שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על נפש האדם.
ולא סתם על נפש האדם, אלא על נפש האדם,
על פי דבריו של הרמב״ם.
רבי משה בן מימון,
אחד מגדולי ישראל שחי לפני כשמונה מאות שנה,
הוא כתב ספר שנקרא שמונה פרקים,
שמונה פרקים לרמב״ם,
שהספר כשמו כן הוא מורכב משמונה פרקים, שמונה חלקים,
שבהם הרמב״ם מנתח ומנסה לתת לנו עצות איך לעצב את הנפש האנושית.
הספר נכתב כהקדמה למשניות במסכת אבות.
מסכת אבות זה משניות שעוסקות בנפש האנושית,
במידות האנושיות,
והרמב״ם כתב למסכת פירוש,
ולפני הפירוש הוא כתב איזושהי הקדמה,
שזה הספר הזה, שמונה פרקים,
שבהם הוא ממפה
ומנתח את הנפש האנושית.
אז בואו נתחיל.
על פי הרמב״ם,
הנפש האנושית מורכבת
מחמישה חלקים
או חמישה כוחות.
הכוח הראשון, אומר הרמב״ם, זה כוח הזן.
כוח הזן, אני מסביר בהתחלה כל כוח בפני עצמו, ואז נראה את השרשרת שהרמב״ם חורז מכולם.
כוח הזן, אומר הרמב״ם, זה כוח העיכול, אבל זה יותר מכוח העיכול.
זה בעצם מה שהאדם מכניס מהעולם החיצוני לתוך הגוף שלו, ומתוך כך לנפש שלו.
אם תרצו,
חמשת החושים זה גם באיזושהי צורה קשור לכוח הזן.
זה כוח הקלט של האדם. האדם קולט
תמונות מהמציאות,
מריח, שומע, מדבר, אוכל, מכניס לתוך הגוף,
והדבר הזה כבר נותן לנו את נקודת הממשק הראשונה בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית של האדם,
שזה ממשיך לכוח הבא, אומר הבא. אחרי כוח הזן, שזה השער לנפש האדם,
שאדם מכניס אל עצמו דברים מבחוץ,
מגיע הכוח המרגיש, ובלשוננו הרגש.
חמשת החושים שקולטים את הנתונים מהמציאות, הם לא נשארים רק ברמה הפיזיולוגית,
רק ברמה החומרית,
הם גם מתרגמים לתחושות נפשיות.
למשל,
אני נוגע עכשיו במשהו קר,
החושים שלי מרגישים קרירות,
אבל הקרירות הזו גם יכולה להתרגם לרגש של ניכור או בדידות.
הפוך, אני נוגע במשהו חם, משהו חמים,
החום הזה יכול עכשיו ליצור אצלי הרגשה של אהבה, של חיבור.
זאת אומרת,
החושים הם לא נשארים רק ברמה הטכנית, הם גם משפיעים על הרגשות שלו.
משם אומר הרמב״ם הנתונים עוברים לכוח הנוסף,
כוח המדמה,
או בלשוננו כוח הדמיון.
מה עושה הדמיון? הדמיון לוקח את כל הנתונים שהתקבלו מחמשת החושים והופך אותם לתמונה אחת מוחשית.
אני רואה עכשיו אובייקט מסוים,
אני רואה את הצורה שלו בעיניים, ממשש אותו בידיים,
שומע אם שייך פה לשמוע, מריח, תואם,
והדמיון לוקח את כל הנתונים הפרטיים הללו ומחבר אותם לתמונה אחת ואומר,
זה פרח,
לדוגמה.
ומעכשיו, בזיכרון,
התמונה הזו נמצאת אצלי, זה נקרא פרח.
אנחנו חושבים או מדמיינים בתמונות.
אנחנו זוכרים בתמונות. אם עכשיו אני אומר את המילה אבא,
אז מצטייר מול עיניי אבא,
אבא שלי, אבא של מישהו אחר, אולי האותיות אבא,
א', ב', א'.
הדמיון הוא מדמיין בתמונות מוחשיות, וככה גם הזיכרון שלנו, שהוא חלק מהדמיון, הוא עובד.
אחרי שאדם
הכניס דברים לנפש שלו על ידי כוח הזן,
הרגיש אותם על ידי כוח המרגיש,
התחיל לדמיין אותם, בנה תמונה מומחשת בראש שלו,
מגיע הכוח הבא אומר הרמב״ם.
זה כוח המתעורר, או בשפה שלנו הרצון,
הרצון הוא מעורר את האדם לפעולה.
אני ראיתי משהו, שמעתי משהו, הרחתי משהו, הרגשתי אותו, דמיינתי אותו,
ועכשיו אני רוצה או לא רוצה אותו. האם אני מרגיש משיכה אליו או לא משיכה אליו.
הכוח החמישי, והוא החשוב מכלו, אומר הרמב״ם, זה הכוח השכלי.
כשהרמב״ם אומר הכוח השכלי, הוא לא מתכוון רק לשכל האינטלקטואלי,
וכאן לצד הרוחני של האדם,
לצד הערכי, לצד המוסרי.
הכוח הזה, נשים לב, הוא מגיע בסוף השרשרת.
אחרי שאדם כלה דברים בחושים,
הרגיש אותם, דמיין אותם, רצה אותם,
אז מגיע הצד השכלי, הצד הרוחני, ואומר לו, האם זה נכון או לא נכון?
האם זה אמת או שקר? האם זה טוב או רע?
הכיוון שאליו מוביל הרמב״ם בהבנה הזו של נפש האדם,
אומר הרמב״ם, הצד האידיאלי, מצב השלם,
זה כאשר אדם לוקח את כל חמשת הכוחות הללו ומסנכרן אותם לפעולה אחת, או כלשונו.
נפש האדם אחת היא.
המצב הזה שאדם הוא מפוצל באישיות שלו.
הכוחות לא עובדים ביחד, אומר עמם זה מצב לא בריא.
המצב הבריא הוא שהשכל,
הצד הרוחני, הוא מאחד את כל ארבעת הכוחות
ליחידה אחת. למה הכוונה?
כאשר אדם משתמש בכוח הזם, כאשר אדם אוכל,
על פי התפיסה שאפשר להיות בנפש פירודית,
אדם יכול להגיד את הדבר הבא:
אני אוכל, אני עכשיו עושה איזושהי פעולה שהיא משותפת גם לבעלי חיים,
ואני יכול לאכול כמו בעל חיים,
בצורה גסה,
בצורה לא בריאה,
בצורה שהיא גם מושחתת,
אולי אני רומס אחרים תוך כדי האכילה או הפעולה הגופנית שאני עושה.
עכשיו, כשאני מסיים את הפעולה הזו,
אני חוזר להיות בן אדם ומתחיל לחשוב דברים.
כאן מופיע הצד האנושי שלי.
אומר הרמב״ם, לא.
נפש האדם אחת היא.
הצד האנושי, הצד השכלי, צריך להופיע גם ברובד הגופני.
גם כשאתה אוכל, אתה צריך לאכול כמו בן אדם,
בצורה אצילית יותר, עדינה, מחושבת.
ישנו ביטוי כזה שטוענים אותו בשם הפילוסוף אריסטו, לא ברור אם הוא אמר אותו, אבל הרעיון העקרוני הוא שכשם שאדם שמלמד מתמטיקה לא צריך להיות משולש,
ככה גם אדם שמלמד אתיקה,
מלמד מוסר,
לא צריך להיות מוסרי.
זו גישה לא יהודית בעליל.
בעם ישראל ישנו מדרש של חז"ל שאומרים,
אם דומה עליך הרב
למלאך השם צבאות, למד תורה מפיהו.
אם לאו,
אל תלמד תורה מפיהו. כלומר,
אין אפשרות לנתק בין העולמות. אדם לא יכול להגיד, אני בן אדם מוסרי, מלמד מוסר, מדבר על מוסר, אבל בחיים הגופניים שלי אני לא מתנהג באופן מוסרי.
לא.
אם הרב דומה עליך למלאך השם צבאות,
אם מי שאתה לומד ממנו תכנים,
הוא גם חי על פי התכנים הללו,
אז אתה יכול להקשיב לו. אם לא,
סימן שגם התכנים שהוא אומר הם לא נכונים.
אי אפשר להפריד בין החלקים השונים באישיות.
המדרגה האנושית
היא משותפת לכל נקודה ולכל שלב בחיים.
אדם לא יכול עכשיו להתנהג בצורה גסה ורומסת
כשהוא נמצא בחוץ בעבודה,
אבל כשהוא מגיע הביתה, הוא אומר,
טוב, עכשיו אני שם פה מחיצה ועכשיו אני נחמד ונעים. זאת אומרת, בוודאי זה אפשרי, אבל לטווח ארוך זה לא עובד ככה. נפש האדם אחת, אם אדם מתרגל להתנהג באלימות במקום מסוים,
זה ישפיע ויחלחל גם על מקומות אחרים באישיות שלו,
אם בצורה ישירה או עקיפה.
אז כה החזן, אומר הרמב״ם, המטרה היא להגיע למצב כזה שהצד השכלי,
הצד הרוחני, הצד המוסרי,
הוא משפיע גם על הצדדים הגופניים,
עד כדי כך שזה יכול לשנות את התפיסה של החושים.
כלומר,
יש לפעמים תופעה, שמוצאים אותה הרבה פעמים במזרח,
אנשים שהולכים על גחלים,
או להבדיל, ישנים על מסמרים,
וכשאתה מסתכל אחרי זה על כפות הרגליים שלהם,
אתה רואה משהו מעניין.
הכפות הרגליים הן חלקות.
לא שיש שלפוחיות מקוויות ואיכשהו הן בכוח על-אנושי מתגברו,
אלא הם הגיעו למצב של שליטה מנטלית,
שליטה שכלית על הגוף שלהם, עד שהגוף משפיע אחרת.
הגוף לא מושפע מהחום,
כף הרגל לא נכווית מהגחלים שהיא הולכת עליה.
זה ניצוץ של הכיוון שמוביל הרמב״ם.
אדם אמור להגיע למצב כזה שהחושים שלו מגיבים אחרת לתופעות שונות.
למשל, יש מציאות בפסיכולוגיה
שאדם שהיה עד לפשע מזעזע,
משהו מאוד מאוד אכזרי,
ומבקשים ממנו אחרי זה לבוא, לתת עדות,
שהוא אומר, לא ראיתי.
אבל הוא אומר לו, מה לא ראית?
יש תמונה שאתה עומד מול זה.
אבל מסתבר שהבן אדם הגיע למצב של הדחקה. זאת אומרת, הוא ראה דבר שכל כך זיעזע, כל כך הוא סולד מזה,
שיכול להיות שמבחינה טכנית
קרני האור עברו דרך הרשתית של העין והוא ראה את התמונה.
אבל מבחינה נפשית הנפש חסומה מלהפנים את המראה שהוא ראה.
זה הכיוון.
אדם מפתח עולם רוחני ומוסרי שהוא לא מסוגל לראות דברים שהם לא נכונים,
שהם לא אמיתיים, שהם לא מוסריים, והפוך.
כשאדם רואה דברים נכונים ואמיתיים, הוא מתמקד בעין טובה בדברים החיוביים.
מדוע? כי הנפש שלו, הצד השכלי שלו, מחפש את הדברים האלה.
אדם יכול להגיע למצב כזה, אומר הרמב״ם, שהחושים שלו
מגיבים אחרת לפי העולם המוסרי והרוחני.
זו מדרגה כמובן גבוהה מאוד,
אבל זו קריאת כיוון איך לאט-לאט הצדדים האנושיים משפיעים גם על הרמות
היותר נמוכות של האדם.
הכוח השני, כפי שאמרנו, זה המרגיש, הרגש.
גם ברגש, אומר הרמב״ם, אדם צריך להכניס את המימד השכלי, המוסרי והרוחני.
אנחנו רגילים היום להתייחס לרגש באיזושהי קדושה. אדם מרגיש,
אז זה אומר שזו האמת המוחלטת.
כל הסרטים מלאים הסיפורים הללו.
אני אוהב מישהי, אז עכשיו,
כל העולם מת, וברור שהאהבה תנצח, לא משנה,
גם אם הדברים סותרים ופוגעים באנשים אחרים.
זו גישה, אומר הרמב"ן, שאינה נכונה.
בוודאי שצריך רגש,
בוודאי שהרגש צריך להופיע בחיים,
אבל גם הרגש צריך להיות מסונכרן עם הצד השכלי.
כלומר,
אם אדם עכשיו מרגיש משיכה למשהו מסוים,
אבל זה לא נכון מבחינה שכלית,
אני מרגיש צורך אדיר לגנוב את החפץ שעומד מולי,
אני מרגיש שזה יגרום לי אושר, ואז הכל יהיה טוב.
זה יפה שאתה מרגיש, אבל אתה צריך להשליט את השכל על הרגש ולא הפוך.
צריך שיהיה רגש.
בוודאי אחרי שאדם מחליט שמשהו מסוים הוא טוב ונכון מבחינה מוסרית ואמיתית,
הוא לא משאיר את זה רק ברמה האינטלקטואלית,
הוא גם רוצה את זה ברמה הרגשית,
הוא חווה את החוויה,
אבל זה צריך להיות מסונכרן יחד עם השכל,
אחרת אדם מושפע מדמגוגיה.
אתה יכול למשל לראות סרט, לראות דמות שהיא שלילית,
איזשהו פושע,
אבל שיהיו לו מנגינה מרטיטה ברקע ומצלמים מזווית מסוימת.
ואדם חש הזדהות עם הדמות, למרות שכל השכל והמוסר שלו אומרים זה לא נכון.
אבל הרגש כביכול עקף את השכל.
אומר הרמב״ם, זה לא מצב תקין.
השכל,
הצד המוסרי הערכי,
צריך להשפיע גם על הצד הרגשי וגם על הצד הגופני.
אותו דבר לגבי הכוח השלישי שדיברנו, כוח הדמיון.
כוח הדמיון,
הסברנו, זה הכוח שלוקח את הנתונים מכל חמשת החושים והופך אותם לתמונה אחת.
זה כוח נפלא.
עד כדי כך שאומרים לנו חכמים שהנבואה,
שזה שיא המדרגה של הקשר בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא,
כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר ממש עם האדם,
זה מגיע דרך כוח הדמיון,
על פי הפסוק,
ביד הנביאים הדמה.
כלומר,
הקשר עם הקדוש ברוך הוא לא רק איזשהו מסר אינטלקטואלי,
אלא יש כאן משהו שמופיע גם ברמת החיים,
בתמונה.
הרבה פעמים מתואר בנביאים, בספר יחזקאל או ספר ישעיהו, שהנביאים אמרו איזושהי תמונה,
סיר נפוח, לדוגמה,
אחד הנביאים מתאר.
הוא ראה משהו מוחש מול העיניים, אבל, וזה אבל הגדול.
הדמיון
זה היכולת לקחת את המסרים הרוחניים ולהלביש אותם בעולם הזה במשהו צבעוני, במשהו חי,
זה בתנאי שזה באמת מתואם עם הצד השכלי, המוסרי, הרוחני והערכי.
כלומר, דמיון פרוע,
דמיון שהוא לא נכון,
הוא דמיון שקרי.
אומר הרמב״ם, מה הבעיה בדמיון? הדמיון, כמו שאמרנו, הוא לוקח נתונים מהחושים.
הוא יכול לקחת שני נתונים ולהרכיב אותם למרות שזה לא יכול להיות.
הוא רואה פה כנפיים,
הוא רואה פה סוס,
ועכשיו הדמיון מרכיב סוס עם כנפיים.
אבל לא יכול להיות סוס עם כנפיים.
לדמיון זה לא מפריע.
עכשיו, ברור שצריך צד מסוים של דמיון.
כל היכולת של אדם ליצור דברים חדשים שלא קיימים במציאות, זה בזכות הדמיון. אדם רואה את הנתונים שקיימים,
ובתוך כך הוא בונה קומה נוספת וממציא משהו חדש.
אבל זה בתנאי
שהוא ממציא משהו שבנוי בכל זאת על המציאות הקיימת.
יש הבדל בין דמיון רגיל, דמיון נכון, ובין דמיון, כמו שאמרנו, דמיון פרוע.
דמיון שאין לו שום קשר אל המציאות,
דמיון שהוא בכלל לא מוסרי.
האדם רואה עכשיו איזו תמונה של מישהו
מאוד יפה, מאוד עשיר,
נמצא במצב מסוים,
והוא מיד מדמיין, הנה, גם אני רוצה להיות שם, ועכשיו מפתח תסכול, למה אני לא שם,
ונכנס לעולם של דמיונות והזיות.
ילדים, אגב, שהרבה פעמים אומרים שצריך לפתח אצלם את הדמיון,
הרמב״ם
קצת מסויג מהמשפט הזה. ילדים, הוא אומר, יש להם דמיון
בלאו הכי, יש להם דמיון באינפלציה.
להגיד שילדים צריכים לפתח את הדמיון זה כמו להגיד שאתה צריך לפתח לילדים את חוש המתיקה.
לא צריך לפתח את חוש המתיקה אצל ילדים.
מספיק שאתה שם לתינוק טיפת שוקולד על הלשון והוא כבר
מוצץ את זה בתאווה.
דמיון, כלומר פנטזיה, זה יש לילדים די ויותר.
החוכמה זה לפתח אצלם את השכל ואת המוסר. כלומר,
לפתוח אותם לעולמות אחרים.
להראות להם עולמות נוספים שהם לא מכירים, שיהיו רחבי אופקים.
אבל את כל העולמות הללו להכניס לתוך משהו מסודר של שכל, של היגיון,
מותאם לכוחות שלהם,
ולא לפתוח אותם לאיזה עולם שאין להם שום יכולת להכיל אותו, של פנטזיות אפלות
ודברים דמיוניים שאין להם מגע
אל החיים הנורמליים שלהם, ומילא זה רק מבלבל אותם.
גם הדמיון אמור להיות מנווט מתוך שליטה שכלית ומוסרית.
אז דיברנו על כוח הזן,
כוח המרגיש, כוח הדמיון. עכשיו מגיעים אל הכוח הרביעי, כוח המתעורר.
כוח המתעורר, כפי שאמרנו, זה כוח הרצון.
גם פה לפעמים יש טעות.
כאשר אדם חי בעולם פירודי, שהוא לא מנסה לאחד בין הכוחות שלנו,
הוא לפעמים מרגיש
שהרצון הוא לא יכול להילחם בו.
למשל, הרבה פעמים אנשים אומרים,
מה לעשות, התאהבתי.
אין לי מה לעשות נגד זה. אין חוקים באהבה.
אומר הרמב״ם, זה לא כזה פשוט.
אדם,
גם את הרגש הזה, שאתה אומר שאתה מאוד רוצה,
התאהבת, ולכן אתה מאוד רוצה את הדבר הזה,
ניתן לבדוק מבחינה שכלית ומוסרית,
האם זה רצון נכון.
אתה יכול לשלוט על הרצון שלך.
ככל שתבין יותר
מה נכון ומה לא נכון,
אתה גם תשנה את הרצון וההזדהות.
למשל, אדם אומר, אני מפחד,
אין לי מה לעשות, אני פחדן.
אומר הבא, לא נכון.
אתה מפחד כי אתה רוצה לפחד.
אם תעבוד על עצמך ותבין למה זה לא טוב שאתה מפחד מהדבר הזה,
הפחד שלך יתמוגג.
אתה פשוט לא מבין.
אתה פשוט לא מבין למה חשוב להתגבר על הפחד הזה.
או שאתה לא מודע לכל האי-בעיות או בעיות שקיימות בסיטואציה שאתה עומד מולה.
אבל זה ניתן לעבודה. למשל, חיילים לפני קרב, הדרך לפעמים לתת להם להתגבר על הפחד זה להסביר להם את החשיבות של מה שהם הולכים לעשות.
ואם זה כך,
אז האדם מצליח להתגבר על הפחד שלו.
הרצון זה משהו נשלט.
ילדים קטנים, למשל, שמפחדים מכלבים.
לנו מפחדים מכלבים.
מן הסתם, כי פעם ראשונה שהם ראו את היצור הזה ברחוב, הם הרגישו איך היד של אימא או אבא
נלחצת חזק
על היד שלהם, ומהר מאוד עוברים
את הכביש.
הילד מטפח מעכשיו שהיצור הזה מפחית.
מה הדרך להתמודד מול הפחד.
זה לא משהו בלתי נשלט,
אלא עכשיו להביא לילד כלב,
לאט-לאט שילטף אותו ויראה שאין מה לפחד.
זאת אומרת, גם הפחד,
גם הרצונות שכביכול הם בלתי נשלטים,
הם נשלטים אם אדם מצליח לעבוד עליהם בצורה מוסרית,
הגיונית והרגית.
הדבר האחרון, אומר הרמב"ם, זה הצד השכלי.
הצד השכלי, כפי שאמרנו, זה היכולת לנתח דברים.
זה היכולת לא להתמכר לחוויה המקומית, הרגשית,
הדמיונית, החושית,
אלא לראות את התמונה השלמה.
המטרה, אומר הרמב״ם, של אדם עובד השם, זה לקחת את חמשת החושים ולהפוך אותם לאחדות אחת.
כשהאדם פועל ובבת אחת הוא גם מסוגל לחשוב,
גם להרגיש,
גם לדמיין,
גם לחוש ששום כוח לא סותר אחד את השני וכולם מסונכרנים למטרה אחת.
והוא מביא את דבריהם של חכמים,
כל מעשיך יהיו לשם שמיים,
או כלשון הפסוק,
בכל דרכיך דאהו.
המטרה, אומר רמב"ם, זה לקחת את כל המעשים,
את כל הכוחות
שקיימים בנפש שלי,
את כל הכוחות שקיימים במציאות,
ולהכווין אותם לשם שמיים, להכווין אותם למטרה ערכית ומוסרית שהאדם מאמין לעצמו.
בכל דרכיך דאהו את הקדוש ברוך הוא.
בכל דבר ודבר שאתה עושה,
בכל דרך ודרך שאתה עושה,
תדע אותו.
במה תדע אותו?
שתופיע את הכוחות באופן שלם.
אתה עושה עכשיו דבר מסוים, פעולה מסוימת,
תעשה את זה בצורה שכלית,
הגיונית, ויחד עם זה מלאת רגש ושמחה,
או אם אתה עושה דבר שצריך להתרחק ממנו,
אז בצורה מלאת סלידה.
הדמיון שאמור להיות שותף בתוך הפעולה הזו,
וגם הפעולה המעשית.
כל הדברים האלה ביחד, אומר רמב"ם,
יוצרים נפש אנושית מאוזנת.
זו מילת המפתח בכלל בספר שמונה פרקים.
היכולת להגיע אל האיזון, או בלשונו של הרמב״ם,
אל האמצע,
שכל המידות הן לא קיצוניות,
אדם לא מתמקד בכוח אחד בנפש שלו,
אלא מסוגל לאחד את כולם ולמצוא את האיזון השלם
בין כולם, ועל ידי כך לפעול פעולות שהן יותר נכונות
ולעשות את הדברים הטובים בעיני אלוהים ואדם.
תודה לכם שהייתם עימנו,
ניפגש בעזרת השם בפיים הבאות.
פ...פ..
