שרו לכם הצופים בבית, היום נדבר על שלוש מצוות מיוחדות: לקט,
שכחה ופאה.
המצוות הללו הן מצוות שעסוקות בעשיית חסד כלפי הזולת.
למה בחרנו דווקא בשלושת המצוות הללו?
תכף נסביר.
בואו נדבר על המציאות הנפשית של האדם שהוא צריך לעשות את המצוות הללו. המצוות הללו זה מצוות חקלאיות.
כאשר אדם מגיע לזמן הקציר, כאשר אדם יש לו שדה,
בעל שדה,
בעל רכוש,
והגיע הרגע שהוא צריך לקצור את התבואה.
זה רגע מאוד משמח בחיי אדם.
היום אולי אנחנו פחות מרגישים את זה, כי רובנו לא חיים בצורה חקלאית, אבל פעם שהחברה הייתה חקלאית,
זה בוודאי היה הרגע שבו כולם הרגישו, הנה,
הגענו לרגע שבשבילו עבדנו כל השנה כולה.
זה הזמן של הדיווידנדים, זה הזמן של התוצר.
כל השנה עמלנו, טרחנו, אזורים בדמעה, ברינה יקצרו.
עכשיו ברינה, בשמחה, אנחנו קוצרים.
ברגע הזה יכול להתגנב ללב של האדם תחושה של גאווה.
אני ואפסי עוד, הנה, אני בעל רכוש,
הגעתי, הסקתי, הכל נמצא בידיים שלי.
דווקא בנקודה הרגישה הזו התורה פונה אל האדם ואומרת לו את הציווי הבא.
ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פעד שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט.
מוזכרים כאן כמה מצוות.
הראשונה שבהן היא מצוות הלקט.
מה היא מצוות הלקט?
אומרים לבעל השדה, אתה עכשיו באמת קוצר את השדה,
כל הכבוד,
אבל שיבולים שנפלו בדרך,
אל תחזור ותלקט אותם, אלא תיתן לעניים ללקט אותם במקומך.
תן גם להם שיוכלו לאכול משהו.
מצווה נוספת היא מצוות פאה.
פאה,
כלומר היא פינה,
תשאיר פינה בשדה שאותה אתה לא קוצר. מלכתחילה יש איזה צד בשדה שהוא נועד שהעניים יבואו ויקחו אותו.
מצווה אחרונה היא מצוות שכחה.
אחרי שקצרת, ארגנת את זה לעלומות,
לערימות תבואה, שכחת כמה מהם בשדה,
אל תחזור לקחת.
תן לעניים לבוא ולקחת את הדברים לעצמם.
זוהם המצוות. המצוות נועדו לחנך את האדם דווקא ברגע השיא, ברגע הרכושנות,
לתת גם לאחרים.
אבל, וזו הנקודה החשובה,
שימו לב, היינו לכאורה מצפים שאם המטרה היא לתת לעניים אוכל,
מדוע לתת להם בצורה כזו, שהם יצטרכו לעבוד קשה, לקצור, ללקט?
שיגידו לאדם, אחרי שקצרת, הכנת לחם, בוא, תן לעניים ישר ארוחה.
יש אומנם מצווה כזו,
אבל המצווה מהתורה היא דווקא באופן שכזה.
לתת לעני להיות שותף בעבודה. וכך הוא לומדים פה עיקרון חשוב בכל מצוות החסד, בכל מצוות הצדקה בעם ישראל.
מצוות הצדקה היא לא רק משהו טכני.
לתת לבן אדם לאכול,
לתת לבן אדם אפשרות לחיות, זה כמובן הבסיס.
ויש כאן משהו מעבר לזה.
צריך לתת לאדם גם את היחס הנפשי הנכון.
בעל השדה פונה לעניים, ובעצם אומר להם,
בואו, תעבדו יחד איתי.
אל תרגישו שאתם חיים על חשבון אחרים.
אתם גם באים, עובדים בזמן המאושר הזה, שכולנו קוצרים, ואז חגיגה שלמה, והקוצרים, וכולם יוצאים החוצה.
בואו, תצטרפו גם אתם, תעבדו יחד איתנו בשמש.
יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך.
גם אתם גאים,
גם אתם חלק מהתהליך של עשיית האוכל,
של היצירה האנושית.
הדברים הללו קשורים לכל מצוות הצדקה בעם ישראל.
המטרה בצדקה בעם ישראל היא לא רק לתת לאני כלאחר יד.
צדקה, אמרו לנו חכמים, ללשון צדק, שנבין.
היהדות היא לא סוציאליסטית במובן המקובל,
קרי שכולם שווים ולכולם מגיע אותו דבר. בוודאי שלא. ישנם הבדלים בין אדם לאדם,
ישנם הבדלים בין כישרונות שונים של אדם ואדם,
יש הבדלים בין אדם שיתאמץ ובין אדם שלא יתאמץ, אבל יחד עם זה יש גם צד
שהכול לא שייך לנו, הכול שייך לקדוש ברוך הוא. וממילא, אם הקדוש ברוך הוא זכה ונתן לך,
אתה זכית והוא נתן לך כישרונות, נתן לך את היכולת לצבור רכוש,
מן הצדק שתיתן גם לאותם אומללים שאין להם.
הצדקה היא לא רק זכות, יש בה גם צד של חובה.
כל יהודי על פי ההלכה חייב לתת צדקה. כמה יש דיונים בהלכה?
האם יש כדאי מעשרי כספים? האם יש כדאי סכומים אחרים?
אבל כל יהודי חייב לתת צדקה. אפילו, ככה אומרים חכמים,
אני המתפרנס מהצדקה,
גם הוא צריך לתת צדקה למי שעני יותר ממנו.
מצוות הצדקה היא משהו מאוד שורשי בעם ישראל.
ישנו פסוק שאומר,
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. זאת אומרת, ישנה איזו הבטחה שתמיד יהיו אביונים, תמיד יהיו עניים.
היינו מצפים שאם זה כך, זו מציאות שלילית. למה הקדוש ברוך הוא מבטיח שלא יחדל אביון מקרב הארץ?
לזה בדיוק הרעיון.
יש לעניים תפקיד בעולם.
המבט האמוני,
המבט שמסתכל על הצדקה לא רק כאנשים מסכנים שצריך לזרוק להם איזה עצם, אלא מבין שיש לעניים תפקיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, כמו לכל אדם.
ואם הקדוש ברוך הוא גזר על מישהו שיהיה עני,
הוא מנסה ככל יכולתו לצאת ממעגל העוני והוא לא מצליח,
התפקיד נועד לפתח אצל אנשים אחרים מוסר. כמובן, אף אחד מאיתנו לא לוקח בהתנדבות תפקיד מהסוג הזה, וכולנו מעדיפים לתת ולא לקבל,
אבל אף על פי כן, כאשר ישנם עניים בעולם,
תפקידם לעורר את מידת החסד, להפוך את האנושות ליותר מוסרית וליותר ערכית.
לכן הצדקה צריכה להיעשות בצורה ראויה.
לא רק כלאחר יד, אלא באופן מכובד. כמו שאמרנו, שהצטרפו לעבודה, הצדקה הגדולה ביותר, אומרים לנו חז"ל,
וחי אחיך עמך. זאת אומרת,
לתת צדקה לעני באופן כזה שיעמיד אותו מחדש על הרגליים ויאפשר לו עכשיו ללכת ולעבוד וליצור בעצמו,
לשקם אותו מההתחלה.
עד כדי כך יש חשיבות למצב הנפשי של נתינת צדקה, שאומרים לנו חכמים שכאשר אדם שהיה עשיר וירד מנכסיו, כאשר משקמים אותו,
לא רק משקמים אותו לחיים מינימליים שיוכל לשרוד, אלא צריך להשתדל להחזיר אותו לרמת החיים שהיה מוגל בה.
למה?
כי היה פה מצב נפשי של אדם שירד ממעלתו ועכשיו לא פשוט לו להסתדר, לא רק שאין לו מה לאכול, גם מבחינת
הכבוד שלו.
הוא עכשיו סופג בושה שהוא צריך לחיות ברמת חיים ובמעמד חברתי כל כך נמוך. לכן צריך כמה שאפשר ללכת ולהחזיר את האדם למעמדו הקודם,
על מנת להדגיש שההצדקה היא לא רק משהו טכני, אלא גם משהו נפשי.
יכול להיות שאחד הסיפורים הגדולים של עם ישראל מדבר על רות המואבייה.
רות המואבייה היא למעשה אם המלכות של עם ישראל. מהצאצאים שלה יצא דוד המלך,
מלך ישראל, משיח בן דוד.
והסיפור על רות מתאר שרות הייתה גיורת,
הגיעה מארץ ששמה מואב,
והיא התעקשה לבוא פה לארץ ישראל כדי להידבק בנעמי חמותה.
היא נישאה לבנה של נעמי, הבן הזה מת,
והיא התעקשה לעזוב את מה שהיה לה במואב, את משפחתה,
ולבוא פה לעם ישראל ולהצטרף לעם ישראל כגיורת.
ושם ישנו תיאור, כשהיא מגיעה פה לארץ ישראל,
היא עוברת תהליך, והתהליך עובר דווקא במציאות הזו של השדה. היא מגיעה לשדה של קוצרים,
בעל השדה הוא יהודי חשוב בשם בועז,
והיא שם, דרך המצוות הללו, לקט, שכחה ופאה,
היא הולכת ומתחברת עם בועז,
ומתוך החיבור הזה, שהם מתחתנים, בסופו של דבר צומחת המשיחיות, צומחת המלכות של עם ישראל.
יש כאן איזו אמירה,
מלכות בעם ישראל צומחת מתוך החסד,
מתוך הצדקה,
מתוך התהליך הזה שאנשים עוברים, שהם משתקמים,
אנחנו עוזרים לאחרים להשתקם,
ומתוך כך מתברכים כולנו.
זו גם הסיבה שמצעת הצדקה תופסת מקום כל כך משמעותי בעם ישראל, ועניינה לחנך את האדם לנתינה.
הרמב"ם, רבי משה בן מימון,
למשל אומר שאם לאדם יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת לתת סכום אחד גדול לצדקה, אלף שקל בבת אחת,
או לתת כל פעם סכום קטן, כל יום במשך אלף ימים שקל אחד,
עדיפה האפשרות השנייה. מדוע?
כדי לחנך את האדם לנתינה.
זו הסיבה שישנם רבים שנוהגים בתפילת שחרית, ישנו מזמור, שאומרים ויברך דוד,
נותנים אז מטבע לצדקה.
להרגיל את הנפש פעם אחר פעם, לתת צדקה,
להתרגל לתת ולא לקבל.
אז בעזרת השם נתפלל שכולנו נהיה בין הנותנים ולא בין המקבלים,
וההצדקה הזו היא באמת תשקם את מי שצריך לשקם ותופיע יותר את מידת החסד בעולם.
ישנו מדרש שאומר שתורת ישראל תחילתה חסד וסופה חסד. תחילתה חסד, בראשית ברא אלוהים, הקדוש ברוך הוא מעניק מחסדו ובורא את העולם, וסופה חסד,
שכתוב שמשה רבנו נותן את התורה לעיני כל ישראל. גם הוא מעניק לעם ישראל סוג של מתנה.
התורה,
כל העולם היהודי, הוא מתחיל ונגמר בחסד.
מתחיל מהיציאה מהמעגלים הפרטיים וההתרחבות למעגלים יותר ויותר רחבים,
שההתארכות הזו נעשית בצורה רגישה,
לתת לאדם את התחושה הטובה, לשקם אותו,
ומתוך כך להביא את כולם למצב המתוקם.
תודה לכם שהייתם איתי, ניפגש בעזרת השם בפעמים הבאות.
