[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/238782960″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
פרק שני סוף פסקה ב’
באמונה ובמוסר הגילוי האלהי הוא ישיר. בהלכה יש לבושים שצריך להסירם
כל הכלים ההלכתיים, כל פרט הלכתי, יש בו תוכן אלהי פנימי, עלינו לקלף ולראות את אור היושר והצדק האלהי. ואם נעשה את החשיפה בכל תחומי החיים – נגיע לאור האלהי.
איך מתגלה האור האלהי בפרטים המעשיים? כשאדם לומד תורה הרי זה דרך שכל חיצוני – להבין מדויק.
זה אמנם שכל חיצוני, אבל בתוכו יש שכל פנימי – רגש הלב. “המאור שבה מחזירו למוטב”. מקור אור הנמצא בתוך הפרטים. דוגמא: ספרי קודש וחול עומדים בספריה ולכאורה נראים אותו דבר. לכאורה ספרים מיידעים, זה בתחום האסטרונומיה וזה בתחום הלכות חנוכה… אולם בחכמת הקודש יש מאור אלהי שהלומד נפגש בו!
באוה”ק א א, יש פסקה שתעזור להבין את העניין. “חכמת הקודש הפועלת…” זוהי חכמה פועלת. כאן הרב מברר את ההבדל בין חוכמות חול וקודש. תורה היא לא ידע אלא עושה את האדם בריה חדשה, מהפכת אותו.
חכמות החול הן חכמות מציירות, וחכמת הקודש היא יוצרת. חוקי הפיזיקה קיימים בעולם עד שהגיעו הפיסיקאים וגילו וציירו את המציאות בנוסחאות. המציאות נתונה. אך לא חידשתי כלום. אלו חכמות החול. אינן מחדשות דבר.
חכמת הקודש יוצרת את היש. יש בתורה תכונה שהיא יוצרת יש מאין. יוצרת אותי כאדם חדש.
כשאדם לומד חכמת קודש, יש בה מקור אור פנימי שהוא הכוח היוצר. “הסתכל באורייתא וברא עלמא”. חכמת הקודש מהפכת את האישיות של לומד התורה להיות היא, התורה.
אע”פ שחכמות החול מציירות, אין להם אפשרות להביא את הלומד אל מהותן. זה לימוד חיצוני לאדם.
אך כשאדם לומד תורה הוא צריך לגשת אליה כתורה יוצרת כדי שיגלה את המאור האלקי. כשאני לומד שכלית את התורה אני לומד לקלף את הלבושים ולהגיע לגילוי השמים שבתוך הארץ.
מדעי החול אינם מחדשים אפוא אלא מציירים את מה שנמצא במציאות.
אי אפשר להגיע לקודש בכלים של חול! אך אפשר להשתמש בכלים בתנאי שיישארו בגדר כלים, כאמצעי. אין שום צורך בכלים אחרים כי המאור הפנימי נמצא בתורה, “אנא נפשי כתבית יהבית”, ואיש לא יכול לבטל זאת!
ר’ עוד מאמרי הראיה 470 על ביקורת המקרא. שם כותב כי ההבדל בין קודש לחול הוא לא בכמות אלא באיכות. הקודש והחול הם שני דברים שאין להם שום קשר ומי שרוצה לגשת אל הקודש כניגש לדבר חול – יחטיא את הכל. הוא כמו אדם שרוצה להשתמש בחוש לא מתאים, כמו מבקש לראות דרך האף, או לשמוע בפה. את זה ביקורת המקרא לא מבינה. אינה מתייחסת למתודות כאמצעי עזר בלבד.
העיקר הוא: האם הפכת בעקבות התורה להיות אדם אחר?
לפעמים מתעורר אצל האדם ניצוץ אלקי לא מוגדר. “התנוצצות עדינה בחדרי הלב, מכל מקום מעלה את הנשמה למקום נעלה שהחיים כולם מזדככים על ידה…”