“אם רוצים ללמוד גמרא עם הנשמה שיש בדבר, לא הולכים לחוג לגמרא באוניברסיטה אלא לישיבת גבוהה. אם רוצים ללמוד משחק באמת לא הולכים למקום דתי, אלא לסמינר הקיבוצים”, כך חשבה בצעירותה צביה מרגליות, 38, נשואה ואם לחמישה המתגוררת בירושלים, משוררת, מחזאית, שחקנית ואמנית ספוקן וורד. מחשבה זו הייתה זו שהובילה אותה בזמנו – כבחורה דתייה רווקה – ללמוד באחד ממעוזי המשחק החילוניים, ולנסות להתמודד עם שמירת נגיעה, שמירת שבת ושמירה על עמוד שדרה רוחני במקום המקדש את הטוטאליות וההתמסרות לעולם המשחק והתיאטרון.
“זה כמעט כמו דת” היא אומרת בראיון לערוץ מאיר. “התחרות הגדולה בין הסטודנטים היא מי יותר טוטאלי ללימודי המשחק. מי מקריב את כל הימים והשעות שלו עבור העניין. ואני פשוט לא השתלבתי בחברה ההיא. בנוסף לכך, מבחינתי לא היה מצב שאוותר על ערכיי ועל המצוות עליהן הקפדתי. חשבתי שאני חזקה מספיק כדי להתמודד לבד מול כולם, אבל בסוף השנה הראשונה פרשתי”.
מעבר לעניין החברתי, היחס כלפייך כבחורה דתייה היה שונה גם מצד המכללה?
“מנהל החוג למשחק מאוד רצה שאשתלב, הוא מאוד חיפש את הגיוון, ולכן רצה לתת מקום גם לסטודנטית דתייה ובהחלט תמך בי ועודד אותי. גם המורים האחרים ניסו להתחשב בי, אבל בגלל ענייני הנגיעה לא קיבלתי יותר מדי תפקידים, והפער היה מורגש”.
כשאני מנסה להבין האם תמליץ לחבר’ה דתיים המעוניינים בלימודי תיאטרון ללמוד במקומות דומים, צביה מהססת. לאחר מספר התלבטויות היא משאירה את השאלה פתוחה, אך מציינת שמי שהולך צריך להיות עם עמוד שדרה רציני, ושכנראה לנשואים יהיה קל יותר.
בין גירוש לגירושין
בין התארים בהם זכתה צביה אפשר לציין את תואר אלופת הארץ בתחרויות הפואטרי סלאם בשנת 2012, ואת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2015. עד לסגירת ערוץ עשר גם הספיקה לכתוב ולהגיש במשך יותר משנתיים ב’מועדון’ של גיא זוהר. מרגליות גדלה בפתח תקווה, שירתה שנת שירות לאומי בנתיבות ולאחריה למדה במדרשה ללימודי יהדות בגבעת וושינגטון. לקראת סיום לימודי התואר הראשון שעשתה במדעי המדינה וספרות עמדה היא בצומת משמעותית ראשונה, אשר בה היה עליה לבחור מאחת מתוך מספר אפשרויות אשר ישפיעו על מהלך חייה.
לאחר התואר הראשון הייתה לך אפשרות להמשיך למסלול ישיר לדוקטורט אך בחרת ללמוד משחק, מדוע בחרת כך?
“אני יכולה לומר שפשוט הייתי צעירה ולא חשבתי על ההשלכות הכלכליות של הבחירה במשחק ואומנות. מצד שני, גם היום אני מקבלת לעיתים הצעות של עבודות ניהוליות או אקדמיות יותר, ובוחרת לוותר עליהן. במהות שלי אני יוצרת, ואני רוצה להתעסק ביצירה. זה גם מה שהוביל אותי בבחירות שעשיתי מאז ועד היום. הכתיבה היא חלק מהזהות שלי, מהחיות שלי. כשהייתי בכיתה א’ ההורים שלי התגרשו, וכדרך התמודדות עם המשבר מצאתי את עצמי מתחילה לכתוב. מאז ועד היום הכתיבה היא המרחב ששומר עלי, התרפיה שלי, עוד הרבה לפני יכולות המשחק – אותן רכשתי בגיל בוגר.
“לפני כעשר שנים, כשהבנתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה, החלטתי שאני מפסיקה לכתוב לעצמי. שאת כל הכוחות שלי אני ממקדת בכתיבה החוצה. הבנתי שמה שכתבתי חייב לפגוש אנשים, וזה עזר לי לפרוץ ולהתפרסם. דווקא לאחרונה חזרתי לכתוב לעצמי. הקורונה הכניסה אותי פנימה”. המילים שכתבה מרגליות אכן פגשו אנשים רבים במהלך השנים, ובהמשך דרכה למדה היא תסריטאות בבית הספר ‘מעלה’, משחק במכינה של ניסן נתיב והדרכת טיולים ביד בן צבי. בעקבות כך הוסמכה כמורת דרך, ועסקה בתיאטרון שטח. לאחר עיסוק משמעותי בכל אלה, הצטרפה היא למשוררי הספוקן וורד (שירה מדוברת שהיא למעשה הופעה המבוססת על ביצוע בימתי של שירה), ופרחה בתחום.
איך הגעת לספוקן וורד, מה משך אותך לשם?
“האמת הפשוטה היא שחלק מזה היה בכלל עניין טכני. כאם צעירה לא היה לי זמן וכסף להשקיע חודשים ושנים בכתיבת תסריטים ומחזות, והייתי צריכה דברים מהירים יותר שאני יכולה לעשות תוך כדי דברים נוספים. הספוקן וורד השתלב לי מצויין בקטע הזה, כי לכתוב קטעים קצרים של חמש דקות לא היתה לי בעיה. ככה התחלתי, ולאט לאט התפתחתי והפכתי מוכרת בתחום. עניין טכני נוסף שעזר לעניין הוא שהספוקן וורד הוא מופע בימתי שלא דורש ממני להשתלב בתוך קבוצת תיאטרון, וכאישה דתיה זה מאוד התאים לי.
“יחד עם זאת, מבחינה מהותית, יש בזה שילוב של כל מה שאני אוהבת – כתיבה, שירה ובמה. ואני כנראה גם טיפוס שעובד לבד. בספוקן וורד העבודה על הקטעים וגם ההופעה עצמה הם מאוד אישיים, ואני באופיי אדם מאוד אינדיבידואלי – אז הלכתי על זה עד הסוף. היום אני כבר יותר מחפשת שיתופי פעולה, למדתי עד כמה זה יכול להעיף את היצירה לגבהים חדשים”.
ובכל זאת, איך מסתדרת אישה דתייה עם אומנות שהיא במהותה די גסה ומתריסה?
“לא אכניס בכתיבה שלי קללות וגסויות או תוכן ירוד, אבל יחד עם זאת אני חייבת להודות שאני בהחלט מתחברת לצורת הדיבור. באופי שלי יש איזה קו מחוספס, בוטה אפילו. ההתרסה היא עמדה טבעית לי, וזה מתאים לקונספט של הטחת שירה, שנולד באזורים מאוד מחאתיים. לצד זאת, בניגוד להרבה משוררי ספוקן – אני לא רואה בעצמי נביאת זעם. אני לא מתחברת לצורת ההתבטאות המאשימה. אני מעריכה יותר הומור עצמי, אירוניה עצמית. בקטעים שלי תמיד זה ילך לשני הכיוונים – פנימה והחוצה”.
אחר הקטעים הזכורים והמוכרים ביותר שלך הוא ‘מגורשת’, אותו כתבת על הגירוש מגוש קטיף. מניין הגיעו המילים?
“הקטע הזה הגיע כעבודה בתשלום. גדלתי בפתח תקווה, לא בגוש קטיף או בסביבה, אבל מרכז קטיף ביקש ממני לכתוב להם קטע של ספוקן וורד וכך הוא הגיע לעולם. נפגשתי עם קובי בורשטיין מנהל התוכן של המרכז, דיברתי איתו, ראיתי סרטונים, שמעתי את הקולות, והרגשתי שמה שהיה הכי חזק – מעבר לבעיות הכלכליות שנוצרו בעקבות הגירוש או הקשיים האחרים שחוו המגורשים – היה העלבון הגדול שחווה הציבור שלנו. התחושה שמגרשים אותו ולא רוצים בו יותר. ומשם היה ברור לי שהקטע יתחבר לקונוטציה של גירושין. נדהמתי לראות כמה אילמות יש בהקשר הזה, כמה תחושות ורגשות שאנשים לא מתרגמים למילים בנושאים הכי רגישים ועמוקים שהם חוו. עברו כבר כמה שנים מאז שיצא הקטע, ואני עדיין מקבלת כל הזמן תגובות עליו ומבינה כמה משמעות יש ליכולת לתת מילים ולמסוגלות להיות פה לכל כך הרבה אנשים. זו בוודאי זכות גדולה עבורי”.
“כאם צעירה לא יכלה להשקיע בכתיבת תסריטים”; מתוך הסדרה ‘סיירת סבתא’ שכתבה מרגליות לילדים
