ויסעו ויחנו – נאמר באוהל בני עקיבא בפארק אופקים – תמוז תשסה

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם .. .וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
פעם מסעיהם קודמים למוצאיהם ופעם מוצאיהם קודמים למסעיהם . מהי משמעות הדבר?
יש היוצא על-מנת לנסוע ויש הנוסע על-מנת לצאת. היוצא על-מנת לנסוע מטרתו היא המסע. יש לו תוכנית ברורה לאן עליו להגיע ולשם כך הוא יוצא ממקומו. אין לו סיבה לצאת ממקומו אלא זאת בלבד. לעומתו – לנוסע על-מנת לצאת אין מטרה ברורה לאן הוא מעוניין להגיע. המניע העיקרי למסעו הוא רצונו לצאת ממקומו. הוא לא יכול להישאר עוד במקומו” יש לו סיבות מוצדקות לכך. יעד הנסיעה שלו הוא משני לרצון לצאת החוצה.
ביציאת מצרים היו שני סוגי אנשים. היו שיצאו ממצרים משום שלא יכלו לסבול עוד את מצרים. לא ארץ-ישראל היתה מטרתם העיקרית. והיו כאלו שמטרתם המוצהרת היתה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’. כל ירידתם מצרימה היתה זמנית לגור שם מפני הרעב. ועתה הגיעה השעה לשוב אל הארץ ולשם כך שאפו לצאת ממצרים. (ראה “כלי יקר” תחילת מסעי)
הגורל והיעוד. הרב קוק הביע רעיון דומה על פי שני הדימויים בנבואת ישעיהו על שיבת ציון: “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם”.
העב הוא עצם דומם. אין לו רוח חיים משלו. הוא מועף ברוח. ליונה – לעומתו – יש רוח חיים ואינסטינקט טבעי שבו היא שבה אל קנה. יש יהודים שרוח סערה מטלטלת אותם ומעיפה אותם לארץ ישראל ויש שהשאיפה הנורמאלית לשוב הביתה הי א המנחה אותם.
הרב סולוביצ’יק מכנה שתי גישות אלו כברית גורל וברית יעוד.
במקביל לשני מניעים אלו היו גם שני מהלכים בהיסטוריה היהודית בעת החדשה. הרב צבי קאלישר מראשוני הראשונים למבשרי ציון עורר את הלבבות לשיבת ציון על-מנת להשיב את עבודת המקדש למקומה. הוא העלה את הרעיון להקריב קרבן פסח. ולשם כך תכנן רכישת קרקעות והעלאת יהודים לארץ ישראל. בחינת מוצאיהם למסעיהם. גם כשהתברר לו שהרעיון עדיין לא בר ביצוע הוא לא נרתע והמשיך בהנחת תשתית התיישבותית בארץ. המטרה הנכספת נשארה בעינה – ירושלים.
להרצל” שהופיע דור אחריו” היתה גישה הפוכה – הרצון הדחוף להציל יהודים מהסכנה האנטישמית המרחפת עליהם בגולה. היציאה היתה המטרה ולא ההגעה לארץ-ישראל. ואכן כשהועלתה הצעת אוגנדה הרצל תמך בה בהתלהבות” כי העיקר אצלו היה הצלת יהודים. הוא סבר שמדינה יהודית היא הדרך היחידה להצלת יהודים ולמניעת אנטישמיות. בחינת מסעיהם למוצאיהם.
הציונות המדינית-קיומית נמצא במשבר עמוק. הרעיון” שהמדינה לכשתקום תסלק את מוקדי הסיכון לקיומו של כל יהודי” אכזב. המדינה אמנם משתדלת להגן באמצעות צבאה החזק בע”ה על אזרחיה” אך רק בכוח הזרוע. התברר שהמדינה לא יכולה להבטיח זאת. אדרבה” עצם קיומה כאן בלב האיסלאם הרדיקאלי מסכן אותנו יותר מכל. למרבה התסכול המדינה לא פתרה את בעיית היהודים. אדרבה. דומה שהיא החריפה אותה…
יהודי = יעודי. השעיר לעזאזל הוא הציונות הדתית. שורשיה קדמו להרצל. היא ממשיכה את הרב קאלישר ואת רבותיו ואת מורשת ישראל לדורותיה. היא שואפת לחזרת השכינה לציון ומאמינה בחזון אחרית הימים על יעודו של הר הבית כמרכז רוחני אוניברסאלי ומוקד של שלום עולמי. השאיפה עצמה מהווה בעיה לדעת השוליים בציונות החילונית. לדעתם” אלמלא שאיפה זו היה מזמן ניתן להגיע” אל המנוחה ואל הנחלה. ובכלל” היחס הערכי לארץ ישראל היונק אותו מהתנ”ך ומהמורשת התורנית מזיק לדעתם לנורמליזציה במזרח התיכון. עצם הגישה היעודית-ערכית היא מקור הבעיה. לו היינו כולנו רק אנשי ברית גורל פרגמאטיים” המסתפקים בצורך ומוותרים על הערך” היינו כבר מזמן חיים במזרח התיכון כמו באירופה.
זו היא אשלייתם של אנשי הציונות הקיומית. המסקנה היא שההתנחלויות אשמות כביכול בכך שכל עם ישראל סובל. הן הקרבן. אם נקריב אותו נכפר בכך על ה”טעות” הגדולה של עצם קיומנו בכלל ובמקום הקשה בפרט. ננתקה מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו ואזי שלום על ישראל וכל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו שאנן ואין מחריד. כאן עומק הטרגדיה ושורש המשבר. כל קבוצה מהווה איום על חברתה.
הרבנות והריבונות. מי שרואה בהקמת המדינה את שיא פסגת שאיפותיה של הציונות מתייחס אליה כאל צורך עליון שאליו יש להכפיף את כל הערכים. המדינה מעל לכל. (האם אין הדבר מזכיר סיסמאות פשיסטיות?…) כל מי שיש לו ערכים ממקור אחר פוגע כביכול במדינה. הדברים מתחדדים יותר כשהמדינה מוגדרת כריבונות אנושית בעוד שמקורם של הערכים הוא על-אנושי. הדיכוטומיה (המלאכותית והמנופחת ללא כל פרופורציה) בין הרבנות והריבונות היא לפי גישה זו בלתי נמנעת השאלה המהותית: מהו מקור סמכותה של המדינה” הצורך או הערך” הגורל או היעוד” האדם או האדמה? מי יקבע את גבולות המדינה? התנ”ך הנצחי” או ממשלה המתחלפת כל כמה שנים” וקובעת כל פעם מחדש את צרכי המרחב של המדינה לפי ראות עיניה?
התיאור מוקצן בכוונה ולא מדויק” כדי להבין את עומק השבר של החברה הישראלית. לאמיתו של דבר עדיין לוחשים תחת מעטה האפר גחלים לוחשות של זיקה ערכית לארץ של שאיפות רוחניות. עדיין יש שרידים של מי ששאפו ליצור כאן חברה צודקת ושוויונית יותר. עדיין יש שיירים של מי שדיברו על תחיה תרבותית בארץ. אולם אלו רק גחלים לוחשות. לצערנו השוליים הקיצוניים השוללים כל ערך השתלטו על מוקדי ההשפעה ובעיקר על התקשורת לסוגיה. הציונות הדתית הוכיחה שלמרות תפיסתה היעודית היא לא מתנתקת מברית הגורל. היא לא אומרת “גזורו” לכן היא האם האמיתית ולכן היא צריכה ליטול על עצמה את כתר המנהיגות.
ויסעו ויחנו. המשך קיומו של עם ישראל מותנה בשאיפה ליעוד. הוא לא חברת גורל עיוור חסר סיכוי ומשמעות. אלא ברית יעוד. יש לו חזון” אמונה ומוטיבציה. לעומת אלו המקוננים על הגורל המשותף הקשה אך אינם נוקפים אצבע להביא את עם ישראל לייעודו” לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה חברתית ומוסרית ולא מבחינה מדינית ובטחונית. הם אלו הנגררים אחרי תת-התרבות המערבית” (להבדיל בינה לבין התרבות המערבית הטובה והערכית) ומנתקים אותנו מערש תרבותנו וממקורות יניקתנו. שלא באשמתם אין להם שורשים ולכן גם אין להם תקווה ועתיד. הם שרויים ביאוש. ולא נותרו להם אלא פתרונות ארעיים שהם נאחזים בהם כטובע בקש. התקוה היחידה של מדינת ישראל הם אלה המגינים עליה מפני מדרדריה. כי ללא יעוד אין גורל ובאין חזון יפרע עם. מי שיפיח רוח חיים בעצמות היבשות הוא רק הציבור המחבר את היעוד עם הגורל ולא מתנתק מאף אחד מהם.
המציאות הקשה בה אנו חיים” והיא תחריף בעתיד הנראה לעין” מחייבת כוחות נפש גדולים ורוח איתנה” בלעדיהן אין גם קיום. הציבור הגדול והנחוש” מלא התקווה והאמונה חרף כל המשברים והאכזבות” לא נשבר וגם לא יישבר” א”א לשבור אותו. אדרבה” כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. הוא נופל ומיד קם ומתעודד” כי הוא יונק את כוחו מפסוקי הפרשה אותה נקרא השבת:
והוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.