טו בשבט

עוד מהימים שבהם כתב ישראל דושמן את השיר “השקדיה פורחת”” אנו רואים בכל שנה את פריחתו של עץ השקד המתחיל ללבלב בט”ו בשבט” ויודעים כי הוא מבשר את סופה של השלכת. עם זאת” עץ השקד הוא חריג בנוף” הפריחה הגדולה תבוא באביב. בינתיים” הקשיבו היטב למה שקורה מתחת לפני השטח.
חמישה-עשר בחודש שבט נקבע כראש השנה לאילנות. עיקר משמעותו של התאריך היא הלכתית לצורך קביעת גיל העץ” נתון המשמש אותנו למצוות מסוימות כדוגמת “נטע רבעי” (איסור תורני לאכול את פירות העץ עד שיהיה בן ארבע שנים) וכדומה. עם זאת” במהלך השנים התגבש צביון חגיגי סביב ט”ו בשבט” והוא הפך להיות מעין חג הטבע” שבו אוכלים מפירותיה של ארץ ישראל. בזמן הגלות” כשרובו של עם ישראל היה מפוזר ברחבי תבל” הפירות שהגיעו מארץ ישראל היו ברובם יבשים. מאז השתרש המנהג לאכול פירות יבשים (זה שהיום הם ברובם מגיעים מתורכיה” זו בעיה אחרת). יש גם כאלה הנוהגים לערוך “סדר ט”ו בשבט” משבעת המינים” ליטע עצים בארץ ישראל וכדומה. הרב קוק” בדברו על פירותיה של ארץ ישראל” אומר: “מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל… וצריכים אנו להודיע לכל העולם כולו כי… הניצנים נראו בארץ” עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה” פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה… שובו” שובו” בנים גולים” בנים נידחים” לחיק אמכם” (אורות ישראל” ט” ט).
עם זאת” עם כל ההתלהבות מהפריחה של הטבע” כשמסתכלים על פני הקרקע בט”ו בשבט עדיין לא רואים שינוי: אין פריחה” האדמה בוצית” העצים עדיין בשלכת” קשה מאוד להאמין שמתוך העולם האפרורי הזה יגיע האביב. אף על פי כן” חכמים מקשיבים למשהו פנימי שמתרקם מתחת לפני השטח. הם מסבירים שחודש שבט נקבע כראש השנה לאילנות” כי בחודש זה “עלה השרף באילנות” (רש”י” מסכת ראש השנה). כלומר” אף שעל פני השטח לא נראה כל שינוי” ישנו מהפך עצום שמתרחש ברובד הפנימי. השרף” נוזל החיים של האילן” תוסס מתחת לפני השטח; תסיסה שמביאה בסופו של דבר לפריחה שתתגלה באביביות של חודש ניסן.
הרעיון הזה תקֵף גם לתהליכים אישיים וחברתיים. תהליכים גדולים מטבעם קורים בסתר” אבל הם נותנים את פירותיהם הוודאיים בסופו של דבר. בניגוד לשלכת ולאפרוריות הרוחנית הנראית כלפי חוץ” מסתבר שבכל אחד מאיתנו ישנו “שרף” (אחד מהכינויים בתנ”ך למלאך)” נוזל חיים של אמונה שתוסס מבפנים” צריך רק קשב וסבלנות עד שיגיע הלבלוב בפועל.
ט”ו בשבט הוא החג לאותם אלו שאינם מתייאשים כשהם רואים עצים ערומים בשלכת; לאלו שמחייכים גם כשהכול נראה תקוע בבוץ; לאלו שמאמינים בטוב ובאמת; לאלו שמאמינים שיש תקווה; לאלו שמוכנים לרוץ למרחקים ארוכים; לאלו שלא פיתחו התמכרות לפירות אלא מתמקדים בתהליך; לאותם אלו שמאמינים באלוקים וזורעים.