירוש הוא לא שהוא הולך שירותים,
שהוא חולצם בבית בשביל ללכת לישון.
עושה להם כיס תפח,
וחללו תפח חשיבה כלי אוהל להפסיק בינם בקרקע.
אומרת הגמרא,
אה, זה כבר תוספת.
כן.
מעניין, התוספת הראשון למעלה אומר, "חיישין אנשי מה יפנה בהם ואסור". דווקא בית הכיסא קבוע, שמא יפנה בהם.
אבל בבית הכיסא,
כשהוא יוצא לקטנים,
אבל בבית הכיסא הרע, היא שאין רגילים להיפנות שם, מותר להשתין בהם, ולך חיישין אנשי מה יפנה בהם.
ועד איתן, אלקמן לא ישתין בהם, אפילו בבית הכיסא הרע, זה דווקא כשהוא מחזיק ביד.
חיישין אנשי מה ישפשף להם מהניצוצות,
כן?
כיוון שהוא משתין לתוך כלפי מטה, לפעמים יש ניצוצות.
או יפלו מים על רגליו או ייגע באמה.
כן.
עכשיו אנחנו נראה את ההשוואה של העניין כיס, מה אמרנו? אם הוא בא הביתה, רוצה להוריד את התפילין,
אז הוא יכול לשים אותם בכיס. אם הם טפח ומעלה, יכול לשים בכיס ואז להניח את זה על הרצפה.
זה לא נקרא ביזיון. למה? כי זה הכיס,
התיק הזה הוא משמש כאילו הפרדה
אומרת הגמרא יש איזו הגבלה
אמר כן
כן
לא הבנתי
לא
שמה כן נכון
חיישינא שפה הוא אומר שהוא משתין הוא אומר אם זה לא קבוע
דווקא זה קבוע חיישינא שמה יפנה אבל אם זה לא קבוע
מותר להשתין מהם
ועד איתניה, שם הוא מדבר, שאוכלוס בידו.
אז לכאורה שזה על הראש יותר טוב.
זה יותר, כן, בהחלט.
אומרת הגמרא,
עכשיו נשווה את זה לעניין טומאה. אתם יודעים,
יש טומאה המת מטמא במגע מסע באוהל.
אם יש חפץ בחלל חדר יחד עם מת,
כל מה שיש בן אדם או חפץ יקבל טומאה.
אבל אם החפץ עצמו הוא כלי סגור,
אטום וסגור,
אז הסגירה הזאת, פתיל צמוד,
מגינה על מה שיש בתוך הכלי.
עכשיו, כדי שזה יגן זה צריך להיות כלי,
כדי שיהיה כלי צריך להיות טפח ומעלה.
אם אין לו שם של כלי,
גם אם הוא אטום וסתום,
הוא מקבל טומאה מכוח זה שאין עליו כלי, זה לא נקרא כלי.
אז שם אנחנו רואים שההגדרה של כלי,
שיש לו נפח של טפח לפחות. בואו נראה.
חלל. כן, חלל, חלל של...
כן, כן. מה?
לפחות טפח על דפח.
למה? התפילין... הייתה פעם תפילין קטנות, כן? היו...
פעם בצבא היו נותנים מייצורי.
התפילין של פעם היו עושים את זה מאור של בהמה דקה.
והעיבוד, היה לזה שתי משמעויות. מצדך היה קל לאבד אותם כי הם רכים יותר,
גם אחרי שאתה מקשה אותם,
וגם, אבל יש בזה חיסרון,
הן לא היו מחזיקות הרבה זמן מעמד.
הריבוע שלהן...
מה זה?
בסדר, היום גם כן.
אבל היום לא מצוי כבר כמעט מבהמה דקה כבר. יש עדיין. כל אלו שנותנים לה דקה. כן.
אבל יכול להיות שהיום יש שיטות עיבוד יותר חזקות.
על כל פנים, זה ההבדל העיקרי. מצד אחד גם אפשר לעשות איתם יותר תפילים קטנות. טוב, אומרת הגמרא
"עמר אבייל, לא שנו אלא בכלי שהוא כליין". מה שאמרנו שצריך שיהיה חלל טפח כדי להתיר אותו, לשים אותו על הרצפה, נגיד הוא הולך לישון, אין לו איפה לשים,
זה כשיש לו באמת,
בכלי שהוא קיליין.
זאת אומרת, לושן הוא שצריך דווקא חלל טפח, זה כלי שהוא מיועד בעצם לתפילין,
לצורך התפילין.
אם אין בו חלל טפח הוא בטל לתפילין.
אבל בכלי שאינו קיליין,
כיוון שהוא לא משמש בכלל לתפילין, נגיד אתה שם בזה דברים אחרים,
אפילו פחות מטפח זה נחשב לדבר בפני עצמו ומותר להניח על הקרקע
כשהתפילין בתוכו.
למה?
כי הכלי מפסיק ביניהם, כן?
הכול לפי שיטת רש"י. הרמב"ם, יש לו מהלך אחר, להכניס אותם לבית הכיסא.
אמר זוטרא ואיטי מהרב אשי. תדע שכלי שאין בו חלל טפח באמת מפסיק,
אם הוא לא הכלי המיוחד לו, שהרי פקים קטנים מאצילים באוהל המת.
אה, סליחה, אז אני טעיתי כאן,
כי הוא אומר שפקים קטנים, שהם לא מיועדים,
מיועדים במקרה שלנו לתפילין, אפילו שהם פחות מטפח הם מצילים מאוהל המת ולא נטמאים.
אז לכן גם כאן אם הם מיוחדים לתפילין צריך דווקא שיהיה תפח.
אחרת,
כן, בתפילין עצמם. מה?
כן? כן. זהו. אז מכאן לומדים את היסוד מטומאה. אומר כאן רש"י
אלא בכלי שהוא כליין, כי זה עשוי לצורכן.
דכליין, הכלי שלהם זה כליין.
קרוב להיות בתלת סמלה.
בעיקר בעניין דבר הניכר שחוצה לפניהם שהרי פקים קטנים מצילים בהיקף צמיד פתיל זאת אומרת אם הכלי צמוד וסגור באוהל המת אף על גב דלא אהבו טפח אכה יצא
אמר הואיל ושערונו רבנן לא חזם בידו משום שמירתם זה כבר רש"י הבא אומרת הגמרא ואמר רבא רבא חנא כאה ואז עניין הבת ראי דרבי יוחנן שהלכנו אחרי רבי יוחנן
והוא החזיק בידו כאה ובייל למאה לבית הכיסא והיה רוצה להיכנס לשירותים
כאב הנקית ספרא דאגדתא, הוא היה ספר מדרשים על התורה, אב היה יבלן, היה נותן לנו להחזיק, אבל כאב הנקית תפילין, לא אב היה יבלן. היינו אומרים בדיוק הפוך.
אם הוא מחזיק ספר שיש בו אחות קדושה,
ספר אגדתא, מדרש הלכות, היינו אומרים, זה בדיעבד הוא יכול להיכנס.
אבל תפילין, לא. הוא אומר, לא, כשהיה לו ספר אגדתא, היה נותן לנו מסליחה, נכנס שירותים, תחזיקו לי.
כשהיה נכנס עם תפילין, היה נכנס בפנים.
אומרת הגמרא, למה?
אמר, הואיל ושרונו רבנן,
הרי חכמים התירו להחזיק את התפילין ביד.
מעניין, כאן אפילו שהוא יכול לתת למישהו.
כלומר, לכאורה תגיד, נכון, למה אמרו חכמים? שהם יגנבו, שהם עכבר, שהם כל מיני בעיות,
אבל כאן יש לו פתרון.
הוא לא אומר, כיוון שהם נתנו אתר, זה אתר כללי.
עכשיו אני עושה שיקול דעת.
אני צריך הגנה, וגם בשירותים.
אם אני אכנס עם תוכנית חץ השירותים, יש לי הגנה.
אמר, רואים ושרונו חכמים, הם התירו. נכון שזה מקרה שבעצם אני יכול למצוא פתרון אחר.
אנחנו עוברים לדף כ"ג עמוד ב',
אז אני אכניס אותם בנינטרן,
הם ישמרו עליי מפני המזיקים.
ידוע, בחוץ לעיר היו מזיקים, רש"י אומר,
ישמרוני, אכניסה ממי, ישמרוני מן המזיקים.
כיוון שזה מחוץ לעיר, יש מזיקים,
כידוע לכם עוד ניתקל בזה במסכת ברכות.
כן, מן ההגנה, נכון.
אמר רבא, כי אבה אז נין אבה טריידי רב נחמן.
אותו סיפור, הלכנו אחרי רב נחמן, הוא צריך לשירותים.
כי אבה אינה כי צפרה דאגתה היה איבלן.
שהוא היה מחזיק ביד, ספר אגדיתה, הוא היה נותן לנו.
כי אבה נקי תפילין, לה היה איבלן.
למה?
אמר הואיל ושארונו רבנן התירו חרמים והחזיק ביד אך ניסן ונינתרן
תנו רבנן לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל
למה? כי הוא לא, אין דעתו מיושבת תמיד הוא פוחד שזה ייפול לו מהיד אז מה אם לולב ארבעת המינים? מה אם סידור מחזור?
אז אומרים דבר שהוא חלק מהמצווה אז אדם לא מסיח דתו מהם
כשהוא אומר הלל יחד, היו נוהגים בחסידים להחזיק את ארבעת המינים כל התפילה, לא רק בהלל.
אז גם בשמונה עשרה הוא היה עומד להתפלל יחד עם התפילין. איך מותר לו?
אולי יפלו.
אבל כיוון שזה מצוות היום, אז זה יותר אותו דבר גם מחזור.
ככה מחלקים להלכה.
אז אם כן,
ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהם,
לא שינת קבע ולא שינת ארי.
כן?
רש"י אומר שלא יפיח בהם,
כן?
אבל לכאורה,
אז בשנת ארעי אין חשש הפחה.
החשש ההפחה זה רק באמת בשנת קבע.
אז באמת, תראו, הגר"א תיקן כאן, תסתכלו בצד שמאל,
א', רש"י לא ישן, שמא יפיל, לא יפיח.
לכן הוא שינה, אתם רואים בהגה אותה גר"א?
כן. -א'?
אז במקום יפיח, שמא יפיל.
כן.
אז מה שכתוב להשתין, להשתין כשתפילין בידו.
ברור שהכוונה לא ישתין כשתפילין בידו, כמו שראינו קודם.
אז נראה עוד פעם את הגמרא.
תענו רבנן, לא יאכרז אדם תפילין בידו ספר תורה בזרור ויתפלל. למה?
שאין דעתו מיושבת,
אז תמיד דעתו על התפילין הוא על הספר תורה, שלא יפלו, אז הוא לא יכול להתרכז בתפילה.
ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהם, לא שנת קבע, לא שנת ארעי.
אז אמרנו, רש"י אומר שמא יפיח והתיקון הוא שמא יפילן. אמר שמואל,
סכין ומעות וקערה וכיכר, ארבע דברים אלו, הרי אלו, כיזה בהם.
שמא אסור להתפלל כשהוא מחזיק אותם.
למה?
סכין, הוא פוחד שזה יפול, יפצע אותו.
מעות, שמא יפול ויגנבו לו.
קערה,
שמא תישבר.
כיכר,
שמא זה יתלכלך, לא יהיה לו מה לאכול ארוחת בוקר.
אמרה ואמר רב ששת, ליה תלכתה כאמה תניתה
שהיא אוסרת להחזיק את התפילין כשהוא משתין. דה בית שמאי,
הרי זה בית שמאי שאמרו שמניח תפילין בכורי הגדר.
דהי בית הלל,
הרי יואשת בית הכיסא קבוע, שהרי אנחנו אמרנו כאן סברה כזאת,
אם בית הלל יתירו להיכנס לבית הכיסא קבוע,
שיכול להיכנס לתפילין ביד האב,
בית הכסא ערעי מבעיה, שמותר להיכנס ולהשתין?
כל שכן שמותר להחזיק ביד שנכנס לבית כסא ערעי.
אז אם כן,
בוודאי זה לא בית הלל אם היא אוסרת להיכנס אפילו לערעי כשזה התפילין ביד, בוודאי שזה בית שמאי.
אומרת הגמרא, מי טיבי,
אתה אומר שלפי בית הלל מותר להחזיק כאשר הוא משתין את
תפילין בידו, מי טיבי,
דברים שיתרתי לך כאן,
בבית הכיסא קבוע, אסרתי לך כאן.
מה זה?
ההפך, מה שיתרתי לך לכאורה בית כיסא קבוע,
אני מתיר לך,
קבוע הכוונה לגדולים, אני אוסר לך לגבי קטנים.
מה אליו? תפילין.
אז אם כן, היא אמרת בשלמה בית הלל שהברייתא הולכת בית הלל, ובית הלל מודים שאסור להחזיק את התפילין בזמן שהוא משתין בגלל ניצוצות,
כמו שראינו.
אז זה מובן מה שאומר, וארץ שהתרתי לך כאן, בית כיסא קבוע,
אסרתי לך בבית כיסא עראי.
אלא אם תגיד שהברייתא הולכת רק בשיטת בית שמאי,
הרי אבל בית הלל מתירים,
אז לא שרו ולא מידי, הרי בית שמאי לא התירו בכלל להיכנס לבית כיסא קבוע עם תפילין בידו.
אז מה זה התרת?
מה שייך להגיד, התרתי בית כיסא קבוע,
הרי בית שמאי אמרו שהם בכלל לא.
אומרת הגמרא,
באמת יש לומר שבבית הלל מתירים להחזיק תפילין ביד לארעי להשתין.
הברייתא שם, הבאנו מחלוקת בית כיסא קבוע לבית כיסא ארעי,
לא לגבי תפילין,
אלא כיתניא ההיא לעניין טפח וטפחיים. יש דין שאדם נכנס לשירותים,
איך הוא, דרך ההתגלות שלו כדי להתפנות,
כן? בזמן עשיית צרכיו.
טפחיים שיתרתי לך לגלות זה בבית כנסת ארעי, לקטנים.
שמה צריך יותר פתיחת הבגדים.
אבל כשהוא מתפנה גדולים, איננו צריך לגדולים, הוא לא צריך מספיק רק טפח.
אמנם, ככה הגמרא אומרת, אבל הגמרא אחר כך תשאל,
כשהוא מתפנה,
הרי גם כן הוא צריך קטנים לא פעם,
אז ממילא בכלל מתי ימנה?
וטני חדה, כשהוא נפנה, מגלה לאחריו טפח ולא צריך יותר ולפניו טפחיים,
ותניא אידך, לאחריו טפח,
לפניו ללא כלום, סתירה. פעם אחת אתה אומר "לאחריו טפח פחות",
ולפניו צריך להיות יותר טפחיים. ופעם שנייה אתה אומר דיוק הפוך,
"אחריו טפח ולפניו ללא כלום"
אז זה לא הפוך. זאת אומרת, יוצא ש"לפניו ללא כלום".
מה אלאב?
עידי בעידי באיש ולהקשיאה, שניהם מדברים: האדם-גבר שעושה צרכיו.
אז מה קשה כאן, בברייתא מדברים, שלפניו ללא כלום, שהוא הולך להתפנות לגדולים,
אז הוא לא צריך לפנות כלום. ומה שהוא אמר לפנות טפחיים, שהוא צריך לקטנים.
אז אפשר להגיד שזה פירוש הברייתא. מה שהתרתי לך לגלות טפחיים בבית הכיסא הרעי,
אסרתי לך בתפסה קבוע, במקרה שהוא הולך לגדולים.
אז אין הוכחה מהברייתא שבית הלל אוסרים לאחוז תפילין בידו כשמשתין.
אומרת הגמרא, אי אפשר להגיד שזה החילוק. למה דעים בקטנים, לאחריו טפח למה לי?
אם מדובר שהוא הולך לארעי בשביל לעשות קטנים, מה הוא צריך לפנות את עצמו לאחורה?
הרי הוא עושה קטנים.
אלא אידי ואידי בגדולים,
שהוא מגלה את עצמו לגדולים, לא קשיא.
מה שאמרנו, לפניו טפח, מאחוריו טפחיים,
כן, לאחוריו טפח, פניו טפחיים,
לאחריו טפח, הוא פניו טפחיים באיש.
למה?
הוא באמת, הוא נכנס,
לגדולים, אז למה הוא צריך לפניו טפחיים? מתוך זה שהוא מתפנה לגדולים,
אז הוא גם כן יצטרך לקטנים.
והה, מה שאמרנו, טפח לאחריו
וטפחיים לפניה באישה,
אה, לא, מה שאמרנו, לפניו ולא כלום וטפח מאחוריה זה אצל אישה שלא צריכה להתגלות לפניה כלום.
למה?
כי המבנה הפיזיולוגי שלה מאפשר גם כן את היציאה, גם בלי לפנות את הבגדים קדימה.
שואלת הגמרא, יאחי,
אם אתה אומר הביטוי דברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן,
זה בא לחלק לא בצל גבר, אלא בין איש לאישה,
לגבי טפח וטפחיים,
הדק תניה לה,
מה שלמד בסוף הברייתא,
זהו קל וחומר שאין עליו תשובה,
אז מה היא אין עליו תשובה?
הרי יש עליו תשובה.
הרי שיש לחלק בין איש לבין אישה.
דרקא דמילתא חיטא, הרי כך טבע הדברים שהגבר צריך באמת להתגלות לפניו לקטנים,
אבל לאחריו פחות.
והאישה לא צריכה לגבי לפניו לקטנים,
אלא סוף הבריתא מוכיחה על תחילתה שמה?
שדברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן, לא מדבר לעניין גילוי טפח טבחיים,
אלא לגבי תפילין לבית הכיסא. לכן הגמרא חוזרת בה ואומרת אלא לאו,
באמת צריך לפרש את הברייתא רק לעניין תפילין,
כמו שהסברנו בהתחלה.
דברה, מה נסביר? דברים שאיתרתי לך בבית הכיסא קבוע,
להחזיק את התפילין ביד,
את זה אני אוסר לך בבית הכיסא הרעי בשביל קטנים.
למה?
משום העניין של ניצוצות.
אומרת הגמרא, כן,
אסיופתא דרבא אמר רב ששת
מה שהוא אמר שבית הלל מתירים להחזיק תפילין בידו כשמשתין, הרי בית שמאי לא מתירים להחזיק את התפילין וכיסא קפוא,
ודאי שהבריאה איתה זאת מדברת לפי בית הלל,
אז אם כן בית הלל אוסרים להחזיק תפילין ביד כשמשתין אומרת הגמרא תיופתא באמת דבריו מוקשים מה שאמר רבא בשם רב ששת ובאמת בית הלל מודים שתפילין ביד כשהוא משתין
אסור להחזיק. מכל מקום... מה?
איך?
בגלל הניצוצות.
כן, בגלל הניצוצות.
שואלת הגמרא, מכל מקום קשיא,
הברייתא שאומרת שאסור להחזיק תפילין בזמן שמשתין,
הרי התנא בעצמו מודה שקל וחומר שאין עליו תשובה.
אשתא, בית הכיסא קבוע שערי,
בית הכיסא הרי לו כל שקל, אומרת הגמרא, אחי כאמר,
בית הכיסא קבוע, כשהוא יושב ומתפנה גדולים, דלג הניצוצות,
אז לכן, שרי,
גם אם הוא אחר כך צריך קטנים,
אבל כיוון שהוא יושב, אין ניצוצות.
אבל בבית הכיסא הראי שהוא עומד ומתפנה לקטנים,
דאי כאן ניצוצות,
לכן אסרי בית הילד שיחזיק בידו.
יא חי עמא יא תנא, אומר זה קל וחומר שאין עליו תשובה.
תשובה מעל יתאי,
שבאמת בבית הכיסא הראי אתה אומר יש כאן קל וחומר, יש כאן תשובה על הקל וחומר.
תסתכל על הפונקציות,
אל תסתכל על בית כיסא ארעי, בית כיסא קבוע.
כי מה אמרת? אם קבוע אתה מחמיר, אתה מקל, ודאי בארעי תקל.
הוא אומר, לא, תסתכל על הפונקציה בבית כיסא קבוע. הוא יושב, בתור שהוא יושב, ואין ניצוצות.
בבית כיסא ארעי הוא עומד, ואז יש לנו בעיה כזאת.
יא חי אמי, אין עליו תשובה. התשובה מאליה תא עונה הגמרא, ואומרת אחי כאמר,
המילתא.
מה שאמרנו, שמותר להחזיק,
להחזיק את התפילין בבית כיסא הרעי או קבוע, תיתי לה בתורת טעמה,
צריך לתלות בטעם הדבר,
ולא תיתי לה בקל וחומר, זה לא עניין של קל וחומר, זה עניין של פונקציה.
בשירותים קבועים אתה עושה גדולים, אז ממילא שם אין לנו ניצוצות,
ובקטן אם אתה עומד,
אז זה עניין של סברה ולא עניין של קל וחומר.
או, זהו קל וחומר שאין עליו תשובה.
ואם אתה תרצה להשתמש בקל וחומר,
אני אגיד לך שמה שאין עליו תשובה,
מפני שמה תגיד?
אבל לא לומדים את הקל וחומר. נכון.
זאת אומרת, אם אתה בא מצד קל וחומר,
אין לך לשבור את הקל וחומר, כי באמת אם אתה אוסר,
אם אתה מתיר בבית כיסא קבוע לגדולים, ודאי תתיר לבית כיסא ארעי. אם אתה בא מצד הסברה הפונקציונלית,
אז זה לא קל וחומר,
אז אתה אומר, בית כיסא קבוע אין בו בעיה של ניצוצות, לכן מקילים, בית כיסא ארעי אנחנו מחמירים כי יש ניצוצות.
אז זה לא קל וחומר, זה עניין, מה שנראה בעיניך קל, במציאות זה אחרת, הולכים לפי הפונקציה.
אבל אם תבוא מצד קל וחומר זה משהו אחר לגמרי.
הרבה אנשים אמרו שהסברה, הסברה של צינוק,
כן,
במעמד של בית כיסא.
כן,
אז זאת אומרת, מה אתה רוצה לומר?
שבעצם הוא בא ואומר למעשה כאן לא שייך כאן, אם אתה בא מצד קל וחומר אין לך מה לפרוח כאן
כי קל וחומר זה לא קשור למציאות פיזיולוגית וכדומה
אבל אם אתה בא מצד חומרות וכולו זה משהו אחר לגמרי
כמה ענייני הלכות, מה אתה אומר?
על זה הגמרא דנה כמה פעמים, או זה עניין גדולים וקטנים
כן?
או זה לעניין, הרי...
כן? אז בסוף היא באמת אומרת, זה הולך לעניין של שירותים.
אבל אז הוא אומר,
אז איזה קל וחומר? הוא אומר, לא מצד קל וחומר. אם אתה בא מצד קל וחומר,
אז אין עליו תשובה.
כן?
קל וחומר שאין עליו תשובה.
אתה לא יכול לפרוח את הקל וחומר.
אבל אנחנו באים מצד המציאות,
לא מצד הקל וחומר.
עכשיו,
כן, אולי נראה כאן על החוף.
רב ליפה, אתה סיכמת את הדברים של הסוגיה כאן, או ש...
לא לי, אז מצאתי באינטרנט שהם עושים סיכומים ושם דברים.
אה, אז זה ממש קיצור, קיצור, קיצור.
טוב, אז בואו נראה את ה... בואו ברשותכם נראה ההלכה,
לפחות שלא נפגר בזה.
טוב,
אז בשבת ברבע לחמש, אומר התגוב,
לא, בשולחן ליד הרב ביגון,
תפתחו כ"ג, הנצרך לנקוואר,
הנראה כ"ב, אתמול לא למדנו,
אזכרת שם השם בדרך לימודו,
בשעה שלומד, מותר לומר את הפסוקים המוזכרים בגמרא עם מהזכרת שם השם.
אך אם מוזכר בגמרא רק חצי פסוק,
לא יאמר את שם השם, אלא יאמר רק השם.
במקום י"ק ו"ק, אדנות, יגיד השם.
וברכות אסור לומר עם שם השם בדרך לימודו.
כן? אם אתה אומר ברכה.
ויש אומרים שגם באמירת פסוקים ראוי שלא להזכיר שם השם דרך לימודו.
כן?
גם מהפסוקים ראוי שלא להזכיר שם השם דרך בלימודו.
מעניין אפילו.
אזכרת שם השם כשמלמד קטנים לברך.
יש בעיה אם תלמד את הקטן, נגיד לבר מצווה, אתה מלמד אותו ברכות ההפטרה,
אז בסוף תשמר אותו בשבת כשהוא עולה לתורה, ברכו את השם, ככה למדו אותו שנה שלמה.
כשמלמד קטנים ברכות רשאי ללמדם את הרכות להזכיר שם השם, פני שאנו חייבים לחנכם במצוות.
אף קטנים שטרם הגיעו לגיל חינוך, מותר ללמדם את הברכה ולהזכיר שם השם.
גם אם אתה מלמד ילד שלא הגיע,
כן?
שנתיים. שם השם, מה הווה מינא שלו.
זאת אומרת, ודאי שמותר.
אך ישתדל ללמד אותם את שם השם,
ואחר שלמדו לעומרו, יאמר להם רק את האות הראשונה של השם.
ברגע שהם כבר יודעים, יגיד ברוך אתה אה,
והוא כבר אוטומטית ממשיך.
דף כ"ג, אני צריך לנקבה ולהתפלל.
איך, איך?
כן, אחרי שהם למדו כבר.
עכשיו,
"הנצרך לנקוויו לא התפלל קודם שעשה צרכיו, ואפילו שמרגיש רק קצת צורך,
ועדיף תפילה כשגופו נקי מאשר תפילה בציבור".
אם הוא רואה שזמן התפילה עובר,
או מה ששאלתם,
מי שאל את זה?
מותר לו להתפלל כשיודע שיכול להתאפק למשך שבעים שתיים דקות.
זה הוא מביא כאן להלכת צד"ב, סעיף א', משנה ברורה, סעיף קטן ה'.
אבל אם הוא לא יכול להתאפק יפסיד את התפילה
אם הוא לא יכול להתאפק שבעים ושתיים דקות הוא יכול להתאפק רק רבע שעה הוא יכול לסיים את התפילה
אבל לא יתפלל
הנצרך לנקביו שעבר והתפלל עבר והתפלל למרות שנצרך לקביו אם היה יכול להעמיד לעצמו שבעים ושתיים דקות יצא אם לא אז אם היה צריך לנקבי קטנים נחלקו הפוסקים אם יצא בדיעבד וראוי שיחזור להתפלל ויתנה בתורת נדבה ואם נצרך לגדולים ברור שלא יצא
וצריך לחזור ולהתפלל. כל הבעיה,
האם אדם יודע את הרמה של ההזדקות שלו?
הוא יכול להגיד, אני צריך שירותים, האם שעה או...
אפשר להגיד, אני יכול להתאפק חמש דקות או עשר דקות, זה עוד בגבול אפשר,
אבל להגיד ארבעים דקות, חמישים דקות,
לא יודע אם במציאות אדם יכול להעריך דבר כזה.
הנצרך לנקבה באמצע התפילה,
נתעורר לו צורך באמצע תפילת שמונה עשרה, יעמיד עצמו עד שיגמור תפילת שמונה עשרה,
ואם אירע לו כן בקריאת שמע, יכול להפסיק,
כי אז הוא יכול לנוע, וימשיך אחר כך.
ואם הוא רוצה, יכול להמשיך עד סמוך לתפילת שמונה עשרה, ואז יפסיק לצרכיו,
או שהוא יגמור, כן?
מעניין, הוא אומר בקי"ט, יפסיק בערכת אמת ויציב ויצא ויצא מגו"ו, כדי שיוכל אחר כך לסמוך גאולה לתפילה,
ויהיה יותר טוב אם הוא יוכל לצאת בין הפרקים.
כן,
יש לנו כאן תפילות,
דף כ לא למדנו,
תפילות שנשים חייבות. נשים מברכות כל יום ברכות התורה,
ברכות השחר,
כן?
כי הן צריכות להלכה ללמוד את ההלכות שלהן.
יש להן גם כן,
תן חלקן בתורתך. הן לא חייבות בתלמוד תורה, הן חייבות בלימוד תורה לעניין הלכה.
וחייבות...
זה ללמד, ללמוד תורה. ללמוד כמצווה תלמוד תורה, אבל לימוד תורה של הלכות הן חייבות.
וחייבות לומר פרשת התמיד,
ופסוקי דה זמרה, ותאמרנה גם ברוך שמר וישתבח.
הוא פסוק ראשון של שמע,
אמת, הוא פסוק ראשון של שמע, זה החיוב שלה.
כל זה רק בפסוק ראשון של שמע?
כן.
זאת אומרת שהיא מכינה יותר מ...
היא אומרת הרבה, כל פסוקי דה זמרה, וברוך שמר, וברכות השחר,
ובקריאת שמע היא חייבת רק פסוק ראשון.
אמת ויציב, רק שנייה, מיד אני שומע,
עד גל ישראל תפילת שמונה עשרה וצריכות גם לסמוך גאולה לתפילה.
לכן חייבות בתפילות מנחה אך פתורות תפילת ערבית.
כן, ככה אומר המשנה ברורה, סימן כ"ו ג'.
ולעניין תפילת מוסף נחלקו אחרונים עם חייבות.
כן.
אישה הטרודה בטיפול לילדיה תאמר תפילה קצרה כוללת שבח הודאה ובקשה.
כן, אישי ישראל, כתב בשנה גרשז"א,
סידור אישי ישראל, יש עכשיו סידור חדש,
שם רב זנמן ערבך,
שסגי במודה אני,
שיש בזה שבע עבודה,
תוסיף עוד בקשה, שהילדים שלו ילמדו תורה ויהיו בריאים,
אז היא עצתה ידי חובה.
זהו, הרבה סומכות על הרמב"ם שזה בבקשה ב...
כן, זהו, זה מה שהוא אומר כאן. לפי...
כן.
לפי... עוד פעם לפי?
למה?
לא הבנתי.
זמן דרמה. אה, לגבי...
למה הלכתם לרושלים? אה, לא, זה פסוקי דה זמרה, אבל זה פסוקי דה זמרה.
כן, אבל בגלל שאי אפשר להגיד את זה אחת שלה. אה, כיוון שהיא לא חייבת בתפילה בשבת, של שבת,
אבל בעצם...
לא, אי אפשר להגיד את ה...
אה.
אחרי 18 שנים זה. אה, כן, זה ברור.
אז לא גרועה של זמרה דה זמרה, זה רק הסדר.
אבל היא אומרת, תאמר לה גם, אבל כמה מדברים שהיא אומרת פסוקי דה זמרה.
אז היא אומרת, גם ברור שמה,
והשתבחת.
לא הבנתי את ההתחלה, אני כנראה לא הבנתי אותך.
איך?
הרב אוהדיאל, כן, כל יום.
למה? כי זה זמן גרמה.
אשכנזים כן מברכים.
אני לא יודע, פסוקי, מה?
כאשר אתה תלמיד אומרים.
אז להגיד, כי זה... טוב, נו,
זה היום.
אומר, חינוך קטן לקריאת שמע זו תפילה.
בתפילת חייו הקטן אישה שהגיע לגיל חינוך
בקריאת שמע וברכותיה אף מי שהגיע לחינוך עד גיל י"ב פטור אז תפילה הוא צריך ברגע שהגיע לחינוך אבל שמע
למה שמע הוא פטור? מפני שהאבא לא נמצא בבוקר שם, ראינו את הגמרא את ההלכה הזו
אז לכן הוא פטור אותו דבר ברכות קריאת שמע בגיל י"ב אביו חייך לכחוב מדינה
אמנם ראוי לחנך הקטנים שהגיעו לגיל חינוך לקרוא את קריאת שמע וחוטא בזמנם.
כמו כן מוטל על האב ללמדו פסוק ראשון לקריאת שמע,
אף טרם הגיעו לגיל חינוך, ולאו דווקא בזמן קריאת שמע ברוך. אדוני לעולם אמן ואמן. שיעור בשעה 45:00.
ת
'תתת אותתת אותה,
