“זה כמעט כמו דת” היא אומרת בראיון מיוחד לערוץ מאיר. “התחרות הגדולה בין הסטודנטים היא מי יותר טוטאלי ללימודי המשחק, מי מקריב את כל הימים והשעות שלו עבור המשחק, ואני פשוט לא השתלבתי בחברה ההיא. בנוסף לכך, מבחינתי לא היה מצב שאוותר על ערכיי ועל המצוות עליהן הקפדתי. חשבתי שאני חזקה מספיק כדי להתמודד לבד מול כולם, אבל בסוף השנה הראשונה פרשתי”.
מעבר לעניין החברתי, היחס כלפייך כבחורה דתייה היה שונה גם מצד המכללה?
“מנהל החוג למשחק מאוד רצה שאשתלב, הוא מאוד מחפש את הגיוון, ולכן רצה לתת מקום גם לסטודנטית דתייה, ובהחלט תמך בי ועודד אותי. גם המורים האחרים ניסו להתחשב בי, אבל בגלל ענייני הנגיעה לא קיבלתי יותר מדי תפקידים, והפער היה מורגש”.
כשאני מנסה להבין ממנה אם תמליץ לחבר’ה דתיים שמעוניינים בתיאטרון ללכת ללמוד כיום במקומות דומים, צביה מהססת, ולא כל כך יודעת מה לענות. לאחר מספר התלבטויות היא משאירה את שאלתי פתוחה, ומציינת שמי שהולך צריך להיות עם עמוד שדרה רציני, ושכנראה לנשואים יהיה קל יותר.
מעבר לתארים הרבים שהוזכרו לעיל, זכתה מרגליות במגוון תארים נוספים במהלך חייה, וביניהם הוכרזה כאלופת הארץ בתחרויות הפואטרי סלאם בשנת 2012, וזכתה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2015. מרגליות גדלה בפתח תקווה, שירתה שנת שירות לאומי בנתיבות ולאחריה למדה במדרשה ללימודי יהדות בגבעת וושינגטון. לקראת סיום לימודי התואר הראשון שעשתה במדעי המדינה וספרות עמדה היא בצומת משמעותית ראשונה אשר בה היה עליה לבחור מאחת מתוך מספר אפשרויות אשר ישפיעו על מהלך חייה.
לאחר התואר הראשון הייתה לך אפשרות להמשיך למסלול ישיר לדוקטורט, אך את בחרת ללכת ללמוד משחק, מדוע בחרת כך?
“מצד אחד אני יכולה לומר שפשוט הייתי צעירה ולא פחדתי או חשבתי על ההשלכות הכלכליות של הבחירה במשחק ואומנות. מצד שני, גם היום אני מקבלת לעיתים הצעות של עבודות ניהוליות או אקדמיות יותר ובוחרת לוותר עליהן, כי במהות שלי אני יוצרת, ואני רוצה להתעסק ביצירה. זה גם מה שהוביל אותי בבחירות שעשיתי מאז ועד היום. הכתיבה היא חלק מהזהות שלי, מהחיות שלי. כשהייתי בכיתה א’ ההורים שלי התגרשו, וכדרך התמודדות עם המשבר מצאתי את עצמי מתחילה לכתוב. מאז ועד היום הכתיבה היא המרחב ששומר עלי, התרפיה שלי, עוד הרבה לפני יכולות המשחק – אותן רכשתי בגיל בוגר.
“לפני כעשר שנים, כשהבנתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה, החלטתי שאני מפסיקה לכתוב לעצמי. שאת כל הכוחות שלי אני ממקדת בכתיבה החוצה. הבנתי שמה שכתבתי חייב לפגוש אנשים, וזה עזר לי לפרוץ ולהתפרסם. יחד עם זאת, לאחרונה חזרתי לכתוב לעצמי. הקורונה הכניסה אותי פנימה”
בהמשך דרכה למדה מרגליות תסריטאות בבית הספר ‘מעלה’ ומשחק במכינה של ניסן נתיב, ולאחר שפרשה מלימודי המשחק בסמינר הקיבוצים הדריכה טיולים ביד בן צבי. בנוסף, עברה קורס מורי דרך, החלה להתמחות בתיאטרון שטח, והצטרפה למשוררי הספוקן וורד (שירה מדוברת) – ופרחה בתחום. ספוקן וורד היא סוג הופעה המבוססת על שירה מדוברת, כלומר שירה שכתובה במשלב לשוני נמוך יחסית ומיועד להקראה בפני קהל ולא לדפוס. את קטעי הספוקן וורד מקריאים האמנים באירועי פואטרי סלאם (‘הטחת שירה’), שם עומד הביצוע לשיפוט נציגים אקראיים מהקהל. רוב אירועי הטחת השירה מציעים במה ציבורית וחופשית, ומאפשרים ביטוי ביקורת חברתית ועיסוק גלוי בנושאים שהחברה מגבילה את הדיון בהם.
איך הגעת לאומנות הספוקן וורד, מה משך אותך לשם?
“זה בעיקר היה להיות האדם הנכון בזמן הנכון. בשנים שבהן ה’ספוקן וורד’ התפתח בישראל זה התאים לי כמו כפפה ליד. כאישה דתייה וכאם צעירה לא היה לי זמן וכסף להשקיע חודשים ושנים בכתיבת תסריטים ומחזות, או בפרויקטים שדורשים השקעה של תקופות ארוכות, אז חיפשתי דברים מהירים יותר שאני יכולה לעשות תוך כדי הטיפול בבית וגידול הילדים. הספוקן וורד השתלב לי מצויין, כי לכתוב קטעים קצרים של חמש דקות לא היתה לי בעיה, וכך התחלתי ולאט לאט התפתחתי והפכתי מוכרת בתחום.
“אני מאוד מחוברת לספוקן וורד בגלל שיש בזה שילוב של כל מה שאני אוהבת – כתיבה שירה ובמה, מה גם שמבחינה דתית לא יכולתי להשתלב בהצגות ומופעים של תיאטרון, והספוקן וורד מאפשר לי את ההופעה על במה בצורה שתואמת את אורח חיי. מעבר לכך, אני אוהבת לעבוד לבד, לעמוד לבד מול קהל, העבודה על הקטעים וגם ההופעה עצמה הם מאוד אישיים ואני באופיי אדם מאוד אינדיבידואלי, אז הלכתי על זה עד הסוף”
איך מסתדרת אישה דתייה עם אומנות שהיא במהותה מאוד גסה ומתריסה?
“לא אכניס בכתיבה שלי קללות וגסויות, וכמובן אשמור על תוכן ברמה, אבל אני כן מתחברת לצורת הדיבור. באופי שלי אני יותר בוטה אולי ומטיחה דברים, פורצת גדר. בנוסף לכך, אומר שבכתיבה שלי אני רק זורקת דברים רק על אחרים. אני לא מתחברת לצורה המאשימה, וחושבת שיש בעיה בביקורת שהיא תמיד רק על מישהו אחר ולא בודקת את עצמך. בקטעים שלי תמיד זה ילך פנימה והחוצה”.
אחר הקטעים הזכורים והמוכרים ביותר שלך הוא ‘מגורשת’, אותו כתבת על הגירוש מגוש קטיף. מניין הגיעו המילים?
“האמת היא שאני בכלל גדלתי בפתח תקווה, ולא בגוש קטיף או בסביבה. הקטע הזה הגיע כעבודה בתשלום. מרכז קטיף ביקש ממני לכתוב להם קטע של ספוקן וורד. הגעתי לשם ופגשתי את קובי בורשטיין מנהל התוכן של המרכז. דיברתי איתו, ראיתי סרטונים, שמעתי את הקולות, והרגשתי שמה שהיה הכי חזק מעבר לבעיות הכלכליות שנוצרו בעקבות הגירוש או הקשיים האחרים שחוו המגורשים – היה העלבון הגדול שחווה הציבור שלנו. התחושה שמגרשים אותו ולא רוצים בו יותר. ומשם היה ברור לי שהקטע יתחבר לקונוטציה של גירושין. נדהמתי לראות כמה אילמות יש בהקשר הזה, כמה תחושות ורגשות שאנשים לא מתרגמים למילים בנושאים הכי רגישים ועמוקים שהם חוו. עברו כבר כמה שנים מאז שיצא הקטע, ואני עדיין מקבלת כל הזמן תגובות עליו ומבינה כמה משמעות יש ליכולת לתת מילים ולהיות פה לכל כך הרבה אנשים. זו בוודאי זכות גדולה”.
מגפת הקורונה שיתקה כמעט לגמרי את פעילותה של מרגליות, בדומה למצבם של מרבית האמנים בישראל. “בהתחלה זה היה הלם מוחלט. ביום אחד כל היומן שלי – שהיה מלא במופעים ועבודות – התרוקן לגמרי. הכל בוטל. כמה חודשים לתוך הקורונה הבנתי שאני צריכה להתחיל לעשות סדר, ולדאוג לדברים יותר קבועים ומסודרים שיתנו לי סיפוק ופרנסה. הבנתי שאי אפשר לעשות אמנות מתוך רעב”.
בחודשים האחרונים הקליטה מרגליות פודקאסט לילדים עם סיפור אותו כתבה לפני עשור וזכה רק עכשיו לצאת לאור, הנחתה אירוע שירה מדוברת בלייב במרכז קטיף לציון 15 שנים לעקירה מגוש קטיף וצפון השומרון, וכעת עובדת בנוסף על סדרת וידאו לילדים דרך החמ”ד ויד בן צבי אותה היא כותבת ומשחקת. “אחד הדברים שתקופת הקורונה הביאה איתה”, היא מסכמת, “זה מקום של דיוק וחלימת חלומות. כיום יותר מתמיד ברור לי שאני רוצה לעשות תיאטרון ולכתוב מחזות טובים לתיאטרון רפרטוארי. גם כדי שהם יקבלו במה ראויה, וגם שביני לבין הקב”ה ארגיש שעשיתי משהו ששווה את המתנה שהוא נתן לי”.
