שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על קידוש ליל שבת.
בליל שבת, כשהמשפחה חוזרת מבית כנסת,
מתכנסים כולם סביב השולחן,
וכעת דבר ראשון שרים את השיר שלום עליכם מלאכי השרת,
מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
שיר שמשמעו לומר המלכים, אנחנו פונים אל הכוחות החיוביים שמופיעים בעולם בשבת,
שהם מתגברים, אנחנו פונים אליהם ומברכים אותם, מבקשים שהם יברכו אותנו, נפרדים מהם לשלום,
צאתכם לשלום, מלאכי השלום,
ולאחר מכן אומרים את המזמור אשת חיל מאמצה, שזה פרק תנ״ך שעוסק באישה האידיאלית. אנחנו מתארים,
פונים אל האישה, אל עקרת הבית, אל האימא,
ומפארים, משבחים אותה על הטרחה שעשתה כל השבוע, במיוחד פה לשבת,
מצמירים שהיא מרכז הבית,
ועכשיו אנחנו פונים, בעל הבית עושה קידוש.
מהו הקידוש?
הקידוש, אנחנו מקדשים על היין.
הרעיון הוא שקדושת שבת לא מופיעה רק ברמה המופשטת,
שנכנסת שבת, אלא היא חלה בתוך מציאות ממשית. לכן מקדשים על אוכל, על משהו שאנחנו פועלים בו, עושים בו איזושהי פעולה, וככה הקדושה מתאגנת, הולכת ומופיעה פה בעולם הזה.
איך מתחיל הקידוש? דבר ראשון,
ויהי ערב ויהי בוקר, יום השישי.
אני אגב אומר פה על נוסח אשכנז, ישנם כמובן נוסחים שונים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום השישי.
היום, היממה בתנ״ך מתחילה לא מהבוקר, כפי שאנחנו נוהגים כיום, אלא מהלילה שלפניו. ויהי ערב ויהי בוקר, מהשקיעה שלפני עד השקיעה שאחרי.
יום השישי מתחיל, ויהי ערב ויהי בוקר. עכשיו, יום השישי בערב, בעצם שבת נכנסת מהשנייה הזו.
ואז מה קורה?
ויחולו השמיים והארץ וכל צבאם,
ויחל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה,
וישבות אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
ויכולו השמיים,
השמיים כלו, כן? ויכולו השמיים והארץ. השמיים והארץ, המציאות על כל המרחבים שלה, גם השמימיים וגם הארציים,
נגמרו.
והיכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
הרעיון לבוא ולהגיד שאלוהים נח ביום השביעי,
לא הכוונה בצורה הפשטנית, שאלוהים אחרי שישה ימים שהוא עבד בכלל, השישה ימים שמוזכרים בתנ״ך, בפרשת בראשית,
שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
לא הכוונה ימים כפשוטם, 24 שעות, אלא כוונה שישה שלבים שהיצירה העולמית הלכה ויצאה מהכוח אל הפועל.
וביום השביעי הקדוש ברוך הוא נח, כלומר הופיעה נקודת השלמות בתוך ששת ימי המעשה.
זה הכוונה נח.
כשם שמנוחה מבטאת מצב של שלמות, שאדם סיים את תפקידו וכעת הוא מגיע אל הפרי, אל התוצר,
ככה גם בשבת הולכת ומופיעה המטרה שעבורה נברא העולם.
שבת היא ביטוי לנקודת השלמות בתוך ציר הזמן.
חז"ל מתבטאים ביחס לשבת, שבת היא מעין עולם הבא. זאת אומרת, כשם שהעולם הבא הוא ביטוי למציאות אידיאלית, עליונה, שלמה, ששם הכל כבר נמצא במצב הראוי,
ככה גם שבת היא התנוצצות לאותו מצב עליון שאנחנו חלים אותו כל שבוע,
יום אחד.
יום אחד אנחנו נוגעים לא רק ביצירה,
לא רק בעבודה,
לא רק במלאכה,
לא רק במרדף האינסופי הזה אחרי טרדות היום-יום,
פעם בשבוע אנחנו נוגעים במציאות השלמה שבה אנחנו נוגעים בנשמה שלנו.
זה הרעיון שאלוהים שבת ביום השביעי, ולכן כל שבוע אנחנו שופטים במעגל של שבעה ימים על מנת לבטא שבתוך העולם הזה ישנה נקודה של ערכיות,
ישנה נקודה של שלמות, ולא רק מציאות חלקית שאנחנו רודפים אותה כל השבוע.
אז נחזור שוב לקידוש.
וייחל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,
ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו,
כי בוא שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.
אלוהים קידש את יום השבת, קדושת השבת מופיעה בשתי צורות. צורה אחת, קדושה מונעת.
זאת אומרת,
דברים שאנחנו לא עושים על מנת לבטא שאנחנו נמצאים במצב של שלמות. הדבר הזה נקרא איסורי מלאכה בשבת. ישנם ל"ט מלאכות,
39 מלאכות שאסור לעשות בשבת, מלאכות שאמורות לכלול את כל היצירה האנושית,
שבשבת אין צורך לעשות כי אנחנו נמצאים במצב של שלמות.
וישנה גם קדושה חיובית.
אלוהים קידש את יום השבת, אנחנו מקדשים את יום השבת בבגדים נעים,
כפי שראינו בקידוש, במאכלים נעים, סעודות שבת.
היו מחכמי ישראל שהיו כל השבוע מכינים לשבת, כאשר היו מוצאים בהמה נאה, כלומר בעל חיים שאפשר לאכול אותו,
היו שומרים אותו לשבת. היו מוצאים לאחר מכן, לאחר כמה ימים, בהמה נאה עמנה, משהו יותר יפה, היו שומרים אותו לשבת.
כל השבוע הוא הכנה לשבת.
מתואר הרבה אצל חכמי ישראל כמה הם כיבדו את השבת, כמה התכוננו ביום שישי אפילו לעשות בעצמם מלאכות פשוטות.
העיקר להביע בנפש שאנחנו מגיעים אל נקודת התכלית,
אל נקודת השביתה, אל נקודת הקדושה של כל השבוע.
ואז המקדש אומר,
ברוך סברי מרנן,
ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.
דבר ראשון, הקידוש בשבת הוא על היין.
מדוע דווקא יין, בורא פרי הגפן?
הריינו שיין מבטא את הנוזל הפנימי.
נכנס יין, אומרים חז"ל, יצא סוד.
יין, כידוע, מי ששותה אותו, הוא יכול להציף את עולמו הפנימי, בתקווה שזה עולם פנימי חיובי, להציף אותו כלפי חוץ.
הענבים הם ביטוי למעטפת החיצונית, שאנחנו מרסקים אותה ומוציאים את מה שיש בפנים.
כשאנחנו רוצים לקדש בשבת,
כאשר אנחנו רוצים להאכיל את קדושת השבת בתוך העולם הזה,
אנחנו משתמשים דווקא ביין איזשהו מאכל או משקה נוזל,
שאומנם הוא שייך לעולם הזה,
אבל מבטא עולם פנימי.
וכאשר רוצים לקדש, הדבר הראשון,
המקדש פונה אל הנוכחים ואומר להם, סברי מרנן.
סברי מרנן, כלומר, מרנן זה רבותיי, סברי סוברים.
האם אתם רבותיי סוברים? במילים אחרות, האם אתם איטי? האם אתם בהקשבה? האם אתם רוצים לצאת ידי חובת הקידוש?
קהילות ספרד עונים לשאלה הזו, סובי מרנן, עונים לחיים.
במילים אחרות,
כן, אנחנו איתך, והכוס הזה תהיה לחיים ולברכה.
קהילות אשכנז, שבאופן טבעי הם יותר מיובשים,
הם לא אוהבים יותר מדי להעריך בדברים, והם שותקים מתוך הנחה שברור, עושים פה קידוש, אז אנחנו איתך,
ולכן הם לא עונים דבר, וממשיכים.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.
ואז הקידוש ממשיך ככה.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,
אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קודשו באהבה וברצון, הנחילנו זיכרון למעשה בראשית.
נקודה נוספת.
בקידוק של שבת אנחנו מזכירים שהשבת היא זיכרון למעשה בראשית. היא זכר לימי בראשית שהעולם נברא בשישה ימים וביום השביעי הקדוש ברוך הוא נח.
הזיכרון למעשה בראשית לא הכוונה רק במשמעות הטכנית לזכור משהו שהיה פעם,
אלא כפי שאמרנו קודם.
מעשה בראשית זה ביטוי לכך שהעולם הזה נוצר.
יש לעולם הזה מטרה.
מישהו יצר את העולם, העולם הזה הוא לא ככה סתם, הוא לא איזה מערכת עיוורת שהולכת ופועלת ללא מטרה.
אנחנו נזכרים ביום השבת, בזה שפעם בשבוע אנחנו מקדשים, פעם בשבוע אנחנו מפסיקים את מעגל מרוץ החיים ומתכנסים אל הצד הפנימי, אל הצד הערכי, אל הצד השלם, אנחנו נזכרים שהעולם הזה יש לו ראשית.
יש לו בריאה, ומתוך כך שיש לו ראשית, יש לו אחרית. יש לו מטרה שעבורה הוא נברא,
ואנחנו קרואים ללכת ולהתחבר אל אותה מטרה שמוזכרת לנו כל שבוע בימי הקידוש.
בשבת, בקידוש ליל שבת.
ואז אנחנו ממשיכים.
כי הוא יום תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים.
דבר נוסף, שאנחנו נזכרים בשבת, זכר ליציאת מצרים.
בדוגמת מעשה בראשית, גם יציאת מצרים,
לא צריך להתייחס אליה רק איזה מאורע היסטורי שלפני 4,000 שנה,
יצאה קבוצת עבדים ממקום גיאוגרפי שנקרא מצרים,
ליציאת מצרים זה ביטוי ליציאה מהמיצרים, יציאה מהמגבלות.
אנחנו יוצאים ממצרים, עם ישראל יצא בעבר ממצרים והכריז לעולם שאפשר לנפץ את השעבוד, אפשר לנפץ את העבדות,
אפשר לצאת לחופשי. ועד היום, אומרים לנו חז"ל, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור אנחנו נלחמים כל אחד במיצרים ובמגבלות שלו ויוצא לחופשי ולחירות.
ביום שבת, שזה היום של השלמות,
היום שבו אנחנו משתחררים מהשעבודים של העולם הזה,
של ימי השבוע, אנחנו נזכרים,
זכר ליציאת מצרים, נזכרים ביציאה מהמצרים שהולכת וממשיכה כל פעם שאנחנו עושים קידוש, כל פעם שנכנסת שבת.
ואז אנחנו ממשיכים,
"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים", כשם ששבת היא מיוחדת בזמן, כך עם ישראל הוא מיוחד בתוך המציאות האנושית.
"ושבת קודשך באהבה וברצון אינחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת".
זהו הקידוש של ליל שבת.
בשבת בבוקר ישנו קידוש נוסף שנקרא קידוש הרבה, קידוש גדול בשפה ארמית, שזה בעצם לשון הפוך על הפוך, מה שנקרא לשון סגי נהור, כי זה קידוש יותר קצר,
הוא נוסח בהרבה יותר מקוצר, ולכן הוא נקרא קידוש גדול, שהוא בעצם קידוש קטן יותר.
ובימים טובים, אם זה סוכות, אם זה פסח,
אם זה שבועות,
יש לנו גם קידוש מיוחד. בכל לילה שמתקדש החג, שמתקדשת השבת,
אנחנו אומרים קידוש,
שאנחנו מקדשים, מכריזים מה קורה ב-24 שעות הקרובות,
ועל ידי כך אנחנו הולכים ומכניסים את השבת או את יום הטוב או את החג בשמחה ובששון.
תודה לכם שהייתם איתי, ושיהיה לכולנו שבת שלום.
