שלום לכם הצופים בבית, היום נדבר על המושג אמת.
איך מוצאים את האמת בעולם?
איך אנחנו יודעים שמה שאנחנו אומרים זה דבר נכון?
ואם אנחנו כבר מדברים על הכיוון שלנו, של יהדות,
ואיפה אנחנו יודעים שהיהדות היא דבר נכון?
יש הרבה אנשים שבאמת אומרו לעצמם אולי לא.
איך מוצאים את האמת בעולם?
בשביל להבין איך מוצאים את האמת בעולם,
כדי קודם כל בכלל לדבר מה זה המושג אמת.
היום, כשאדם רוצה להחליט
שהוא אומר אמת,
איך הוא יכול לדעת את זה?
ישנן, אני חושב, שתי גישות עיקריות,
אם מתמצת אותן, למציאות של היום,
איך מתייחסים לאמת.
גישה אחת, אפשר לכנות אותה:
אני תמיד צודק.
יש כאלה שיכנו זאת בשם פנאטיות.
פנאטיות,
המילה פנאט, זה בדרך כלל סוג של קללה.
אדם שבטוח שתמיד כל האמת היא רק שלו.
זה משהו בדרך כלל מצטער כאדם קיצוני, ובצדק.
זה יכול להיות באינסוף ויכוחים. זה יכול להיות בוויכוחים באמת בנושאים של דתות,
זה יכול להיות בוויכוחים במשפחה,
זה יכול להיות ויכוחים בנושאים פוליטיים.
האדם הפנאט זה האדם שאומר, אני צודק, למה?
כי אני אומר את זה.
יש הרבה אנשים שחושבים שהדתות הן פנאטיות,
צריך באמת לדון בנושא הזה.
מה זה דת?
האם דת טוענת שכל האמת איתה
בגלל שהיא אומרת או שיש לה הסבר אחר?
מכל מקום להסביר מה הבעייתיות בגישה כזו,
אני חושב שאין צורך להרחיב.
ברור, אדם שחושב שכל האמת היא רק אצלו וכולם טועים,
זה אדם מאוד מצומצם. כפי שאמרנו היום זה סוג של קללה, סוג של ילדותיות,
תנועת הפנאט.
כולם טועים ורק אתה צודק. כל העולם מתרכז במוח הקטן שלך.
זה בוודאי לא דרך לגעת באמת.
אז איך כן אפשר לדעת שאני צודק?
ישנה גישה הפוכה מהפנאטיות,
גישה שאומרת בדיוק הפוך.
אף אחד לא צודק,
או בשפה אחרת, כולם צודקים.
יש כאלה שמכנים את זה בביטוי פלורליזם.
פלורל באנגלית זה הרבה, הרבה דעות.
יגיד האדם הפלורליסט,
יגיד האדם שטוען שאין אמת אחת בעולם,
תראה, אני אומר משהו מסוים,
אתה אומר משהו אחר.
כל אחד והזווית שלו.
כל אחד
עם הסובייקטיביות שלו.
איש באמונתו יחיה.
כל אחד יגיד מה שהוא רוצה, יכול לחשוב מה שהוא רוצה.
אין אמת בעולם, או יש אמת, אבל אנחנו לא יכולים לגעת בה,
שזה במילים אחרות אותו רעיון,
וממילא כל אחד יזרום בכיוון שהמחשבות שלו רוצות.
הגישה הזו,
גם כמו הגישה הפנאטית,
יש בה איזושהי בעייתיות.
רק ההבדל הוא שבניגוד לגישה הראשונה,
שטוענת שכל האמת רק אצלה, שכאן זה ברור לנו למה זה צר אופקים ואף אחד לא מתייחס לגישה כזו,
הגישה שאנחנו מדברים עליה עכשיו, היא דווקא גישה שהיום היא די פופולרית.
כלומר, אדם בא ואומר, כן, כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, אי אפשר להכריע מה האמת בעולם, לכל מטבע יש לי צדדים,
ואין סוף משפטים שבאים לבטא את הרעיון הזה.
על פי התפיסה היהודית,
גם הפלורליזם הוא לא דבר שהוא מוחלט,
כי מצד האמת אין דבר כזה פלורליזם,
אין דבר כזה חופש דעות מוחלט.
כל חברה וכל אדם יש לו גבולות מסוימים שהוא
הוא רואה בהם אמת או ערך שהוא לא מוכן לחצות אותם.
מה נגיד אם יבוא אדם ויאמר,
אני חושב שמותר לגנוף,
אני חושב שמותר לרצוח.
אנחנו נסכים לזה? בוודאי שלא.
למה?
זו הדעה שלו?
כל אחד והאמת שלו?
תשובה.
אתה יכול להגיד את האמת שלך בתנאי שהיא לא פוגעת בערכים אחרים. בתנאי שהיא לא פוגעת ביכולת לחיות ביחד, בחוקי הדמוקרטיה.
אלף ואחד כללים.
יבוא אדם וישאל שנייה, אבל אם אין אמת בעולם,
מי החליט שאני צריך להיות כפוף לחוקים שלכם?
ובכלל, מה זה אומר לפגוע?
אתם חושבים שלפגוע זה לרצוח? אני חושב שלפגוע זה מה שאתם עושים.
אז אנחנו מבינים שזה לא הגיוני לבוא ולהגיד שיהיה חופש דעות מוחלט.
אם נגיד כך, הרי כל החברה כולה תתמוטט.
זה גם ברמה הקיומית.
כל אדם, הוא חייב להחליט החלטות בחיים. כשאני קם בבוקר,
אני צריך להחליט אם ללכת ימינה או ללכת שמאלה.
אם לקחת קו חמש לעבודה או קו שתיים עשרה,
בסופו של דבר אני צריך להגיע להחלטה.
אני לא יכול להגיד שתי הדעות נכונות באותה מידה.
ישנם גבולות במציאות שחייבים להתיישר אליהן.
אז איך באמת אפשר לדעת מה האמת?
מצד אחד,
להגיד שכל האמת רק אצלי,
זה דבר שלא יכול להיות.
מצד שני, להגיד שכל אחד יש את האמת שלו,
זה גם דבר שלא הגיוני, כי אז אין לנו בכלל נגיעה בשום דבר, אז מה עושים?
אם הדעות הפוכות, איך מכריעים, איך מחליטים החלטות.
כאן ישנה איזו גישה שהיא האמת די מובנת,
אבל רק צריך להעביר אותה כי היא בעומק העניין
הכיוון שתורת ישראל מנסה להוביל לעולם.
בשביל להבין את הגישה הזאת אנחנו נשתמש במשל,
במשל שמביא אותו הרב אברהם יצחק הכהן כהן,
אחד מגדולי ישראל, אנחנו מזכירים אותו
הרבה פעמים במהלך השיעורים שלנו, כי הוא היה אחד מהוגי הדעות הגדולים ביותר שקם מול העם היהודי, חי לפני כמאה שנה.
והוא מתייחס לסוגיה הזו, איך מבררים מה האמת בעולם.
והוא מביא משל מעולם הפיזיקה.
דוגמה,
בימים קדומים,
מהיוונים,
שהפילוסופיה היוונית,
הייתה גישה אסטרונומית,
גישה שניסתה לחקור את התופעות של הכוכבים בשמיים,
שניסתה לענות על השאלה מדוע הכוכבים עומדים ברקיע, עומדים בשמיים ולא נופלים.
אני בטוח שזו שאלה שמטרידה את כולנו,
למה הכוכבים לא נופלים מהשמיים.
הם ראינו תשובה מעניינת, ואני מציג את זה קצת בצורה פשטנית,
אבל הרעיון המרכזי היה שישנם עצמים שקופים,
איזה שהם זכוכיות או חוטים שקופים,
שתופסים את הכוכבים שלא ייפלו.
קראו לזה במינוח גלגלים או ספירות, דברים מהסוג הזה.
טוב, אי אפשר היה להגיד שזה לא נכון,
כי לא היו אז זפינות חלל שיכלו למשש מה קורה מסביב לכוכבים, או לא היה אמצעים טכנולוגיים אחרים.
זו הייתה הטענה, לך תוכיח שלו.
זו הייתה תפיסה ששלטה על גלגוליה השונים בעולם הפיזיקלי, העולם האסטרונומי, במשך כמה וכמה מאות שנים.
עד שהגיעה שיטה אסטרונומית חדשה שהסבירה את התופעה הזו של הכוכבים שתלויים בשמיים.
והגישה הזו הייתה של סר אייזיק ניוטון.
סר אייזיק או אייזיק ניוטון היה אסטרונום,
חצי פילוסוף אנגלי,
שהאגדה מספרת שהוא ישב יום אחד בגינה,
נפל תפוח,
על הראש שלו,
ואז התפוח שנפל על הראש שלו העלה לו חשיבה שלאט-לאט הוא פיתח תפיסה אסטרונומית או תפיסה פיזיקלית
שמדברת על כוח המשיכה, מה שמכונה גרביטציה.
אומר ניוטון,
מדוע התפוח נופל מלמעלה כלפי מטה? כי כל מסה,
כדור הארץ, מושכת
אליה את מה שסביבה.
ועכשיו, לפי זה ניתן גם להבין את הרעיון של הכוכבים בשמיים.
כל כוכב, הוא מושך אליו את הכוח שסביבו,
וכל כוכב נמצא בין כוכבים אחרים שכל אחד מושך לכיוון שלו,
וכל הלחצים האלה יוצרים את מפת כוכבי השמיים, כמו למשל ברזל שנמצא בין שני מגנטים, שכל מגנט מושך אליו ובסוף הברזל עומד באמצע,
ככה כל הכוכבים במערכת לחצים שלמה יוצרת את
התמונה שאנחנו רואים מול עינינו של הכוכבים שתלויים בשמיים.
עכשיו שאלה,
מי יותר צודק?
האם השיטה הפיזיקלית הישנה שדיברה על כך שיש להם עצמים שקופים שמחזיקים כוכבים
או השיטה של ניוטון שמדברת על זה שיש כוח משיכה?
אני מקווה שאני לא מפתיע אף אחד שנגיד שהשיטה של ניוטון היא יותר נכונה.
מדוע?
איך אנחנו יודעים שהשיטה של ניוטון מבחינה פיזיקלית היא יותר נכונה מהשיטה של היוונים הקדומים?
גם, גם בזמן ניוטון לא היו לנו ספינות חלל שיכולנו לבדוק, למשש מה קורה מסביב לכוכבים.
ככה אומר הרב קוק, השיטה של ניוטון
היא יותר כללית.
מה המשמעות של הביטוי כללי?
ניוטון מסביר בקו חשיבה אחד יותר נתונים מאשר השיטה הקדומה של היוונים.
כלומר,
השיטה הקדומה הסבירה באמת את תופעת הטבע, למה הכוכבים תלויים בשמיים. תופעת טבע נקודתית.
ניוטון, על ידי קו החשיבה שלו, של כוח המשיכה,
הסביר גם את התופעה הזו, למה הכוכבים תלויים בשמיים,
גם למה התפוח נופל מהעץ כלפי קרקע,
גם למה הכיסא לא מתרומם למעלה,
גם למה יש גאות ושפל וגם למה המגדל פיזה עובד נטוי.
זאת אומרת,
ככל שהשיטה,
יש נוסחה,
קו חשיבה שהוא חורז יותר נתונים במציאות,
הוא יותר אמיתי,
הוא יותר כללי,
או אם תרצו הוא יותר הגיוני.
ככה עובדת החשיבה המדעית
וככה עובדת כל החשיבה שלנו.
המילה חשיבה,
יש לה שורש בתנ״ך.
בתנ״ך מופיע השורש חשב לגבי הבגדים של הכהן הגדול.
אחד מהבגדים של הכהן הגדול נקרא חשב האפוד. הכהן הגדול בבית המקדש היה לו אפוד, זה היה בגד מסוים שהיה מונח על החזה,
והיו רצועות שהיו תופסות את האפוד מאחורה.
וזה נקרא חשב האפוד. כלומר, רצועות שהיו מגיעות מכמה כיוונים ומתרחסות לנקודה אחת.
היכולת לקחת כמה נתונים ולרכוס אותם בקו אחד,
זה הרעיון של החשיבה.
ככל שאדם חורז יותר נתונים בקו אחד,
הוא יותר צודק, הוא יותר אמיתי.
עכשיו,
האמת שהוא הגיע אליה זה לא סוף הדרך. אם ניקח שומע את הדוגמה מהמשל,
מעולם הפיזיקה, ניוטון הוא לא סוף הדרך.
כמה מאות שנים לאחר ניוטון יקום פיזיקאי עוד יותר כללי,
בשם אלברט איינשטיין,
שהוא יסביר את כל התופעות שניוטון הסביר בעולם הטבע,
בנוסף לתופעה גם מה הקשר בין מסה לאנרגיה.
ממילא הוא יהפוך להיות יותר כללי, יותר אמיתי.
יש אמת,
לא אמת מוחלטת, אלא אמת מתקדמת.
אנחנו כל הזמן נמצאים בהתקדמות בחשיבה שלנו.
האדם הכללי, ככה מסביר הרב קוק,
הוא לא אדם שמתקבע אך ורק באמת שלו. זה, כמו שאמרנו, זה פנאטי.
האדם הכללי, הוא גם לא טוען שאין אף אמת בעולם וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. זה גם דבר לא הגיוני.
אם ניקח את הדוגמה במשל שאנחנו כל הזמן מדברים עליו,
אם יבוא איזה פיזיקאי יווני קדום לניוטון ויגיד לו, תראה,
אני מאוד מכבד את מה שאתה אומר לגבי כוח המשיכה, אבל אני רוצה להסביר שהכוכבים תלויים בגלל החוטים השקופים.
יוטון לא התייחס אליו בדיוק, הוא יגיד לו,
לא,
השיטה שלך נדחתה, אני צודק יותר ממך.
למה?
לא בגלל שאני פנאט, בגלל שאני שחצן, בגלל שאני חושב שאני צודק ואתה טועה, אלא יש לי הסבר מדעי שאני יכול להוכיח אותו בניסיונות,
שזה בדיוק רעיון של ניסיון.
יש לך שיטה שחורזת כל כך הרבה נתונים עד שאתה יכול לנבא
מה יהיה בנתונים החדשים שעכשיו אתה מודד אותם.
אני יותר כללי ממך. אני לקחתי את נקודת האמת שיש בשיטה שלך,
אבל שכללתי אותה עם עוד נתונים והפכתי אותה ליותר כללית.
האדם הכללי, אני חוזר לרעיון,
הוא לא אדם שטוען שכל האמיתות הן אותו דבר.
זה אדם ששומע כל דבר, בהחלט.
הוא פתוח לשמוע אין סוף נתונים ומחשבות ורעיונות ודעות,
אבל הוא לוקח את הדעות הללו ומכניס אותן לחשיבה,
ורואה איזו מהן היא יותר כללית, ועכשיו
הוא בונה משהו גדול יותר.
הדברים הללו שאמרנו זה לא רק הסבר לצורת חשיבה,
תורת ההכרה, אלא יש כאן הסבר אמוני.
הרב קוק,
במקום שהוא מסביר את הדברים שאמרנו,
הוא מדבר על זה שזה בדיוק הרעיון של תורת ישראל.
זה הרעיון של עם ישראל.
הפסוק שעם ישראל אומר פעמיים בכל יום בתפילה.
שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
הרעיון הוא פשוט, שמע עם ישראל,
השם אלוקינו. יש הרבה אלוקים, יש הרבה כוחות,
יש הרבה דברים במציאות.
כולם אחד.
עבודת השם זה לחרוז את כל הנתונים שקיימים במציאות לכיוון אחד.
לראות איך אפשר לאזן את כל הכוחות שקיימים בנפש האנושית,
איך אפשר לאחד את כל כוחות הטבע,
איך אפשר בתהליך היסטורי ממושך לאט-לאט לזרום
עם כל העוצמות שקיימות בחלל האוויר העולם ולהביא אותן למטרה מסוימת,
שהיא הולכת לאט-לאט ומתבררת.
עם ישראל נקרא, השם ישראל מופיע בתורה,
שכאשר יעקב אבינו,
אחד מאבות האומה,
נאבק עם המלאך,
מלאכו של עשיו,
הוא קרא לו בשם ישראל.
מה פירוש המילה ישראל?
כי שרית עם אלוהים ואנשים ותאכל.
שרית זה התמודדת עם אלוהים, עם כוחות במציאות, ואנשים, עם כוחות באנושות ותאכל.
הרעיון של עם ישראל זה להתמודד.
כל הזמן לעכל דעות חדשות,
לשמוע רעיונות,
לבנות עולמות יותר ויותר גדולים.
לא להתקבע בשום דבר.
עם ישראל מתאפיין במהלך ההיסטוריה שלו
בכך שהוא תמיד פורץ גבולות.
תמיד לא מתקבע.
אף פעם לא נעצר במקום אחד.
עם נצח,
שחי במשך אלפי שנים,
שורד יותר מכל אומה ותרבות אחרת,
ונמצא תמיד בכל צמתי ההכרעה של ההיסטוריה האנושית.
חלק גדול, אם לא כמעט כל המהפכות הגדולות שקרו בהיסטוריה,
חלק גדול מהמהפכות המדעיות,
החברתיות,
השינויים,
אתה תמיד מוצא שם יהודים.
זה עניינו של עם ישראל, ללכת יותר ויותר,
לאחד דברים ולפרוץ גבולות חדשים.
עבודת אלילים,
עבודה זרה שבתורה אנחנו כל כך נלחמים נגדה,
זה בדיוק הרעיון שלה. עבודת אלילים זה להתקבע בכוח מסוים ולחשוב
שהוא הכול.
מה שקראנו פנאטים.
זאת אומרת, להתקבע בזווית מסוימת, לא להכיר שיש כוחות נוספים,
וממילא להילחם ולנסות לרמוס כל מה שמחוץ לנו.
ועבודת האלילים היא לפעמים גם מוכנה להשתתף עם עוד דעות שונות.
למשל, מופיע בתנ״ך, כאשר הפלישתים,
אחד מהעמים שנלחם בעם ישראל,
הוא מנצח את עם ישראל באחת המלחמות,
ושווה את ארון ברית ה',
את ארון לוחות הברית,
שהקרובים היו עליו,
ומכניס אותו לבית אלוהי דגון. זאת אומרת, הם לקחו כביכול את האלוהים של עם ישראל והכניסו לתוך בית
האלילים שלהם. מדוע?
כי יש הרבה כוחות.
אז יש כוח כזה, ויש כוח כזה, אין צורך לאחד ביניהם.
בעם ישראל זה לא כך.
בעם ישראל טוענים יש אלוהים אחד לא במשמעות של אחד ולא שניים,
במשמעות של אחדות,
שכל הכוחות במציאות צריכים להשתכלל לכוח אחד,
לכלליות אחת, לקו חשיבה אחד שהולך לאט-לאט ובונה את המציאות ליותר מוסרית ויותר עליונה.
הרעיון של אדם,
עובד השם על פי התפיסה היהודית,
זה לא אדם שטוען שכל האמת היא רק אצלו.
זה גם לא אדם שטוען שאין אמת בעולם וממילא הוא נשאר חסר אונים.
אלא זה אדם שמסוגל לאט-לאט, בתהליך איטי וארוך, שנמשך כל החיים,
לאסוף נקודות אמת.
להיות פתוח להרבה מאוד דעות,
להרבה מאוד תרבויות,
להרבה מאוד זוויות שקיימות במציאות,
ולחרוז אותן בעבודה איטית
לקו אחד.
זה אגב הדבר המרכזי שמפתחים בזמן לימוד התלמוד, בזמן לימוד הגמרא.
לימוד הגמרא הוא בדיוק בנוי כך.
יש דעה אחת ויש דעה נגדית,
על כל נושא כמעט.
כל התלמוד הוא מלא ויכוחים.
מה עושים עם הדעות השונות?
עם האמיתות האלה.
האם כל אחד מתקבע איפשהו?
לא.
האם כל אחד אומר,
טוב, בוא נוותר, כי כל אחד והאמת שלו? בוודאי שלא.
כל הרעיון של התלמוד, של הגמרא,
זה להתווכח ולמצוא אמת יותר כללית,
להקשיב בענווה למה שהשני אומר,
ועכשיו יחד לבנות אמת שתכיל,
שתכלול את שתי האמיתות בצורה יותר גדולה ויותר רחבה.
גם במאבקים השונים שקיימים בתוך עם ישראל,
איך אמורה להיות ההתקדמות?
האם כל כוח מתבצר איפשהו
ולא מוכן להקשיב לאחרים,
מנסה לרמוס את האחרים,
או איזה סוג של ייאוש שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה? בוודאי אי אפשר לנהל ככה חברה.
הרעיון הוא לא.
הרעיון הוא שכל הכוחות,
ועל פי
תורת הסוד של עם ישראל, זה מה שקורה כעת, בעת הגאולה.
הכוחות חוזרים מהגלויות שעם ישראל היה במשך אלפיים שנה.
הרבה מאוד זוויות הסתכלות,
הרבה מאוד דגשים שונים,
הרבה מאוד עוצמות שמגיעות מכיוונים אלו ואחרים מתקבצים כאן בארץ ישראל,
וישנו בירור, ישנו תסיסה, ישנו ויכוחים,
אבל הבירור הזה לאט לאט מוליד אמת גדולה יותר שמכילה את כל האמיתות
באופן יותר כללי ויותר מלא אמונה.
הכלליות, או אם נקרא לזה ההיגיון, החשיבה,
זה השורש של לימוד התורה.
זה מה שעושים,
זה מה שאמור לימוד התורה לפתח באישיות של האדם.
יכולת להכיל דברים,
לא להסתפק במובן מאליו,
לבנות תמיד קומות יותר ויותר עליונות ולמצוא את האמת בעולם.
אמת זה לא נקודה שמגיעים אליה אי פעם.
אמת זה משהו שמתקדם,
כל הזמן הולך ומתקדם.
זו אולי גם הסיבה שיש כאלה שאומרים שהמילה אמת זה האותיות א',
מ',
ת',
ההתחלה,
האמצע והסוף של א', ב' העברי.
האמת זה משהו שצריך לחרוז את הכל,
את כל האלף-ב'.
אתה אומר אמת מסוימת,
כמו שאמרנו, באיזה תחום שזה לא יהיה?
שנייה, שואלים אותך, אבל יש איזה נתון מסוים שאתה לא עונה עליו.
זה בדיוק הנושא של הוויכוח, אתה לא צודק.
הנה, יש פה, שכחת כאן איזושהי חוליה שאתה לא חורז אותה.
מה אדם עכשיו אמור לעשות?
לא, אתם טועים, רק אני צודק.
לא ולהגיד, טוב, אתם צודקים ואני צועק ובואו נשאר כל אחד איפשהו, לא.
הרעיון הוא,
בואו נמצא עכשיו אמת גדולה יותר שתכיל גם את החוליה החסרה שאתם עוררתם בשאלה שלכם.
על ידי כך נבנה עולם יותר שלם,
יותר מאמין,
יותר כללי,
ואם תרצו,
יותר ישראלי.
תודה לכם שהייתם איתי. ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
תגובה אחת
נהנית מאד מהשיעורים. תודה רבה. שאלתי היא אם כן מדוע ההלכה לא גמישה בהתאם למציאות המשתנה. יש משהו בהלכה שהוא מאד מוחלט ואפילו נוקשה. למשל:בני הקיבוצים החליטו שכיון שהם מתמסרים להקמת הקיבוץ הם לא מביאים ילדים לעולם 4 שנים. ביהדות אין דבר כזה. יש לחץ גדול להתחתן, להוליד, וללמוד תורה….ומה עם מקצוע? פרנסה?
תלמידי חכמים בגמרא מאד אוחזים בדעתם ולא נראה שנותנים מקום לדעת האחר….
מה שהרב דבר זה מאד יפה אבל זה לא נראה לי יהדות