שלום לכם, כ"ח באייר תשכ"ז, היום שבו נכבשה ירושלים.
בשביל להבין מה המשמעות של כיבוש ירושלים ויום ירושלים שאנחנו מציינים כל שנה, אולי נדבר כמה מילים מאוד קצרות על הרקע ההיסטורי של מלחמת ששת הימים.
מלחמת ששת הימים פורצת שמדינת ישראל נמצאת במצב לא פשוט.
מדינה צעירה קיימת בסך הכל 19 שנה,
עיר הבירה שלה מחולקת, חלק שייך לירדן, חלק שייך אלינו.
מדינה מוקפת אויבים, מבודדת, מצב כלכלי לא פשוט, מיתון,
עלייה לא מגיעה,
והנה ברגע הקריטי הזה גם מגיע איום חדש.
נאצר, נשיא מצרים,
מחליט לאחד את עמי ערב סביבו ומכריז שהוא הולך להשמיד לא פחות
את מדינת ישראל.
מדינת ישראל לא יודעת בדיוק איך להתמודד עם האיום הזה.
שר החוץ דאז, אבא אבן, ראש הממשלה, לוי, אשכול,
מנסים בכל העולם ללכת ולהתחנן בפני הרוסים, האמריקאים, האו"ם,
כדי למצוא איזושהי פשרה על מיצרי טיראן, שזה מיצרים באזור סיני שנאצר סגר על מנת לגרות את ישראל למלחמה,
אבל ללא הצלחה.
נראה שזה מצב שהולך להיות שואה שנייה.
בתל אביב קורים אלפי קברים,
כי בטוחים שהמדינה הולכת להישמט.
נאצר עצמו כולו שחצנות מופיע בטלוויזיה המצרית, שהוא מבקר בסיס של חיל אוויר שלו, של טייסים,
אומר לטייסים שלו,
אותו נשרים ושחררו את פלסטין הכבושה.
והוא מוסיף שם ביטוי שאחרי זה הפך להיות שיר.
אם גנרל רבין,
יצחק רבין, שאז רמטכ"ל, רוצה מלחמה,
אנחנו אומרים לו אהלן וסהלן.
על זה עשו אחרי זה את השיר "נאצר מחכה לרבין".
והמלחמה פורצת,
וכאן קורה משהו מדהים. תוך כמה שעות צה"ל במבצע מבריק, מבצע מוקד,
מחסל את חילות האוויר של מצרים-סוריה,
וכל צה"ל פורץ במלחמה בכל הגבולות וכובש שטחים תוך כמה ימים.
חלום של שנים מתגשם תוך כמה ימים, סיני, רמת הגולן,
יהודה ושומרון,
וכמובן הלב,
ירושלים.
ירושלים נכבשת על ידי הצנחנים בפיקודו של אלוף משנה דאז מוטה גור,
שמכריז הר הבית בידינו.
עם ישראל פותח תקופה חדשה.
ישנו פסוק בנביא שאומר,
על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון,
הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים.
על פי בעלי הסוד, על פי תורת הנסתר של עם ישראל, תורת הקבלה,
ישנן שתי מדרגות,
ציון וירושלים.
ציון זה הקומה הראשונית,
אם נקרא לזה מדינת ישראל, יום העצמאות,
הקמת התשתיות, הכלכלה, הביטחון,
כל מה שמקיים אותנו פה במדינה.
ירושלים זה הקומה השנייה, מדרגת הקודש.
ירושלים, על זה אומרים חכמים את הביטוי הבא בארמית,
מקום בו נשקי רקיע וערא אהדאדי.
מקום בו נושקים הרקיע והארץ.
מקום שבו העולמות מתחברים.
ירושלים זה הייחוד בין הכוחות בעם ישראל.
גם כוחות הקודש, גם כוחות החול.
זו אולי הסיבה שלא כבשנו את ירושלים בזמן מלחמת השחרור, למרות שהיו ניסיונות.
כי אז עוד לא היינו מאוחדים. היו שלוש מחתרות, הגנה, לח"י, אצ"ל.
במלחמת ששת הימים היינו מאוחדים וירושלים נכבשה.
ירושלים היא הפתח ללב של עם ישראל וכולנו יודעים את זה.
היום, שאומנם בית המקדש עוד לא בנוי, כולנו מגיעים אל הכותל המערבי.
הכותל המערבי, ישנו ביטוי שהונצח בשיר "הכותל לזובי עצבת",
מקור שלו על ידי אחד מחכמי ישראל,
שאמר "יש אבנים ויש אבנים".
יש אנשים עם לב של אבן,
אבל יש אבנים עם לב אדם.
הכותל זה הלב של עם ישראל.
הר הבית זה הלב של עם ישראל. לב שפעם במשך אלפיים שנה.
במשך אלפיים שנה יהודים סיימו כל ליל סדר בפסח בתפילה
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
עכשיו זכינו לאותה עיר שעוד מימי אברהם אבינו,
שם הייתה עקידת יצחק,
שם עם ישראל הביע את המסירות הנפש שלו.
דוד המלך בנה בה את הממלכה,
הקים אותה כעיר הבירה של ממלכת ישראל הראשונה.
העיר הזו, לאחר שלושת אלפים שנה,
היום בידינו, לאחר שהיא עברה הרבה ידיים.
היא עכשיו נשארת אצל עם ישראל לתמיד.
ישנו שיר שכתב אותו הרב אברהם יצחק הכהנקו,
אחד מגדולי ישראל.
בדור האחרון הוא נפטר אומנם לפני קום מדינת ישראל, אבל הוא כתב שיר שיש כאלה שהיו רוצים להפוך אותו להמנון של ירושלים.
יש לנו כבר המנון אחד של ירושלים,
השיר הנפלא של נעמי שמר,
ירושלים של זהב, של נחושת ושל אור,
הלא לכל שירייך אני כי נור.
הרב קוק כתב גם שיר,
שאולי מדבר גם על הכיסופים שיש לנו לירושלים.
השיר נקרא שיר האמונה.
הוא הולך כך:
"לעד חיה בלבבינו האמונה הנאמנה
לשוב לארץ קודשנו עיר בה דוד חנה".
כמו שאמרנו, במשך אלפיים שנה יש בעם ישראל אמונה בוערת
לשוב אל ארץ ישראל, ולא סתם לשוב לארץ ישראל,
לעיר בה דוד חנה,
לעיר שבה דוד הקים את ממלכת ישראל.
שמה נעבוד אלוהינו בחדווה, בגאילה וברננה.
שמה נעלה לרגלינו שלוש פעמים בשנה.
בזמן שבית המקדש קיים, עם ישראל עולה שלוש רגלים,
שלוש פעמים, רגל, מלשון הליכה ברגל,
מגיעים שלוש פעמים לירושלים
על מנת לחגוג שם את סוכות, את שבועות, את פסח,
להתחבר, להיטעם במטענים של קדושה
שמאפשרים לנו לחזור אחרי זה לחיי היום-יום.
שמה,
בארץ ישראל, שמה, מירושלים,
נעמוד לגורלנו אב עמון קנה,
שמה נחיה את חיינו חיי עדה ממנה.
"אדם ימנה" זה כינוי לעם ישראל, שאי אפשר למנות אותו, שאי אפשר לספור אותו,
שהוא עם אינסופי, עם נצחי,
שם יהיו החיים שלנו.
ומסיים השיר,
"תורת חיים חמדתנו מפי עליון ניתנה,
נצח היא נחלתנו".
ירושלים זה אחת השמות שנקראת ירושלים,
נצח, נחלה.
הנחלה של הנצח, המקום שבו מופיע הנצח
ממדבר מתנה.
התורה,
ומתוך כך כל מה שמגיע מתוך התורה,
ניתן לנו בזמן מדבר סיני ואנחנו ממשיכים משם עד ימינו אנו.
וירושלים היא השאיפה, היא החלום,
ובעזרת השם ירושלים עוד תיבנה, היא כבר עכשיו הולכת ונבנית,
אבל תיבנה ותהפוך להיות ירושלים של זהב.
מסופר
שרבי עקיבא, אחד מגדולי החכמים של עם ישראל, נתן לאשתו רחל תכשיט
ירושלים של זהב.
הגמרא מספרת שהוא נעדר מביתו במשך 24 שנה
על מנת ללמוד תורה.
אשתו רחל הקריבה את עצמה, מסרה את נפשה על מנת שיוכל להתגדל בתורה,
ומה שהחזיק אותם זו הייתה האהבה הגדולה ביניהם.
והאהבה הזו התממשה,
שכאשר רבי עקיבא חזר לאחר 24 שנה,
הביא לרחל, אשתו,
ירושלים של זהב.
תכשיט,
סוג של שרשרת או תבליט,
שעליו היו חקוקים צורות הבתים של ירושלים.
כי זה מה שמחזיק את עם ישראל, הציפייה,
התקווה, היא באה לידי ביטוי בירושלים.
בכל חתונה בעם ישראל, ברגע המשמח ביותר בחיי אדם, כאשר אדם הולך להקים את הבית שלו,
החתן אומר, אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.
תדבק לשוני לחיכי
אם לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
ואז שוברים את הכוס.
לבטא שהשמחה שלנו עדיין לא שלמה אם אנחנו לא
זוכרים שירושלים עוד לא נבנית באופן מלא.
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי,
כל השמחה של חיי,
כל התקווה של חיי היא בשביל ירושלים.
כי ירושלים היא הביטוי לתקווה,
לשלמות.
זה השם של ירושלים. ירושלים מלשון שלם, שלמות.
זה ביטוי של חכמים שאומר, ירושלים אורו של עולם.
ירושלים היא האור של המציאות.
ביטוי נוסף של חכמים שאומר, עשרה קבים של יופי ירדו לעולם,
תשעה מהם נטלה ירושלים ואחד העולם כולו.
ירושלים היא הנוי, היא היופי, היא האור, היא התקווה.
אליה חלמנו במשך אלפיים שנה,
אליה שבנו במלחמת ששת הימים,
בקרב הגבורה של הצנחנים.
בעזרת השם, ירושלים עוד תיבנה ותיכונן,
בית המקדש עוד ייבנה וייכונן,
והיא תישאר שלנו לתמיד.
לתמיד,
כשיהיה לכולנו יום ירושלים שמח ומלא אור.
