ממזרח שמש: הספר שמשיב את כבודם האבוד של פעילי הציונות המזרחיים

האסימון לכך שההיסטוריה הציונית אותה למד בבית הספר ונבחן עליה לבגרות היא חלקית ביותר, נפל אצל אופיר טובול באיחור. אולי אפילו איחור רב. זה קרה לאחר שיחה עם סבתו שנולדה במרוקו, חיה באלג’יריה ומשם עלתה ארצה בתנאים לא קלים. ברגע של נחת ויישוב הדעת, אופיר ביקש להעמיק איתה בסיפור החיים שלה. הסבתא השיבה בפשטות: ‘למה זה מעניין אותך?’, אך לאחר הפצרות מרובות, התברר שמאחוריה סיפור חיים ציוני יוצא דופן. עם זאת לדעתה הוא ‘לא מעניין אף אחד’.

אבל את אופיר זה בהחלט עניין. הוא החליט לחקור את עולמם הנסתר והציוני של יהודי המזרח. “בהתחלה חשבתי שאמצא כמה פעילי עלייה ממרוקו, נציגי סוכנות או רב שדיבר בעד העלייה ארצה. עם הזמן התברר שזה היה הרבה מעבר”, הוא נזכר. “מסתבר שיוצאי ספרד והמזרח יצרו את התשתית לתנועה הציונית כולה, תשתית שעליה הוקמה המדינה. הציונות שהם הנהיגו – ‘הציונות המסורתית-ספרדית’ יצרה את הבסיס הרעיוני לסיפור הישראלי. אבל הם נמחקו, הועלמו מהסיפור”.

טובול חקר וגילה כי חמישים שנים לפני הרצל, רבנים ספרדים דיברו על ציונות מדינית. “בדיוק כמו שהרצל דיבר”, הוא מדגיש. “לא זו בלבד, אלא 350 שנה לפני הקונגרס הציוני יהודים ממגורשי ספרד עלו לארץ ורכשו אדמות באזור טבריה. דונה גרציה, דון אברבנאל, האר”י הקדוש, רבי שלמה אלקבץ. במאה ה16 היתה התעוררות שעונה לכל הקריטריונים של ציונות. הקמת ישובים יהודים והגנה עליהם, התחדשות של השפה העברית”.

לדבריו, מאז המאה ה-16 ברצף ועד ימינו, הספרדים בכל הקהילות התייחסו לציונות כדבר טבעי ומובן מאליו. “מתימן ומרוקו עלו לארץ כל הזמן. לא הפכו את זה לאידיאולוגיה ולא קראו לעצמם ‘העלייה הראשונה’. לא הרבה יודעים, אבל שלושים שנה לפני מה שמכונה ‘העליה הראשונה’, הייתה עלייה המונית של יהודים מצפון אפריקה ש נקראת ‘עליית המוגרבים’. בעצם העולים מאירופה שקראו לעצמם כך היו בטוחים שהם העלייה הראשונה מאז ומעולם”.

מהפכה שממשיכה את המסורת

אופיר טובול (36) גדל באשדוד, למד בישיבה תיכונית, חי היום בתל אביב ומגדיר את עצמו מסורתי. לאחר שנחשף לאותה הדחקה היסטורית, בעשור וחצי האחרונים הוא פעיל בנושא של תרבות מזרחית שלדעתו נדחקה לשוליים ואף הקים אתר שעסק בה בשם ‘קפה גיברלטר’. בהמשך קיבלה משבצת שידור בתאגיד ‘כאן’.

בשנת 2015 הקים יחד עם קבוצה של אקטיביסטים תנועה חברתית ציונית-מזרחית-מסורתית בשם ‘תור הזהב’.

“התנועה הציונית החילונית ראתה בציונות סוג של מהפכה יזומה שקוטעת את המסורת ויוצרת שבר בתוך הגלות באופן ששולל אותה יחד עם כל העבר והמסורת”, הוא מחדד. “הציונות המסורתית מבססת את הציונות על המשכיות, שכלול ושדרוג של המסורת, מה שמשליך על המציאות שלנו היום. אנחנו מנסים לצייר סיפור ישראלי שמבוסס על מסורת עתיקה וגם על חיבור למרחב של המזרח התיכון ולא יצירה מודרנית חדשה”.

בהמשך, נחשף טובול לעלייה המאגרבית שיצרה יישוב יהודי מעניין שחי ביפו ובירושלים באותם ימים. הם היו אלה שהקימו את השכונות היהודיות הראשונות בשתי הערים. “היה להם סיפור אחר מאשר הסיפור הציוני הקלאסי. הם היו ביחסים טובים עם הסביבה הערבית. הם קראו וכתבו בעיתונים הערביים. הם הקימו ארגונים שנועדו לטפל ביחסים עם הערבים באותם שנים”, הוא מגלה.

לצד הקהילות שהזדרזו לעלות ארצה, בקהילות נוספות כמו תוניסיה ומרוקו – הציונות החילונית זכתה לתמיכה גדולה. “בלוב הייתה הקהילה הציונית הכי גדולה. בזמן שבאירופה הייתה מחלוקת גדולה סביב הציונות, בארצות המזרח לא הייתה מחלוקת אידיאולוגית. למעט מספר רבנים חרדים יוצאי דופן שהתנגדו, התמיכה בציונות הייתה גורפת. גם של רבנים מקובלים ופוסקים נחשבים”.

לשיטתך, ההעלמה הציונית-ספרדית מספרי ההיסטוריה הייתה מכוונת?

“אנשי העלייה המאגרבית לא תיעדו את עצמם ולא קראו לעצמם ‘העלייה הראשונה’ – כי הם לא ראו את עצמם ראשונים. הלך החשיבה של אדם מסורתי הוא שתמיד היו לפניו אנשים שהקדימו אותו והוא בסך הכל ממשיך את המסורת. אמנם הם עוררו את הקהילות היהודיות בארצות המזרח והייתה כאן מהפכה, אבל מהפכה שיוצאת מהמסורת. העולם האירופי גורם לנו לחשוב כל הזמן שמהפכה גורמת לנו להרוס את העולם הישן ואנחנו אומרים שמהפכה יכולה להתבסס על העולם הישן”.

“מצד שני, הייתה כאן הדרה”, קובע טובול. “בעיני זה הדיכוי הכי גדול, העוול, קיפוח ואפליה שנעשה כאן. מחקו את התרומה של יהדות המזרח להקמת המדינה. בעליות הגדולות של שנות ה-50 הפכו אותם לפאסיביים. אפילו לא נתנו להם להחליט איפה הם יגורו. לא ראו אותם כפוטנציאל להיות חלוצים. למה יש פערים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה? בגלל שאומרים לאנשי ישראל השנייה שהם לא הקימו את המדינה. מנעו מהם את הזכות לקחת חלק בהקמת המדינה. גם כשהם תרמו וגם כשההורים שלהם תרמו, לא ספרו אותם.

“יש סיפורים של קהילות יהודיות בתקופת הקונגרסים הציוניים שהתחננו לקחת חלק ולא נתנו להן, כי הייתה תפיסה שבגלל שיהדות המזרח לפני השואה הייתה רק 7% מיהדות העולם – לא ספרו אותם. חשבו שיהודי זה רק מי שדובר אידיש. גם מכיוון שהתייחסו להקמת המדינה, כתגובה לבעיות של היהודים באירופה, חשבו שיהדות המזרח אינה רלוונטית”.

להיות ספרדי – זה כוח על

לחוויה של טובול ובהמשך אף לחברות בתנועת ‘תור הזהב’, שותפה ללי דרעי, אמא לשישה ילדים שעלתה לארץ בגיל 15 מצרפת ומתגוררת כיום בישוב עלי. היא הגיעה ארצה מצרפת עם תודעה חזקה שלהיות ספרדי, זה כוח על. “להיות בצרפת יהודי צפון-אפריקאי זה אומר להצליח בעסקים, להיות בפריים-טיים בטלוויזיה, להיות רופא או עורך דין. בטופ של כל הצלחה אפשרית”, היא מתארת.

“כשהגעתי לארץ בגיל 15, בחיים לא חשבתי שיש מצב שמישהו שמגיע ממשפחה שהיגרה מצפון אפריקה, יש לו רגשות קיפוח. זה לא ייתכן. לקח לי הרבה שנים להבין את המציאות הזאת שכל ההיסטוריה של יהדות צפון אפריקה הודחקה ונשכחה. לא רק שהיא לא חלק מהתרבות הכללית, אלא גם לא נמצאת בבית המדרש הציוני-דתי. לקח לי הרבה זמן להבין שדמויות עליהם גדלתי בתור ילדה ונערה – כאן הם לא שייכים לבית המדרש”, היא נזכרת בצער.

לדבריה, הראשון בציונות הדתית שהתייחס לעולמם העשיר של יהדות צפון אפריקה היה הרב אלישע וישליצקי זצ”ל. “בשיעורים שלו הוא כל הזמן היה מביא ומצטט את הרב חלפון הכהן והבן איש חי. פתאום זה הכה בי שהוא היחיד ואיך זה יכול להיות שהוא היחיד?”, היא תוהה.

ללי דרעי

לאט לאט היא התחילה לחקור את הנושא לעומק עד שהבינה שהתודעה שלה, בה הייתה גאה ובטוחה על העושר שהביאה היהדות הצפון-אפריקאית, הפכה בישראל לפולקלור במקרה הטוב ובמקרה הרע – למשהו שלא קיים בכלל. בשלב הזה, פגשה דרעי את אופיר טובול והשתלבה בפעילות של ‘תור הזהב’.

“הרגשתי שאנחנו מדברים את אותה שפה. אמנם אין לו כיפה על הראש ואילו אני אורתודוקסית דה-פקטו, שמגדירה את עצמה כמסורתית, כי זו תפיסת עולם ולא האמצע בין חילוני לדתי. יש תורה שבעל פה מאוד חזקה אצלנו, דברים שעברו מאבא לבן ומאמא לבת, זה היה המון תורה שבעל פה. ההבנה הייתה שצריך להפוך את התורה שבעל פה לתורה שבכתב. כדי שלא רק אנחנו נהנה ממנה, אלא כל החברה הישראלית. אנחנו בטוחים שיש בה בתורה ובדרך הזאת, המון רפואה לעולם”.

התובנה של דרעי, התחדדה במפגש פעילים בתנועה. “יש לנו הרבה מאוד מפגשי פעילים כדי לחבר בין האנשים וללמד קצת יותר לעומק מה זה אומר ציונות מסורתית-ספרדית”, מסביר טובול. באחד המפגשים המסקנה של הפעילים הייתה שמדובר בנושא עמוק מידי ושצריך להוציא ספר. “הבנו שאין ספר שמקיף את הנושא. כלומר, הספרות הציונית היא מאוד אירופית ולא מכילה את הסיפור הספרדי. מצד שני, המאבק המזרחי של הפנתרים השחורים או הקשת הדמוקרטית המזרחית – הוא פוסט-לאומי. מבחינתם ציונות היא כמעט מילה גסה”.

פתרונות לבעיות של החברה הישראלית

התוצאה של אותה תובנה משותפת, היא הספר ‘קול התור’ שרואה אור בימים אלה. דרך 25 דמויות השזורות בכמאתיים השנים האחרונות הוצבו פתרונות מרתקים לבעיות שהחברה הישראלית מתמודדת איתן עד היום. משאלות של דת ומדינה, דרך היחסים בין חילונים לחרדים, נושאי חברה וכלכלה, פריפריה ומרכז ועד הקונפליקט היהודי-ערבי. כל כותב בספר לקח דמות היסטורית והתמקד בה. לצד הקדמה ארוכה שכתב טובול בעצמו. בין הדמויות בספר: הרב ד”ר יהודה אריה ליאון ביבאס, הרב יהודה אלקלעי, חכם כלפון משה הכהן, אברהם אלמאליח, יוסף אליהו שלוש, ז׳קלין כהנוב, ברכה צפירה, רבי דוד בוזגלו, הרב עובדיה יוסף, הרב פריג’א זוארץ, דוד לוי, מניטו- הרב יהודא לאון אשכנזי, פרופ׳ אליאנה אמדו לוי-ולנסי.

בין הכותבים: פרופ’ נסים לאון, ד”ר אורי כהן, ד”ר יפה בניה, ד”ר עמוס נוי, ד”ר תמיר קרקסון, ד”ר יצחק בן דוד, ד”ר דוד גדג’, הרב יצחק שוראקי, ד”ר יעל ויילר-ישראלי, ד”ר גיא ברכה וד”ר חזי כהן.

קמפיין ההדסטארט להוצאת הספר עבר את היעד עוד לפני שהגיע תאריך התפוגה שלו. “עברנו את היעד תוך שבוע”, מתמוגג טובול. “בהתחלה הקמפיין היה אמור להימשך חודש. בעקבות ההצלחה הגדולה קיצרנו אותו לשבועיים. אנשים הבינו שלא מדובר בעוד ספר, אלא בתיקון היסטורי. עד היום לא יצא ספר כזה. כולנו יודעים מה זה ציונות דתית, כולנו יודעים מה זו ציונות סוציאליסטית עם השמות המוכרים כמו גורדון, נורדאו ובן גוריון. עד היום לא יצא ספר שמתאר את הציונות הספרדית. בזה שאנחנו ממלאים את החסר, אנשים מבינים שהם לא יודעים. אנחנו נותנים להם הזדמנות ללמוד ולהרחיב את הסיפור הציוני שהם מכירים”.

הספר ‘קול התור’

אמנם הספר החדש משיב במעט את הכבוד האבוד, אבל עדיין לא מהווה חלק מתוכנית לימודי ההיסטוריה במערכת החינוך ובעולם האקדמיה בישראל. “לא הפקנו אותו כדי שהוא יהיה באקדמיה. זאת לא המטרה שלו”, מודה טובול. “המטרה היא להגיע עם הספר הזה למערכת החינוך ולבגרות. יש היום יחידה לבגרות שאפשר ללמוד על יהדות המזרח. אנחנו רוצים שלא תהיה יחידה על יהדות המזרח, אלא שיהדות המזרח תשולב בסיפור הציוני הרגיל. שילמדו על אותם דמויות חשובות במסגרת הסיפור הרגיל ולא כסיפור צדדי. זה השלב הבא שלנו. אנחנו מחפשים תורם שינגיש את החומר למערכת החינוך וזאת המטרה”.

דרעי מוסיפה: “הדבר הראשון שאני רוצה לעשות עם הספר הזה, הוא לחלק אותו לרבנים ולמובילי דעת קהל. שיכירו ויבינו. עשיתי אינספור שיחות עם רבנים, אבל ראיתי חוסר היכרות עם התורה הזאת. ברגע שהרבנים יקראו את הספר ויכירו את הדמויות, הם יבינו שהספרים האלה צריכים להיות בבית המדרש וכמובן גם בבתי הספר של החמ”ד. זה צריך להיות חלק מתוכנית הלימודים במחשבת ישראל ובהיסטוריה. אפילו בכלכלה יש להם מה להגיד מבחינה יהודית, אם כלכלה ליברלית או סוציאליסטית. יש להם מה להגיד על היחסים עם הסובבים אותנו; החברה הערבית. הרי אנחנו במזרח התיכון, לא באירופה. הדרך שלהם לפסוק ולראות מכלול, תוך חיבור טוטאלי למסורת, שהם היום במרכז ההוויה הישראלית, כל המנהיגים, הפוליטיקאים והמורים – צריכים ללמוד מהתודעה שלהם”.