שלום לכם, הצופים בבית. היום נדבר על נושא שאולי קצת יומרני לדבר עליו במסגרת של 20 דקות, אבל
ננסה ולו על קצה המזלג,
וזו השאלה הגדולה מכל,
אלוהים.
מה זה ומי זה אלוהים?
בלי קשר לשאלה האם אתה או את דתי או דתייה,
האם אתה מאמין או מאמינה,
או מאמין או לא מאמינה,
מה זה אלוהים?
במי אנחנו מתייחסים שעל המושג הזה כל העולם כולו במשך אלפי שנה נסוב? או ליתר דיוק, מה היהדות מתכוונת כשהיא אומרת את המושג אלוהים?
על פי רוב,
כאשר מדברים על המושג אלוהים, מתכוונים לכוח עליון. נשאל אדם מה הכוונה במושג אלוהים, הוא קצת יתפתל, לא ירצה להגיד בדיוק, הוא יגיד זה משהו שקשה להגדיר אותו.
בסופו של דבר, אצל רוב האנשים התפיסה של האלוהות, של אלוהים,
זה ישות, כפי שאמרנו, איזשהו כוח ששולט על המציאות,
יודע הכל, שומע הכל, לא כדאי להסתבך איתו,
הוא יכול להעניש, הוא יכול לתת שכר.
ועכשיו כל השאלה האם הכוח הזה,
הישות הזו, אכן קיים או קיימת.
ההבנה הזו היא בלי ספק הבנה בסיסית ונכונה,
אבל אפשר קצת להעמיק בה.
כי אם אנחנו קצת מסתכלים על הדברים לעומק,
אם אנו מגדירים את אלוהים ככוח או כישות,
כבר אנחנו נמצאים בבעיה.
הגדרה מלשון גדר, מלשון גבול,
ברגע שאתה אומר שאלוהים הוא כוח
או מישהו,
באותה שנייה אלוהים הופך להיות משהו מצומצם.
כי כוח, גדול ככל שיהיה,
ישות, גדולה ככל שתהיה,
כוח עליון, רחב ועצום ככל שיהיה, בסופו של דבר הוא נגמר.
ואלוהים כידוע אמור להיות משהו אין סופי,
משהו שלא נגמר לעולם,
משהו שלא מצומצם.
אז מה הכוונה ביהדות שאומרים את המושג אלוהים?
הדברים שאני אומר עכשיו הם בנויים הרבה על מה שמכונה תורת הסוד,
תורת הקבלה של עם ישראל, אבל ננסה לתרגם את זה בשפה פשוטה, עד כמה שניתן לדבר בדברים מופשטים מהסוג הזה.
בשביל להבין מה זה אלוהים, נשתמש קודם באיזשהו משל מעולם ההכרה שלנו.
איך אני יכול להכיר דברים במציאות?
איך אני נפגש עם דברים, עם אובייקטים שקיימים בחלל העולם?
בפשטות, אני נפגש איתם על ידי החושים שלי.
אני רואה חפץ מסוים,
שומע אם יש לו קול,
טועם אם אפשר לטעום אותו, ממשש אותו,
מריח אותו,
ומתוך כך מצטיירת אצלי איזושהי תמונה בראש.
הבעיה היא שהחושים שלנו הם כולנו מוגבלים.
כל דבר שאנחנו קולטים מתוך החושים הסובייקטיביים שלנו הוא מוגבל.
היום למשל אנחנו יודעים שמה שאנחנו מביטים ורואים בעין,
אפשר לראות את זה בצורה אחרת.
אם אנחנו רואים פה צבע שהוא צבע שחור,
אבל נביא מצלמת אינפרה אדום,
נראה אולי צבעים אחרים בתוך אותו צבע שקודם היה נראה לנו שחור.
אם אנחנו נוגעים בחפץ מסוים ואנחנו מרגישים שהוא חלק,
נביא מיקרוסקופ ונראה שבעצם הוא מלא גבשושיות והוא מאוד מחוספס, רק
מתוך החושים של האצבע שלנו הוא נראה חלק.
כלומר, החושים הם מוגבלים.
איך בכל זאת אנחנו יכולים להגיע למשהו ודאי בחיים,
אם הכל בנוי על תמונת החושים שהיא כאמור סובייקטיבית?
תשובה,
ישנה נקודה אחת שהיא מעבר לכל החושים.
ישנה נקודה אחת בחיים שהיא ודאית וברורה,
שאני הגעתי אליה לא מתוך חושים חיצוניים,
אלא מתוך הצבי.
וזו הנקודה,
וזה לב העניין פה,
עצם הקיום.
אני חי,
אני קיים.
זה שאני קיים וזה שאני חי, אני יודע את זה לא מתוך החושים שלאט לאט אני גיבשתי במהלך השנים,
במהלך ההיכרות שלי עם העולם,
אלא מרגע לידתי.
גם תינוק, בשנייה הראשונה שהוא נולד, עוד לפני שיש לו בכלל מערכת הכרה מפותחת,
הוא יודע מה הוא קולט, מה הוא לא קולט,
הוא כבר ודאי באופן על-הכרתי או תת-הכרתי, איך שהוא נקרא לזה,
בכך שהוא קיים.
הקיימות שלי זה הדבר הוודאי ביותר של חיי.
ואת הוודאות הזו,
היא לא פועל יוצא של החושים, אלא בדיוק הפוך.
כל החושים הם פועל יוצא שלה.
אדם שלא סגור אם הוא חי או לא חי, אם הוא קיים או לא קיים, זה כבר
נושא שדורש טיפול מקצועי, זה כבר לא התחום של העם.
אבל רוב בני אדם ודאים בכך שהם קיימים.
לנקודת הקיום הזו, לוודאות,
בחיות שלי, בחיים שלי,
יש ביהדות מילה,
קוראים לכך נשמה.
נשמה,
מלשון נשימה, שזה פועל החיים הבסיסי ביותר, פעולת החיים המאוד מאוד ראשונית,
אבל הרעיון של הנשמה היא עצם הקיימות.
ישנו ביטוי כזה שאומרים בשם הפילוסוף
רנט דקארט,
אני חושב משמע אני קיים.
אם אני מבין נכון, התחום זה לא תחום המקצוע שלי, אבל מה שהתכוון הפילוסוף דקארט זה לרעיון שאנחנו אומרים עכשיו. לא הכוונה אני חושב מבחינה אינטלקטואלית, לכן סימן שאני קיים.
האבן, כידוע, היא לא חושבת מבחינה אינטלקטואלית, והיא קיימת.
אני חושב, הוא התכוון לנקודה הזו.
יש לי את היכולת לחשוב שזו הפעולה המרכזית שמעצבת את האישיות.
אני חי, והחשיבה, כמו שאמרנו,
היא הפעולה הכי בסיסית של החיות.
מתוך שאני חושב אני חי, משמע אני קיים.
או אם נתרגם את זה, אני קיים ולכן אני קיים.
לא צריך הסברים לזה. זה משהו שכולו ודאות.
עד כדי כך שהרמב״ם,
רבי משה בן מימון, אחד מגדולי ישראל שחי לפני כ-800 שנה,
הוא אומר שהנקודה הזו של הקיימות,
הוא קורא לזה הנעלם לגודל אירעותו.
כלומר, מרוב שזה נראה, מרוב שזה ברור, מרוב שכל החיים שלי משדרים את זה,
אני כבר לא יכול להגדיר את זה.
אני לא יכול להגדיר את החיים שלי,
ויחד עם זה אני חי אותם כל שנייה.
שאלו אותי, מה זה החיים?
אני אגיד להם, אני הולך בחיים.
יגידו לי, זה כל החיים שלך? אני אגיד, לא, אני גם כותב.
יגידו לי, זהו?
לא, אני גם שומע, אני גם רואה.
יש אין סוף פעולות חיים,
אבל הם כולם פועל יוצא של נקודה אחת,
שהיא עצם החיות, הנשמה.
ועכשיו נלך צעד אחד קדימה.
אני קיים,
אני חי, יש בי נשמה,
אבל לא רק אני חי ואני קיים,
ישנם עוד עצמים סביבי שגם הם חיים קיימים ונושמים.
יש בני אדם סביבי,
יש חפצים דוממים,
צמחים, בעלי חיים,
וגם אם נגיד שכל העצמים שקיימים סביבי, כל מרחב המציאות שאני חש שאני קיים בו, הוא כולו דמיון, כמו שהרבה אנשים אוהבים להשתמש במשל מהסרט מטריקס,
שכל מה שאני רואה זה רק דמיון של משהו אחר. נניח,
כל הקיימות הזו היא בדמיון שלי,
אבל המרחב המציאות של הקיימות שקיים ולו רק במחשבות שלי,
כל כולו יש לו נקודה אחת של קיימות.
כל הקיימות בעולם, כל הדברים שנמצאים בעולם, יש להם נקודה אחת,
נשמה אחת. ולדבר הזה קוראים בשפה היהודית אלוהים.
שימו לב,
אלוהים
זה לא רק מישהו.
אלוהים זה לא רק משהו.
אלוהים
זה הנשמה של כל העולם,
נקודת החיים של כל העולם.
בשפת הזוהר הקדוש
נאמר נשמת דקול נשמתין,
הנשמה של כל הנשמות.
או אנחנו קוראים לאלוהים בשם יו"ד קי ו"ו קי,
אנחנו אומרים את המילה קי במקום ה' כדי לא להגיד את שם ה' לשווא,
אבל פירוש השם הזה של אלוהים,
הוויה, המציאות.
אלוהים זה הכל.
אלוהים זה לא מישהו שנמצא בשמיים, איזה ישות עם זקן, עם ידיים ורגליים או בלי ידיים ורגליים שמפחידה אותנו ואומרת לנו מה לעשות.
אלוהים זה המציאות כולה. אבל אני מדגיש,
לא שאלוהים זה המציאות,
זו כבר תפיסה שהיא קצת בעייתית, אלוהים זה לא הטבע.
חשב איזה פילוסוף מסוים, נקרא ברור שפינוזה,
לא נדון בו עכשיו.
לא זה הכוונה.
על פי התפיסה היהודית, אלוהים זה השורש לכל המציאות.
המציאות כולה מגלה את אלוהים, אבל אלוהים הוא בהרבה יותר מזה.
אלוהים זה נקודת החיים של כל היש.
ממילא, אתם מבינים שכל הוויכוחים הללו,
האם אלוהים קיים או לא קיים,
הם קצת מפספסים את הנקודה.
זה שאולי כל שאלה של הגדרה.
מה זה בדיוק אלוהים? עולה בדיוק הגדרה שאי אפשר להגדיר אותה,
כי אי אפשר להגדיר את החיים שלי, ובטח שאני לא יכול להגדיר את החיים של כל המציאות,
אבל אני יודע שהם קיימים מצד זה שאני קיים והמציאות קיימת.
ועכשיו אתם מבינים הרבה מאוד נגזרות שיש להבנה הזו.
על פי התפיסה הראשונית,
שאלוהים זה סוג של ישות או כוח שנמצא באיזשהו מקום,
ישות רוחנית ששולטת על המציאות,
על פי התפיסה הזו,
אם אדם רוצה להידבק באלוהים, אם אדם רוצה להתקרב לאלוהים, מה הוא צריך לעשות?
הוא צריך לצאת כמה שיותר מעצמו
ולהיות יותר רוחני.
צריך להיות פחות פעיל, פחות שמח,
יותר מתנזר מהחיים,
לצאת מהמוגבלות שלו ולהידבק בכוח העליון ששולט על הכוח.
על פי התפיסה שאנחנו אומרים עכשיו, הדברים הם הפוכים.
אם אני מבין שאלוהים זה שורש החיים שלי,
זה הנקודה שנותנת את הקיום לכל המציאות שלי ושל כל מה שקיים סביבי,
ככל שאני קיים יותר,
ככל שאני חי יותר,
ככל שאני חכם יותר, רגיש יותר, מבין יותר,
ככל שהאנושות היא יותר מתקדמת מבחינה טכנולוגית, מבחינה יצירתית,
יותר רחבות אופקים,
זה יותר מופיע את אלוהים.
אני יותר חי את אלוהים.
או בשפה היהודית, אני יותר מאמין.
מה זה אמונה?
בהבנה הפשוטה, אמונה זה סוג של ודאות.
אני מאמין באופן ודאי שהכוח הזה קיים,
הישות הזו קיימת.
כמו שאמרנו, זו הבנה מסוימת.
אבל בעומק הדברים,
אמונה מסבירים חכמים, השורש של המילה אמונה זה מהאותיות א', מ', נ',
אמן.
כשמישהו על פי היהדות מברך ברכה, למשל הוא אוכל תפוח, הוא מברך ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם,
בורא פרי העץ, כולם עונים אמן, כלומר אמת, קיים.
המילה אמן באה להגיד, זה נכון, זה ודאי,
זה מצוי, זה קיים.
אני מאמין, אם נתרגם את זה למושגים שלנו,
אני קיים.
אני מאמן בחיי את החיים שלי.
אני מאמין באלוהים,
אני חי טיפה של חיים מתוך החיים האינסופיים.
חי את הטיפה שלי מתוך נהר החיים האינסופי.
ואז אתם מבינים שלא רק אני מאמין,
הכל מאמין.
גם האבן מאמינה בצורה דוממת.
האבן קיימת.
האבן מופיעה, נקודת חיים מסוימת,
נקודת שלמות מסוימת, בצורה דוממת.
גם הצומח מאמין בצורה צמחית,
גם בעל החיים מאמין בצורה של בעל חיים,
וכל אדם וכל יצור מופיע את האמונה,
שר את שירת חייו,
מופיע את החיים שלו, את השלמות במציאות.
אלוהים זה השלמות.
אלוהים
זה הנקודה שנותנת לנו את הכוח ללכת ולהופיע, ללכת ולחיות.
האם הדרך לחיות זה על ידי תורה ומצוות,
על פי מה שטוענת היהדות?
האם הדרך לחיות יותר טוב זה לעמוד על הראש ולשיר שירים?
האם הדרך לחיות יותר טוב זה על יפי מה שאומרים המוסלמים, הנוצרים,
או לשבת ולראות כל היום סרטים?
זו כבר שאלה נוספת.
ואנחנו מדברים פה על העיקרון הבסיסי, על פי היהדות,
מה זה נקרא להאמין באלוהים.
כשאנחנו אומרים שאלוהים נמצא בשמיים, נכון? לפעמים ילדים קטנים שואלים איפה אלוהים נמצא, אומרים אלוהים בשמיים. יש פסוקים שאומרים כך. מה הקבלה?
ההבנה הפשוטה,
יש איזו ישות עליונה שנמצאת שם מעבר לאטמוספירה.
על פי ההבנה שלנו, ככה מסביר שוב הרמב״ם,
אומר, שמיים זה הרבה שם.
אלוהים בשמיים,
ישנה שמימיות אינסופית,
ישנם מרחבים אינסופיים שהאדם אמור להיפתח אליהם.
אני מאמין באלוהים בשמיים, אני מנסה לחיות את האינסוף.
אדם אסור לו להתקבע איפה שהוא.
עבודת השם על פי היהדות היא לא להתנתק מהחיים,
היא לא להתנזר מהחיים,
אלא בדיוק הפוך,
ללכת ולחיות יותר ויותר, יותר ויותר,
להופיע עוד ועוד שלמויות, לא להיעצר אף פעם,
לא להתקבע בשום דבר.
ישנו פסוק כזה בתנ״ך,
שאומר, אלוהים בשמיים ואתה על הארץ,
בן אדם, אתה על הארץ,
על כן יהיו דבריך מועטים.
הפשט,
עוד ישנה איזו ישות שנמצאת אי שם, אתה לארץ, אתה אדם קטן, כמה שתהיה יותר אפס,
כמה שיותר תקטין את עצמך,
אז
אתה יותר צדיק.
לפי ההבנה שאנחנו מדברים עכשיו, זה בדיוק הפוך.
אלוהים בשמיים, הכוונה היא, שוב, ישנה שממיות,
ישנם מרחבים אדירים שאתה עוד לא מודע להם.
ואתה לארץ.
אתה השגת דברים מסוימים בחיים, זה מאוד יפה,
אבל זה על הארץ, זה מוגבל.
על כן יהיו דבריך מועטים.
אל תתקבע,
אל תתכנס אך ורק בדברים, בהישגים שלך עכשיו.
תיפתח לכך שיש עוד.
זה המושג היהודי
למילה ענווה.
ענווה זה לא להפוך את עצמך לקטן וחסר חשיבות.
ענווה זה להיפתח למרחבים האלוהים שקיימים.
כל הזמן ללכת ולהתקדם, לא להיעצר אף פעם.
בשום דבר לא להתקבע.
מי שמתקבע, ככה קורא לזה הרב אברהם יצחק הכהן קוק,
אחד מגדולי ישראל שחי לפני כמאה שנה,
אומר, כאשר אדם עומד במקום,
כאשר אדם לא מוכן להשתפר באיזשהו זווית בחייו,
הבין משהו מסוים,
בתחום מסוים, מדעי, שכלי,
אומר, אני לא צריך להבין יותר,
מה שיש בי זה מספיק.
אני מרגיש משהו מסוים,
זהו, אני לא צריך יותר עוד רגשות,
אני נפתחתי לעולם מסוים, אני לא רוצה יותר.
זה, כמו שאמרנו,
זה גאווה, זה שאדם חוסם את עצמו מלהופיע הלאה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק קורא לזה, שימו לב, בביטוי המעניין, כפירה.
כפירה זה לא אי אמונה באלוהים, כמו שבדרך כלל מקובל,
שאני לא מאמין שהישות הזו קיימת.
כפירה, הוא אומר, מלשון כפור,
עמידה במקום.
כאשר האדם לא מוכן ללכת ולהאמין יותר, לחיות יותר,
הוא אדם שלא מוכן להשתחרר מהתפיסות הישנות שלו, הוא מקובע.
צדיקים, ככה אומר המדרש,
אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא,
שנאמר, מחיל אל חיל ייראה אל אלוהים בציון.
הכוונה, לא שהצדיקים הם רדופים,
אלא אדם שהוא צדיק,
אדם שהוא מאמין במשמעות העמוקה, הוא כל הזמן הולך ומתקדם מחיל אל חיל.
הוא לא עוצר בשום דבר.
כל מדרגה שהוא מגיע, היא רק פתח למדרגה נוספת.
ההתקדמות האינסופית,
להאמין באלוהים זה בעצם לעצב אישיות שמתפתחת כל הזמן.
זו האמונה שעם ישראל מדבר עליה.
וזו האמונה שעם ישראל מגלם בחיים שלו.
עם ישראל זה עם שכל הזמן הולך ומקדם את המציאות.
זה עם נצחי,
עם שחי כבר אלפי שנה יותר מכל עם או תרבות אחרת שקיימת היום.
עם שמשפיע בכל צמתי ההכרעה של ההיסטוריה האנושית,
הוא כל הזמן הולך ודוחף, לא מסתפק במה שקיים,
כל הזמן הולך ומופיע יותר ויותר את אלוהים.
להאמין באלוהים בעומק העניין זה לא עניין דתי או לא דתי.
זו השאלה היא, האם החיים שלך הם חיים של התקדמות,
חיים של יצירה,
חיים של אמונה,
או חיים של עמידה במקום, של כפירה, של התקדמות.
ועכשיו, להיפתח מכאן כיצד חיים את החיים באופן המלא,
זה כבר נושא ארוך שצריך לדון בו.
מדוע עם ישראל טוען שהדרך הזו שאנחנו מכנים תורה ומצוות,
זוהי הדרך שנותנת לחיים להופיע בכל שלמותם.
אבל היכולת של האדם, עוד לפני השאלה הזו, להבין שכל דבר שהוא מחליט שזה חיים טובים,
כמו שאמרנו שזו שאלה מהי,
אבל כאשר אני מחליט שמשהו מסוים
זה נקרא טוב,
אני עושה אותו עד הסוף.
זו המשמעות של להאמין באלוהים.
אני נוהג ברכב,
אני נוהג ברכב טוב,
מקצועי, זעיר, מרוכז,
כי אלוהים מופיע פה.
יש כזה ביטוי, שוב, של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהוא כותב בספרו "מוסר אביך",
אחד מספרי ההגות שלו, הוא כותב כך:
כשהאדם פועל איזושהי פעולה של שלמות,
בין במחשבה, בין במעשה,
צריך לשמוח אז בחלקו,
ולא ירדוף אז אחרי דבר אחר,
כי כל העולם כולו מתקפל לפניו דווקא בפרט זה.
כאשר אדם עושה איזושהי פעולה של שלמות,
הוא צריך להתרכז פה.
כי אלוהים כביכול, השלמות האינסופית, נקודת החיים, מופיעה כאן.
ולכן הוא עושה את זה עד הסוף.
כל דבר.
קמים בבוקר, קמים טוב.
אוכלים טוב.
השאלה היא מה זה טוב, מה הכמות, מה המינום, באיזה צורה.
אתה הולך עכשיו לעבודה, עושה את זה טוב.
זה בעומק העניין, עומק הרעיון של הביטוי,
שיוויתי השם לנגדי תמיד.
זה פסוק
שיהודי, ככה מופיע בספרים,
אמור כל הזמן לחשוב עליו.
מה הכוונה שיוויתי? שיוויתי זה אני שם את השם לנגדי תמיד.
מה הכוונה שאני שם את השם לנגדי?
מה שאני כל הזמן חושב על זה, ישות עליונה שמשגיחה עליי?
אדם לא יכול לתפקד,
אדם לא יכול לנהוג באוטו ולחשוב על גישות.
שיבית השם נגד תמיד זה הרעיון,
שכל דבר שאתה עושה, השם לנגדך,
השלמות עומדת מולך,
ואתה מנסה לעשות את זה עד הסוף.
טוב ושלם,
מקצועי, אמיתי,
מלא רגש, מלא שמחה.
האדם שהוא מאמין באלוהים במשמעות הרחבה,
הוא אדם חי,
אדם שמח,
אדם מלא ערנות,
לא מקובע אף פעם בשום דבר.
כל דבר שהוא שומע ולומד הוא רק פתח לבנות
משהו יותר עמוק מזה.
שמח במה שקיים, ויחד עם זה כל הזן מתקדם
מחי אל חי.
הנושא ארוך, אבל אני מקווה שהרעיון העקרוני הוא מובן.
שינו כאן קצת את המושגים ביחס למושג אלוהים,
הבנה שאלוהים הוא לא כוח או ישות,
אלא שורש החיים,
נקודת הקיום שקיימת במציאות.
היא לא ניתנת להגדרה, הנקודה הזו, לכן אנחנו לא יכולים להגדיר את אלוהים,
ויחד עם זה, ברור שהיא קיימת.
כמו שהחיים שלנו, למרות שאנחנו לא יכולים להגדיר אותם, ברור שהם קיימים.
אז לחיות את החיים בצורתם האינסופית,
זו האמונה הישראלית.
ובעזרת השם,
בעזרת אותה שלמות אינסופית, אנחנו מקווים שהדברים האלה יופיעו בתוכנו,
בחיים שלנו ובחיים של כל המציאות כולה.
שתהיה יותר ויותר אלוהית,
יותר ויותר מאמינה,
יותר ויותר מלאת חיים ושמחה.
תודה לכם שהייתם עימנו.
אני מקווה שזה לא היה יותר מדי מופשט,
וניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
